בעלי רב־בריח, שמואל דונרשטיין: "המדינה תקבור את התעשייה המסורתית"

שמואל דונרשטיין, הבעלים של רב־בריח, מסרב לאבד את האופטימיות למרות הפרסומים על מצבה העגום של התעשייה בדרום, במיוחד על רקע האירועים הביטחוניים בשבוע האחרון. "המדינה ומרכז החדשנות במשרד הכלכלה עושים הרבה מאוד דברים טובים למען התעשייה. הפקידים רצים אחרינו מרוב דאגה. אבל מצד שני, כדי שהתעשיין יוכל לשרוד, יש נושאים רבים אחרים המחייבים תיקון, בעיקר בסביבה העסקית והרגולציה".
 

דונרשטיין אומר ל"מעריב" ערב יום העצמאות שהוא מודאג מעתיד התעשייה ומעצמאותה. רב־בריח היא אחת החברות המשפחתיות יוצאת הדופן. 80% ממניותיה נמצאות בבעלות משפחת דונרשטיין ו־20% בבעלות בנק הפועלים. החברה מנהלת בישראל שישה מפעלים (מתוכם חמישה באשקלון) ומעסיקה 1,100 עובדים, מתוכם 800 בפריפריה. מחזור המכירות בישראל נאמד ב־500 מיליון שקל. בעקבות אירועי השבוע ירד דונרשטיין לדרום כדי לפקח מקרוב אחר הנעשה. 
 

רב־בריח בונה בימים אלה מפעל חדיש לדלתות פלדה עם הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, בהשקעה כוללת של 180 מיליון שקל (כולל שווי הקרקע). בכוונת החברה להרחיב את פעילותה ולמכור מוצרים בעיקר לענף הבנייה. אם בשנת 2008 מוצרי רב־בריח היוו 1,300 שקל משווי דירה, כיום השווי מגיע ל־22 אלף שקל והוא במגמת גידול. רב־בריח מייצאת ל־60 מדיניות וממשיכה להתרחב. תוך מספר שבועות תשלים עסקה לרכישת חברה בארה"ב בהשקעה של עד 100 מיליון דולר. 
 

"הממשלה הולכת בכיוונים לא נכונים. על מזבח המאבק ביוקר המחיה היא מקריבה את עובדי הפריפריה. אני לא מדבר על הצורך בהורדת מסים, העלאת שכר המינימום או העלאת הפריון. עיקר הבעיה היא שהמדינה פותחת את שעריה לכל עבר ומאפשרת להביא לישראל את כל הפסולת של היצרנים בעולם", הוא אומר בעצב.

 

"הבעיה היא שמחלישים את מכון התקנים ומגמישים את הכללים, במיוחד עבור יצרנים מחו"ל. מכון התקנים לא מתפקד כראוי. בסוף המדינה תקבור את התעשייה המסורתית. מה שקורה זה הפקרות. האם הרס התעשייה זאת הדרך להעלאת רמת החיים ולצמצום פערים? מה, אין דרכים אחרות כמו העלאת רמת הפריון ושיפור התנאים במקום העבודה?". 

"אנחנו ברב־בריח דואגים לארוחות צהריים לעובדים בעלות מסובסדת של 19 שקלים לארוחה. אתה יודע, המדינה גובה מס הכנסה על הארוחה, ביטוח לאומי, וגם לא מוכנה להכיר בהוצאת המע"מ? אתה יכול לתת כותרת: 'מדינת ישראל לא מכירה באוכל עבור עובדי הייצור ומתייחסת לארוחה כאל שכר'".

"אני מצפה שהמדינה תפעיל מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח למען התעשייה, כדי שניתן יהיה לצמצם פערים, להוריד את יוקר המחיה ולא להסתפק בסיסמאות חסרות תוכן. לדוגמה, כדי שתעשיין לא גדול יקבל רישיון עסק הוא חייב לרוץ במשך שלוש שנים. בסוף הוא משיג אותו רק אחרי שהוא משתמש במאכרים או רץ לבתי המשפט". 
 

"כשרציתי להקים מרכז לוגיסטי בצריפין כמחסן לדלתות פלדה, טרטרו אותי ודרשו שאביא אישור ממשרד הבריאות. גם תשלומי הארנונה לתעשייה בלתי נסבלים והרשויות המקומיות הפכו אותנו לבני ערובה", הוא אומר.
 

לדבריו, "כל שנה הם מורידים מעצמם משימות כמו איסוף אשפה, ניקוי כבישים ועוד, אך מצד שני מוצאים כל דרך להגדיל את הארנונה גם אם התעשיין לא מרוויח. בזמן האחרון, כשרצינו לצמצם שטחים והתחלנו לבנות מחסנים לגובה, הם מצאו פטנט גבייה חדש של ארנונת נפח. כל פעם הם מוצאים דרך יצירתית חדשה.
 

"מפעלים משלמים ארנונה גם אם הם מפסידים, וזאת שערורייה. במדינות נאורות כמו גרמניה, שווייץ וארה"ב יש קשר בין גובה הארנונה לרווחיות. אני חושש שעד שייתנו את התרופה החולה ימות. מי שנזרקים מהמפעלים הם אנשי הפריפריה, שהמדינה אמורה לדאוג להם. ומה הם יעשו? בסוף הם אולי יהפכו לשומרים בקניונים".
 

"יש משהו במה שאתה אומר. לדוגמה, הייתי מצפה שהממשלה תמנע מהבעלים של מפעל חרסה שנסגר לנצל את השטח שיתפנה להקמת קניון או מרכז מסחרי. במקרה זה, תמריץ הסגירה היה יורד ולפני כן היו משקיעים כספים נוספים בטכנולוגיה או בחדשנות. אבל המדינה חייבת לעזור. בטורקיה הארנונה היא אפסית, השכר לעובד עומד על 300 יורו עם תנאים סוציאליים מינימליים, המדינה מסבסדת את חומרי הגלם ואיכות המוצרים לא משהו. אז תגיד לי, איך אפשר להתמודד עם היבוא הטורקי?". 
 

והוא ממשיך: "מדוע מדינות כמו גרמניה, שווייץ, פינלנד או שוודיה נחשבות מדינות תעשייתיות מתקדמות? הן יותר טובות מאיתנו? יש להן ידע, הון או יזמים איכותיים יותר? ממש לא! הן מבינות שכדי לקדם חברה שוויונית הן חייבות תעשייה חזקה, מפותחת ומצליחה בלי סיסמאות. לצערי, אצלנו עדיין לא הבינו את זה. אנחנו נמצאים בזמן פציעות של התעשייה הישראלית".
 

"פה ושם הם מתאמצים ונותנים פתרונות נקודתיים, אבל נכון לעכשיו אני פסימי. אני רואה את התעשייה מונחת על עגלה שדוהרת לתהום. לפני הקמת המדינה החקלאות הייתה גאוות המדינה ולאחר מכן צה"ל ומערכת הביטחון. חשבתי לתומי שהתעשייה תהיה המשך הגשמת החלום הציוני, אבל לצערי התבדיתי. אבל לא הכל שחור. לדוגמה, יש לי הרבה כבוד לשר האוצר משה כחלון. אף שלא הצבעתי לו, אני חייב לומר שבניגוד לשרים אחרים, הוא פעל רבות למען האזרחים. הוא אומנם עשה שגיאות, אבל גם הרבה דברים טובים".
 

"זה רק מוכיח שבהנהלת אינטל העולמית מבינים שבישראל נמצא כוח האדם האיכותי ביותר, והמדינה אכן עושה את מרב המאמצים למענם. אנחנו ברב־בריח גדלנו בעשור האחרון מ־105 עובדים ל־1,100 בזכות איכות כוח האדם והמנהלים המצוינים, ובאינטל מבינים את זה".
 

"כדי שהתעשייה תמשיך להצליח, המדינה חייבת לכייל את המצפן, לתמוך בחינוך הטכנולוגי וליזום שיתוף פעולה ביוזמת הרשות לחדשנות בין אלפי חברות הזנק לתעשייה המסורתית. אם זה יקרה, יישארו בישראל לא רק מרכזי הידע והמחקר ופיתוח, אלא התעשייה כולה. אם החלום הזה שלי יתגשם, נהפוך לגרמניה של המזרח התיכון. בסוף הדרך אני מאמין בתעשייה. עובדה שגם ילכו בעקבותי".
 

"אני מתכוון להמשיך להנהיג את קבוצת רב־בריח לפחות עד גיל 75, ועד אז יש הרבה מאוד מה לעשות. בינתיים גמרתי אומר להתמודד על תפקיד הנשיא הבא של התאחדות התעשיינים. זה יקרה בתום הקדנציה של הנשיא הנוכחי שרגא ברוש ב־2021. אם הוא יחליט לפרוש קודם לכן, אשקול מה לעשות".