נתחיל בחדשות הרעות: פריון העבודה בישראל נמוך משמעותית מהממוצע ב-OECD. מכאן, לחדשות היותר רעות: בחישוב ריאלי של שעות עבודה, כולל הזמן שלוקח לנו להגיע למשרד ולשוב הביתה - הפריון נמוך אף יותר. בתנאים הנוכחיים, בלי תוכנית חירום לשינוי גורף במצב התחבורה, זה רק ילך ויחמיר.  



פריון עבודה הוא המדד המקובל ליעילות של כוח העבודה במדינה. הוא מחושב דרך חלוקה של כלל התוצר במספר שעות העבודה במשק. החישוב הזה חושף את היקף התוצר שמייצר כל עובד בשעת עבודה ממוצעת, בניכוי חגים, ימי חופשה ומחלה, פגעי מזג אוויר וכדומה. ישראל, במדד הזה, נמצאת בתחתית ה-OECD: למרות ההישגים הבינלאומיים במדע ובהייטק, פריון העבודה שלנו נותר נמוך בהשוואה למשקים המפותחים בעולם. הוא דומה לזה של יוון וצ'כיה, ורחוק מאוד ממדינות יעילות כמו הולנד, הסקנדינביות וארצות-הברית. 



איך אפשר להסביר את הנתון המאכזב הזה, שנותר בעינו כבר שנים ארוכות? מספר גורמים משפיעים ישירות על פריון העבודה במשק. אחד מהם הוא הגמישות בשוק העבודה: משק גמיש יותר - פחות הסכמי עבודה, יכולת לפטר עובדים - נחשב לפורה יותר. משקלם של העובדים הזרים בשוק העבודה משפיע אף הוא, כאשר בישראל יש לא מעט עובדים כאלה ששכרם נמוך מהממוצע הכללי ומטה את נתון הפריון מטה. 



גורם נוסף הוא האורך של יום העבודה ושבוע העבודה. אלה משפיעים ישירות על הפריון, אך ביחס הפוך: יותר שעות עבודה שבועיות משמע יותר שחיקה ועייפות, ולכן גם פחות יעילות. הישראלי משקיע בממוצע, מעל ל - 1900 שעות עבודה בשנה - כ-10% יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, העומד על  כ- 1,770. 



אבל זהו כאמור פריון העבודה הפורמלי - מרגע החתמת כרטיס העובד ועד ליציאה מהמשרד. אם מוסיפים את זמני הנסיעה ההולכים ומתארכים, ואת מקדם השחיקה והעצבים שאלה מביאים איתם - הרי שהפריון האמיתי שלנו מתכווץ. אנשים עם פחות פנאי, כפי שהוכח באינספור מחקרים וכפי שחשים כולנו על בשרנו, הם אנשים פחות יעילים ופחות פוריים.      



באשר לזמני ההגעה למשרד והחזרה הביתה, אם לשפוט לפי הנתונים היבשים, התמונה בישראל עגומה במיוחד: בכל מדד ומדד - אורך הכבישים ביחס לשטח המדינה, הצפיפות - מספר כלי הרכב פר קילומטר כביש, אורך מסילות הרכבת, יחס מסילות-כבישים, הבטיחות בדרכים ומספר הנפגעים - אנחנו הרבה מתחת לחציון ב-OECD. 



אין ספק: מצב התחבורה הוא האויב הגדול ביותר של פריון העבודה בארץ. קשה להפריז בעומקו של האסון הלאומי המתקרב לפתחנו. כל ממשלה שתקום כאן חייבת להעמיד אותו בראש סדר העדיפויות, להקצות לו את כל המשאבים הדרושים ולהבטיח אותם כבר בקווי היסוד. באסון התחבורתי הזה, באמת שאין חשיבות לימין או שמאל: כולנו תקועים יחד בפקק, שמחסל למשק שעות עבודה יעילות ויקרות ומפז.