"אתה לא תקוע בפקק תנועה, אתה בעצמך הפקק", כך בתרגום חופשי נציין הודעה שפורסמה לנהגים על ידי חברה בחו"ל שמעניקה שירותי ניווט בדרכים. הבעיה של פקקי תנועה היא בעיה עולמית והיא מחריפה בכל העולם, ככל שתהליך העיור גובר.
לפני שנה, גרו בערים ברחבי העולם 55% מהאוכלוסייה העולמית, בשנת 2050 כבר צפוי ש־68% מהאנשים בעולם יגורו בערים (עפ"י נתוני האו"ם). בשנת 1950 גרו רק 751 מיליון איש בערים, בשנת 2018 גרו בהן 4.2 מיליארד איש. התושבים בערים ובכרכים צריכים לזוז, לעבוד, לתפעל בתי חרושת ומפעלים, לעבוד במשרדים, להביא אספקה, ללכת ללימודים, לקחת פעוטות וילדים לגנים, ליהנות משעות פנאי ולתחזק מערכות בריאות, רווחה וחינוך, וכן תשתיות חשמל, מים, טלפוניה, בטיחות וביטחון, יום ולילה. לא להאמין, אבל היום בכרכים הגדולים בעולם, 40% מכלי הרכב המשייטים עסוקים בלחפש חניה. בערי חג או תקופות עמוסות, סמוך לחג המולד, השיעור מגיע ל־90%, נתון מדהים לכל הדעות.
כמה תמימים נראים היום פרנסי העולם ומנהיגיו, שחשבו כי באמצעות תוספת של כבישים, הרחבת נתיבים, דרכים, מסילות, שדות תעופה, רכבות בין־עירוניות, רכבות תחתיות ורכבות משא ונוסעים, תיפתר הבעיה.
הרעיון היה פשוט: נגדיל את ההיצע ואז תיפתר הבעיה, הפקקים והכבדה על התנועה, ייעלמו. ניקח לדוגמה מערכת כבישים, על העלות הכבדה של בנייה, סלילה והחזקה על חשבון הציבור, רשויות מקומיות ומחוזות. תכננו כבישים וסללו אותם במחיר כבד לתקציב, שתורגם לעול מסים על כלל האוכלוסייה. מה קרה בפועל? תוספת השטח לכבישים, כלומר היצע החדש, לא פתר את הבעיה, לעתים אף החריף אותה.
התוספת של עוד מסלולי כבישים, צמתים ומחלפים הביאה לעלייה חדה וחדשה בביקוש: מי שלא התכוונן לנסוע למרחקים, פתאום מצא נתיבים חדשים שאפשרו לו להגיע למטרות חדשות ורחוקות יותר. אז אנחנו נוסעים יותר, ולמרחקים גדולים יותר - לקניות, עבודה, ביקורים ותיור. ולא זו בלבד, אלא בכביש חדש ומלהיב. המשתמש הפוטנציאלי שעושה בו שימוש בתכיפות רבה יותר, מספר לחברו ברשת החברתית על הגילויים החדשים שלו לנסיעה חלקה, בטוחה ומענגת, למרכז מסחרי, למשל, שהיה מעבר לטווח היומיומי שלו.
מעגל קסמים
בונים עוד מחלפים ועוד כבישי רוחב וכבישי טבעת - ושוב הביקוש עולה ומביא לעלייה בנסועה הממוצעת. שוב כל המערכת בפקק כאילו לא נעשה דבר. לא זו בלבד, אלא שעתה גם מי שלא חשבו לנסוע או לעבוד בעיר הגדולה, מתומרצים עתה לעבוד בכרך, שם השכר בדרך כלל גבוה יותר. זאת, כדי לעשות לביתם, כדי שיפרנסו משפחה שהתיאבון שלה עלה מפני שנחשפו בפניה, כולל הילדים, עוד אפשרויות של בילוי, קניות וביקורים.
הדרישה לתוספת הכנסה, כדי לעמוד ביעדי רמת החיים החדשה, מביאה עוד ועוד נשים לצאת לעבודה, שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה בישראל עלה באופן חד בעשורים האחרונים. אם שני בני הזוג עובדים, עוד כלי רכב הופכים לחלק מהפקק. נוצר לחץ גובר של אחד מבי הזוג לחזור בשעה הנכונה, בדרך כלל בצהרי היום, כדי לאסוף הפעוטות והילדים, ועל הדרך לקחת אותם לחוגים. הדבר גורם לכך שזמן השפל היחסי בתנועה ויצירת הפקקים מצטמצם בעוד שעתיים. כך התנועה, למשל, בישראל, זורמת במהירות סבירה בעיקר בין השעות עשר בבוקר לשתיים בצהריים.
בהמשך, נוצר לחץ על השלטון להאיר היטב גם דרכים בינעירוניות: זה טוב לבטיחות ומקל על הנהיגה - פלא של ממש לנסוע כאשר הדרך מוארת היטב. אז מאירים עוד ועוד דרכים בינעירוניות והקהל מגלה כי אפשר לחזור מהעבודה גם בשעות הערב והלילה, לצאת לקניונים גם בערב ולחוגים ומפגשי רעים גם בשעות הלילה המוקדמות, מה שגורם לפקקים גם בשעות שהיו בעבר שקטות ואפשרו זרימה לילית נעימה של התנועה. יש גם אנשי בוקר, מי שאוהבים לצאת מהבית בטרם יכיר איש את רעהו... בקיץ זה נעים וקריר, "פחות פקקים" חושב פלוני, ואז נוצרת תנועה כבדה יחסית גם בשעות הבוקר המוקדמות, כי כולם לא רוצים להיות חלק מהפקק. לכן, יהיו חכמים עוד יותר שייסעו למקום העבודה כאשר עדיין חשוך. אז, הנסיעה חלקה, אבל בדרך כלל רק אחד מבני הזוג יכול לעשות זאת, השני צריך קודם כל להביא את הילדים למוסד החינוך המתאים.
הפקקים שאנחנו חלק מהם, התארכו בישראל גם בגלל עלייה חדה בגידול באוכלוסייה - מעל 2% בשנה, הגבוהה בעולם. רמת החיים עולה ועוד כ־130,000 כלי רכב נטו, לאחר גריטה, עולים על הכביש מדי שנה. הנסיעה עבור הגרים מחוץ לגוש דן, לדוגמה, הופכת לסיוט בייחוד לגרים בפריפריה במונחים של ישראל או בחגורות הרחוקות מגוש דן, שהם לעיתים רבות אלה שידם אינה משגת לרכוש דירה בגוש דן, בתוך הכרך שבו המחירים הפכו לבין היקרים בעולם. מה עושים?
פקק ברחוב ההולנדי
הביקוש למגורים קרוב לכרך או בחגורה השנייה והשלישית מהכרך, עולה. בונים יותר ועוד יותר רבי קומות עם חניות תת־קרקעיות ואזורי שירותים לאוכלוסייה שזה עתה באה אל האזור החדש. התוצאה היא לא רק צפיפות וגידול הפקקים בדרך לעבודה וממנה, או בדרך לבית הספר או לגן הילדים, אלא עלייה חדה בכל שרשרת האספקה, בכל שרשרת המזון המשקית, במטרה לספק את צורכי המזון, הציוד, הבילוי, המנהלה והחנויות בתהליך העיור החד.
אחרי ששילמו ממיטב כספם ונטלו עול משכנתה שיש לשלם לאורך שנות דור, שוב ממתינים הפקקים לזוגות הצעירים, שחלקם אינם יכולים אפילו לצאת מהחניה התת־קרקעית שרכשו לאחר שראו עלונים מרהיבים של חברות בנייה או קבוצות רכישה, ובהם רחוב מלא ירק, ילדים שמחים וכלי רכב בודדים - בתמונה או בווידאו ל"המחשה בלבד". מאחר שנוצרת המתנה של שעות בדרכים, עולות שוב טענות בדבר הצורך לבנות ולהרחיב עוד כבישים. הסלילה והבנייה אוכלות כל חלקה טובה של הטבע, החי, הצמחייה והאוויר הנקי. ואז מקבלים עיור הכרוך בזיהום מקורות המים, הים והאוויר, ולבסוף גם של פגיעה בבריאות.
מובן שאפשר לטעון נגד סלילת כבישים, ולקרוא להמרצת הנחת מסילות ברזל. השטח שיתפסו מסילות הברזל, לעד, הוא אדיר. לא רק המסילה, אלא גם מטרים רבים מסביבה, שהרי בטיחות היא צו השעה - ולאלה יש להוסיף נזילת שמנים מהקרונות או מערכת אינסופית של עמודים לאספקת חשמל לרכבת מודרנית. הבעיה בישראל אף חמורה יותר: ישראל מדינה קטנה שאין בה מקום להעביר מסילות, לאחר שכבר עוברים בין מותניה הצרות: כביש 2, 20 (איילון), כביש 40, כביש 444 וכביש 6, ועוד שתי מסילות ברזל, מערבית ומזרחית.
עוד עמודי חשמל אימתניים ניצבים לצדי הדרכים המהירות, המוביל הארצי נטמן בבטן האדמה ומאות עמודים לאספקת רשת אמינה לתחביב הלאומי של משחקים בטלפון הנייד. גם מערכות הרכבות פוגעות בחי ובצומח. בעבר הייתה טענה שרכבות פחות דורסניות מבחינת איכות הסביבה ויותר יעילות, עד שבאו תחנות הניטור שהצביעו על זיהום אוויר כבד בתחנות הרכבת. הרכבות נהיו עמוסות מאוד ומחנק שורר בשעות העומס, אם כי נכון שבישראל טרם עולים גם על גג הקרונות, כמו בהודו.
איילון יזרום לחירייה
כדי לפתור את הבעיה החליטו הממשלות להקל על הכניסה לכרך באמצעות כבישי אגרה, כמו כביש מספר 1 ממחלף שפירים בואך קיבוץ גלויות. בכבישים רחבים מאוד, כגון נתיבי איילון צפון ודרום, נסללו נתיבים מיוחדים לאוטובוסים, נתיבים מיוחדים ל־2+, או ל־3+, חניונים חנה וסע, ועוד. מה מסתתר באמת מאחורי כל התוכניות האלה? מניעת פקקים וזרימה טובה יותר של כלי רכב? לא נכון. מה שמסתתר מאחורי כל התוכניות היא הדרישה של קברניטי תל אביב וגוש דן להמשיך ולשלוט במדינת ישראל ולהמשיך ולהתעשר על חשבון שאר האוכלוסייה ועל חשבון הפריפריה.
בכל פעם ש"מקלים", מאפשרות אותן ועדות לתכנון ובנייה לבנות עוד ועוד משרדים רבי־קומות, כדי לעמוד בביקוש למשרדים שנוצר בשנים האחרונות מצד חברות הייטק, משרדי עו"ד, רו"ח ומקצועות הנלווים להם, מטבע הדברים. הארנונה העסקית שהעיריות בגוש דן גובות תופחת, הן בהיקף והן בעלות לצרכן העסקי.
עיריות אלו הופכות להיות סופר־עשירות, עת חלקה של הארנונה לעסקים מכלל גביית הארנונה עולה. על חשבון מי? על חשבון תושבי החגורה השנייה, השלישית והרביעית ועיירות פיתוח ששולחים את תושביהם לקושש פרנסה בגוש דן, בעוד הן, הרשויות המרוחקות האלה, נדרשות לתחזק ולתת שירותים בתחום החינוך, הרווחה, הסביבה ואירועי העשרה לתושבים החוזרים הביתה מיום עבודה ארוך (וכן, גם עמוס בפקקים), ללינת לילה או לסופשבוע. וכך הקיטוב בחברה הישראלית עולה, והנגישות להזדמנויות ולשוויון מתרחקים. ולא זו בלבד: מחירי הקרקעות בתל אביב ובגוש דן עולים, מה שמעשיר עוד יותר את העיריות הרלוונטיות ממסי מקרקעין ופיתוח למיניהם, וגם את המחזיקים במקרקעין ונכסי דלא ניידי בעיר הגדולה.
"הקלה לאזרחים", "צעד נוסף בתוכנית לצמצום הפקקים", "באיחור של 15 שנה" - אלה הכותרות שיצאו עם התחלת הביצוע להנחת מסילת ברזל רביעית באפיק נחל איילון, הנחל המסכן שבכלל שכח שהוא אפיק נחל שתפקידו המקורי היה לנקז מי גשמים.
בכלל, הטבע מפריע לכרך: מה פתאום איילון זורם לו בנחת לכיוון נחל הירקון? יש עתה כוונה להסיט חלק מזרימתו לאגם מלאכותי שייסכר בחירייה, היא פארק אריאל שרון. אזי אפשר להצר את האפיק שיעבור הרזיה, ולבנות מעליו מסילת ברזל בעלות של 5 מיליארד שקלים, שכבר הוכפלה לעומת 2012 ושלהערכתי, תוכפל פעם נוספת עד לסיום הפרויקט הגרנדיוזי, כאשר תצא התוכנית לבניית צינור תת־קרקעי אדיר מהאגם החדש עד לים התיכון. עוד נשלם על כך, וביוקר: כבר בשנת 2026 אפשר יהיה להגדיל את תדירות הרכבות לאורך הציר מ־14 ל־26.
"הוספת מסילה חיונית", כלומר חיונית להגדלת התדירות, תביא ל"הפחתת צפיפות הנוסעים בתחנות וברכבות", הרגיעו הכותרות המוזמנות. כבר ציינתי בראשית הדברים כי ההיצע החדש של נפח לנוסעים, במקרה זה ברכבות, יגביר את תיאבון המשתמשים שיבואו גם מאזורים רחוקים בשערי תל אביב וגוש דן. אומנם תהיה צפיפות בסגנון הודי, אך אין לכם מה לדאוג, שכן לוחמי הפקקים לא ינומו: הם כבר מכינים תוכנית עוד יותר מטורפת למסילה באורך 17 ק"מ מתחת לאפיק איילון, בעלות של 35 מיליארד שקלים, כסף קטן לעומת דרישות משרד הביטחון, הבריאות והחינוך או צורכי עיירות הפיתוח. אם שוב יתהוו צווארי בקבוק במערכת המסילתית הארצית, יניחו עוד מסילות לאורך רצועת החוף הדלה, בה צמחה בעבר חבצלת השרון.
הפתרון הוא לא לשפוך עוד ועוד הון על מערכת התחבורה של גוש דן: רכבת קלה שמכבידה, מסילות, כבישים ייעודיים ועוד. הפתרון הוא להשקיע בהקמת מערכות כבישים ומסילות לערים בחגורות השנייה, השלישית והרביעית, וכמובן לירושלים עם הייחודיות שלה. בשנים האחרונות, דווקא הפקקים הובילו לביזור הנדל"ן למשרדים ולתעסוקה. כך היה בהרצליה פיתוח, בחולון, ועתה ביתר שאת גם בראשון לציון, רחובות ומודיעין, וטוב שכך, ולכולם - לרוכשים, לשוכרים, לעובדים ולרשויות המקומיות.
אולי זה יביא את התקווה לתושבי נתניה, המתלבטים היום אם לנסוע בנתיב 2+, לצאת מוקדם, אולי "לגנוב" מסלול של תחבורה ציבורית ולשלם קנסות, או לעשות שימוש באוטובוסים שלא מגיעים למקום העבודה. ואם פשוט נמאס, אפשר תמיד להתפטר.