עבור דרור זיכרמן, מכון הכושר שלו, Sparrow בשכונת פלורנטין בתל אביב – שנפתח אתמול ויושק בשישי הקרוב – אינו רק עסק חדש, אלא גם הניצחון הפרטי שלו לאחר השיקום הארוך שעבר במהלך 16 השנים האחרונות. "הדופק שלי ברמה גבוהה, אני בהחלט מתרגש", מודה כעת זיכרמן, 35, רווק מתל אביב, מאמן כושר, שמעדיף להגדיר את עצמו כמאמן לחיים. "אני מאוד מאמין במכון הזה, יודע שזה עושה טוב לאנשים. מבחינתי, זה הניצחון שלי. אני מרגיש שאני רוצה להישאר בחיים בגלל זה
כמו בסרט אימה
ב־29 בדצמבר 2005, במהלך חג החנוכה, בהיותו לוחם בשירות סדיר בגדוד נחשון, ניצב זיכרמן במחסום בסמוך לטולכרם. "קיבלנו התרעות חמות על כוונת מחבלים לבצע פיגוע ראווה באחד ממופעי חנוכה", הוא משחזר. "בזמן שבדקנו רכבים שיוצאים לכיוון ישראל, הגיעה מונית פלסטינית, ובתוכה מחבל מתאבד. תוך כדי הבידוק הפיזי, המחבל התפוצץ כשהיה עליו 30 קילו מטען. המפקד שלי, סגן אורי בינמו ז"ל, נהרג במקום, ואני נפצעתי קשה. אני באמת לא יודע איך הצלחתי לשרוד. הגעתי לבית החולים עם פציעה רב־מערכתית מאוד קשה, רגל מרוסקת, כל הגוף שותת דם. עברתי מוות קליני, והייתי בתרדמת כמה ימים. התעוררתי מחדש בנר שמיני של חנוכה".
אתה זוכר משהו מהפיגוע עצמו?
"בטח, הייתי בהכרה מלאה כל האירוע. זה היה רגע של חוסר אונים, זה להיות בתוך פיצוץ, לראות סביבה שלמה מתפוצצת כמעט לחלוטין מול העיניים כשאני בעצם לא יכול לזוז. זה מצב מטורף. זה כמו בסרט אימה, הכל מסביב מלא עשן, ריחות מאוד חזקים של אבק שריפה. אתה חש את המוות סביבך".
השיקום הפיזי היה ארוך. "עברתי 32 ניתוחים, זה היה כואב בטירוף, אבל גם הייתי די שמח בתקופה הזאת, כי הייתי מוקף כל הזמן באנשים", הוא מספר. "קראו לי 'גיבור ישראל', ונכנסתי לתדמית הזאת, אימצתי אותה. כל התקופה הזאת הייתי מוקף בהמון אנשים שחיזקו אותי. אחרי חצי שנה, שברובה הייתי במרכז הרפואי שיבא תל השומר, יצאתי מבית החולים על הרגליים. אפשר לומר שבמהלך חצי השנה הזאת עברתי טרנספורמציה שלמה, התחלתי את החיים מחדש. למרות הקושי והכאבים רציתי להשתקם ואמרתי לעצמי: 'אני חזק, אני רוצה לקום על הרגליים ולחזור לחיים כמו בן אדם נורמלי'".
אכן חזרת לחיים נורמליים?
"התחלתי לאט־לאט את המסלול של לחזור לחיים, למדתי לפסיכומטרי. חסכתי כסף, ושנתיים אחרי הפציעה טסתי עם חבר לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה".
אלא שדווקא שם הכו בזיכרמן החוויות הקשות שעבר. "כבר לא הייתי מוקף בכל האנשים שהייתי רגיל להיות מלווה בהם ביומיום, ופתאום היה שקט מופתי", הוא מתאר. "בשקט הזה התחילו מחשבות, דיכאונות, חזרו החוויות של הפציעה, חרדות. הזעתי פתאום, כל רעש ששמעתי הקפיץ אותי. התחילו להופיע אצלי תסמינים של פוסט־טראומה מבלי שהבנתי מה זה בכלל. אחרי חצי שנה חזרתי ארצה והמשכתי לחוות זאת, אבל לא דיברתי על כך עם אף אחד ולא שיתפתי. הרגשתי בושה גדולה לדבר על זה. אגרתי את הדברים בתוך עצמי, וזה החמיר מיום ליום והפך לנטל מאוד כבד. זה הפך לכאבים בכל הגוף".
מתי החלטת לטפל בכך?
"אחרי שלוש שנים קרסתי נפשית. הגעתי לפסיכיאטר ואחרי אבחון של שעתיים הוא אמר לי: 'חביבי, אתה הלום קרב'. שמעתי זאת וקיבלתי שוק. עד אז הייתי בטוח שהלומי קרב הם אנשים שנדפק להם המוח, שהם משוגעים, איבדו קשר עם המציאות, ופתאום אני מגלה כמה זה יכול להיות קרוב אליי. הטיפול לקח הרבה זמן. במשך שנים הסתגרתי בבית ולא יצאתי כמעט, ניסיתי כל פעם משהו והפסקתי. הייתי בדיכאון, מלא בכדורים, או מעשן הרבה. לא הצלחתי לנהל מערכת יחסים, לא הצלחתי בשום דבר, הייתי בחרדה מאוד קשה בבית. כמעט הרמתי ידיים ואמרתי 'אאשפז את עצמי'".
דווקא במבצע צוק איתן חלה נקודת המפנה. "כשהתחיל המבצע, שהיה אירוע טראומטי לכל המדינה, פתאום עלתה לי בראש מחשבה לבקר פצועים בבית החולים", מספר זיכרמן. "כשהגעתי לשם, ראיתי חבר'ה מרוסקים, שעסוקים כרגע בלהיות גיבורים, ועדיין לא מבינים עם מה הם הולכים להתמודד. קיבלתי שם פלאשבק לפציעה שלי. גם לי אמרו 'אתה גיבור' והבנתי שאני חייב לעזור להם וללוות אותם. בנקודה הזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שהצלחתי למצוא סוג של מרפא לפציעה שלי. ראיתי שכל ביקור כזה, שיחה וליווי של פצוע - עושים גם טוב לפצוע וגם מחזקים אותי. זה עזר לי לצאת מהמצב שהייתי בו, אבל זה לא יכול היה לעזור לצאת מהפוסט־טראומה, שעמה אני ממשיך לחיות".
לצעוד קדימה
לעיסוק בספורט זיכרמן הגיע בערך לפני שש שנים. "הבנתי כמה זמן בזבזתי על להיות מסוגר בבית ולא לתפקד", הוא מספר. "החלטתי שאני רוצה לעשות טוב לעולם ולעצמי, התחלתי לחפש דברים שיעזרו לי בהתמודדות, וככה במקרה הגעתי לספורט. התחלתי להתאמן בשביל עצמי, ראיתי שכל אימון כזה מחזק אותי לא רק בצד הפיזי, אלא גם בצד הנפשי. הרגשתי שאחרי כל אימון הסטרס יוצא החוצה והייתי בתחושה של היי חיובי. הבנתי כמה שהספורט עוזר לאנשים והחלטתי להפוך אותו לדבר העיקרי בחיים שלי. אימנתי באופן פרטי ובמקומות אחרים".
הרעיון לפתוח מכון כושר משלו נבט בראשו בזמן הקורונה. "החלטתי שברגע שנגמרת הקורונה אני פותח מקום ועוזר לאנשים להתמודד עם כל מיני דברים", הוא מספר. "השקעתי בכך כסף שחסכתי עם השנים וגם לקחתי הלוואות".
זה לא צעד קצת מסוכן בתקופה של אי־ודאות?
"נכון, אבל אני יודע שאני עושה משהו טוב, אני יודע שספורט חשוב ועוזר לכולם. כשאני יודע שזה משהו שעוזר לאנשים, זה מאתגר וכיף. בתקופת הקורונה היה לי נורא קשה. בעקבות כל הסגרים וההגבלות לא יכולתי לעשות את מה שמרפא אותי - ספורט. התאמנתי לבד בבית, אבל לא היה לזה אותו אפקט. לכן החלטתי להקים מכון חדש. החלום שלי הוא שגם אנשים כמוני - כאלה שנפצעו, נחבלו, נולדו עם מום או מתמודדים עם קושי שהחברה הציבה להם - יוכלו לפרוח באמצעות הספורט, הרחק מהעין השיפוטית. יש לי למשל מתאמן עם שיתוק מוחין שלא יכול להזיז את יד ימין, והרים אצלי 35 קילו משקולות. זה מראה שבזכות ספורט אפשר לנצח".
אתה מרגיש שהחוויה שלך עוזרת לך לסייע לאחרים?
"הכושר עזר לי להתפתח, לצאת מהכאבים הפיזיים והנפשיים ולצעוד קדימה. את המקום שלי אני מייעד גם לאנשים רגילים וגם לאנשים שנחשבים לשקופים בחברה, כאלה עם פוסט־טראומה, עם פציעות, הלומי קרב. אני עוזר לאחרים להתמודד עם מכשולים, וזה עושה לי טוב. אני מבין את הכאב של המתאמנים שלי, מבין את האתגרים הבלתי אפשריים שהם ניצבים מולם, את ההתמודדות שלהם, כי גם אני הייתי שם ואני עדיין שם".
