1 הרבה פעמים מנסים לתקן עיוות אחד בעיוות שני, במקום לנסות לפתור את הבעיות מן השורש. זו שיטת טלאי על טלאי שבסוף לא פותרת את הבעיות המבניות ורק יוצרת עיוות נוסף. קחו למשל את הפטור ממע"מ עד 75 דולר לחבילות מחו"ל ששר האוצר ליברמן שוקל לבטלו, כך לפי הפרסומים. אני מניח שליברמן העיף לאוויר בלון ניסוי כדי לראות מה יהיו התגובות.
הטיעונים בעד ביטול הפטור, שבאים כמובן מהרשתות המקומיות, הם שבפטור הזה גלומה אפליה בפערי המע"מ. למה, הם טוענים, יש בישראל מע"מ של 17% על מוצרים, ואילו על החבילות, עד תקרה מסוימת, אין בכלל (0%)? כך המגרש הוא לא תחרותי. הגיוני? לכאורה כן, אבל גם מטעה מאוד.
קצת היסטוריה: הגדלת הפטור ממע"מ על חבילות בחו"ל נולדה לפני כעשור בוועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. באחד מסעיפי ההמלצות נכתב כך: "מקור נוסף ליוקר המחיה הוא המחסומים הרבים המונעים יבוא ותחרות בינלאומית בשווקים מקומיים. על כן הוועדה ממליצה להוריד את כל המכסים שעדיין נותרו על כנם חרף תוכנית החשיפה ואף לאפס את מרביתם במהלך מבוקר של שתי פעימות עד סוף 2012. כן הוועדה ממליצה להוריד מסי קנייה, להגדיל את הסכום המאפשר רכישות מחו"ל דרך האינטרנט בפטור ממסים ולהתאים בהקדם האפשרי את התקינה המקומית לתקינה הבינלאומית".
כלומר, הוועדה ראתה בהגדלת סכום הפטור מרכישות מחו"ל דרך האינטרנט כלי להורדת יוקר המחיה הישראלי, כלי אחד מני רבים. האם שאר הכלים שהומלצו בוועדה יושמו? חלקם כן וחלקם לא. ולכן לבודד את הפטור ממע"מ על קניות מחו"ל באינטרנט ולומר שהוא מפלה זו הטעיה כי צריך להסתכל על כל התמונה. בשורה התחתונה: האוצר רוצה עכשיו לשלול בעקר ממעמד הביניים, הנמוך והגבוה, כלי להורדת יוקר המחיה עבורו, שהפך עם השנים לפופולרי מאוד. למה הוא עושה זאת? כי שם זה הכי קל, לפטור הזה אין לוביסטים ואין אנשים שיודעים לעשות רעש - זה הפטור של הציבור הרחב.
ושלא יובן אחרת: חלק גדול מיוקר המחיה בישראל הוא לא של הסקטור הפרטי אלא תולדה שהיא פרי מדיניות ממשלתית שמושתתת על מסי קנייה גבוהים ומיסוי גבוה בכלל. אז למה לקחת פטור בודד שמיטיב עם הציבור הרחב ולהתלבש עליו? כי לפקידי האוצר יש תחביב - בכל פעם שנוצרת הזדמנות, לנסות להעלות את רשימת הפטורים ממס ולהגיד לנו כמה זה עולה, משהו כמו עשרות מיליארדים. זה מתחיל בהטבות מס בחיסכון הפנסיוני (למשל קרנות השתלמות), ממשיך בפטור ממע"מ לפירות וירקות ונגמר בחוקים לעידוד השקעות הון ועוד. הפטור ממע"מ עולה "לנו" 1.5־2 מיליארד שקל כי בשביל האוצר זו "עלות". מה פתאום "עלות"? זה חיסכון נטו למשקי הבית!
אני מבין שפקידי האוצר רואים לנגד עיניהם את הגירעון ורוצים לצמצמו כמה שיותר מהר באמצעות ביטול פטורים כאלה ואחרים. לכן אני מציע שיתחילו עם ה"חתולים השמנים", למשל עם הפטורים בחיסכון הפנסיוני, ויעברו גם למיסוי של פנסיות תקציביות מנופחות ושכר מנופח בסקטור הציבורי. מה אתם אומרים שם באוצר? אה, זה להתמודד עם לוביסטים חזקים מאוד כמו ההסתדרות וכמו אנשי הקבע ועוד קבוצות חזקות מאוד חזקות במשק הישראלי שמחוברות לעטיניה של הממשלה. נוח יותר להתלבש על פטור שמיטיב עם כ־ל האזרחים ולא על פטורים שמיטיבים עם מקצתם. חבל. חבל שליברמן ייכנע לאינטרסנטים ולפקידי האוצר.
2 סכסוך גבולות הוא מושג שמתחבר באופן אוטומטי לסכסוך בין מדינות. תתפלאו, אבל בישראל קיים סכסוך גבולות אחר, סכסוך גבולות פנימי, סכסוך חריף על משאב יקר, יקר מאוד, יקר מאוד־מאוד, ושמו "קרקע". סכסוך על עשרות מיליארדי שקלים, אם לא יותר, סכסוך שמלמד יותר מכל על הקצאת מקורות ומשאבים באופן מפלה ומעוות מקום המדינה שהוביל, בין היתר, לפערים חברתיים.
הנה כמה נתונים שפרסם משרד הפנים לאחרונה, תחת הכותרת "גבולות פנימיים", שסוקרים את פעולות משרד הפנים דרך הוועדות הגיאוגרפיות במשרד לחלוקת קרקעות שונות בישראל. המסמך הוגש למנכ"ל משרד הפנים הפורש מרדכי כהן ונכתב בידי עו"ד משה קריף.
נתוני חלוקת הקרקע בישראל בין הרשויות: בישראל קיימות 257 רשויות מקומיות. המועצות האזוריות (54 מועצות אזוריות, בהן 61 יישובים המונים 2,000־5000 תושבים בלבד) הן 21% מכלל הרשויות המקומיות בישראל. לעומת זאת, שטחיהן מקיפים 85% משטחי המדינה המשויכים לרשויות מקומיות ואוכלוסייתן מקיפה כ־9.9% מתושבי ישראל. כלומר, כ־10% מהתושבים שולטים בפועל על 85% מהקרקעות שבידי המועצות.
שורשיה ההיסטוריים של חלוקת הקרקעות בין מועצות אזוריות לרשויות סמוכות מגיעים עד לשנת 1952, אז מוצגת על ידי האדריכל אריה שרון תוכנית תכנונית שמטרתה להגשים יעדים ציוניים לאומיים כמו פיזור אוכלוסין וייהוד הארץ. בתוכנית המקורית דובר על הקמת נפות תכנון המבוססות על עיר מרכזית שתספק שירותים לערי הלוויין שלה. במקום זאת נוצרו ערי שינה ללא תשתית תעסוקתית אשר זכו לכינוי "ערי פיתוח“. אל ערי הפיתוח הופנו מרבית העולים מצפון אפריקה ומאסיה שהגיעו ארצה בשנות ה־50. בד בבד הוקמו המועצות האזוריות שנועדו לשרת את המגזר הכפרי־קואופרטיבי. במועצות אלו נכללו רק יישובים חקלאים בעלי אידיאולוגיה שיתופית כמו קיבוצים, מושבים שיתופיים ומושבי עובדים. הקמת המועצות האזוריות אפשרה למדינה להעביר לתחומיהן שטחי קרקע גדולים, בעיקר בנגב ובגליל, בטענה שהם משמשים למטרות חקלאיות. בפועל הולידה מדיניות זו חלוקת מקורות מעוותות שהתגלגלה, כאמור, לפערים חברתיים.
והנה התוצאה: בחינת עשר הרשויות בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר מארנונה שלא למגורים לתושב מגלה כי שמונה מתוכן הן מועצות אזוריות: תמר, הערבה התיכונה, באר טוביה, חבל אילות, רמת נגב, חבל יבנה, חבל מודיעין ומגילות ים המלח - ורק שתיים מתוכן הן רשויות מקומיות עירוניות - ראש פינה ותל אביב. עשר הרשויות שהכנסתן מארנונה שלא למגורים הן הנמוכות ביותר לתושב כולן רשויות בדואיות וערביות. הרשות כעביה־טבאש־חג'גרה עומדת על הכנסה של 5 שקלים לתושב (עוד עדות שאין גבייה, בייחוד ביישובים ערביים, וכשאין גבייה - אין יכולת להקים תשתיות ראויות).
נניח להיסטוריה ונקפוץ להווה: החקלאות היא כבר לא אותה חקלאות, על קרקעות חקלאיות במועצות האזוריות הוקמו עסקים שונים ומגוונים ומניבים שמכניסים לקופתן של המועצות האזוריות עשרות ומאות מיליוני שקלים. ואז נוצר מתח טבעי על חלוקת ההכנסות, על שטחי שיפוט ומעמדן של הרשויות. אחת הדוגמאות הטובות לסכסוך הזה הוא בין המועצה האזורית תמר הסמוכה לים המלח לבין הרשויות דימונה וערד. כאמור, המועצה האזורית תמר היא הרשות העשירה בישראל בכל הקשור להכנסות מארנונה שאינה למגורים. הכנסתה השנתית מארנונה שלא למגורים עומדת על כ־95 אלף שקל לתושב, סכום הגדול פי עשרה כמעט מהרשות הנמצאת אחריה בדירוג ההכנסות מארנונה שלא למגורים - המועצה האזורית חבל אילות, עם הכנסות שנתיות של קרוב ל־8,000 שקל לתושב, ואחריה הערבה התיכונה עם הכנסות של כ־5,300 שקל לתושב.
סוגיית המועצה האזורית תמר על מיעוט תושביה והכנסותיה העצומות יחסית לכל רשות אחרת התגלגלה לשולחנו של משרד הפנים לפני יותר מ־20 שנה. כבר ב־1998 נעשו ניסיונות לתקן את העיוות אך הם כשלו שוב ושוב. המלצות היו, אבל הביורוקרטיה, הפוליטיקה וכמובן האינטרסים לא הצליחו להוציא לפועל דבר. זה נכון כמעט לכל דבר בישראל ונכון שבעתיים לנסות ולתקן את חלוקת הקרקעות המעוותת.
אבל משהו בכל זאת זז במקצת. הנה מה שקרה עם המועצה אזורית תמר: בשנת 2004 החליטו רשויות דימונה וערד לצאת למאבק. דימונה הייתה אז עם גירעון של 43 מיליון שקל, חובות של 70 מיליון שקל, 40 אלף תושבים, מהם 25% עולים מחבר העמים, ורוב התושבים קיבלו הנחה בארנונה בגלל מצבם. גם בערד המצב היה לא פשוט: גירעון של 34 מיליון שקל, חובות של 100 מיליון שקל, 28 אלף תושבים, מהם 43% עולים חדשים. מולן התייצבה כאמור המועצה האזורית תמר: 130 מיליון שקל אז בקופה, 1,350 תושבים, מהם 600 בקיבוץ עין גדי. מי שהיה אז ראש עיריית דימונה, מאיר כהן, אמר: "מול העוול של המועצה האזורית תמר לא משנה מה המוצא שלך ואם השליכו אותך מהמשאית או אם הגעת בצורה מתוכננת. ערד נמצאת במצב אף קשה יותר משל דימונה, גם שם יש כיום בעיות רווחה קשות.
אין לנו שום אפשרות לפיתוח עתידי בלי שתהיה חלוקה מחדש של הקרקעות, אני רוצה תיקון של עוול היסטורי. אני שואל מה יותר אבסורד מזה שהכור הגרעיני בדימונה לא משלם את הארנונה שלו לדימונה. למה שתושבי דימונה יקבלו כדורים נגד קרינה והמועצה האזורית תקבל את כספי הארנונה?". כהן מכהן כיום כשר הרווחה והשירותים החברתיים - אני לא בטוח שהיום הוא ידבר באותו להט שאפיין אותו אז.
המאבק הזה, סוף־סוף, נחל הצלחה חלקית. לדימונה הועברו תמלוגי הארנונהמהקריה למחקר גרעיני בלבד. מאז ועד היום המתחים בין המועצות האזוריות לבין "ערי פיתוח" (הן כבר לא) הניבו פתרונות נקודתיים בלבד. האם מצבן של "ערי הפיתוח" השתפר מאז? השתפר מאוד, אבל העיוותים הגדולים עדיין לא באו על פתרונם.
קפצנו ל־2016־2017 - עוד ניסיון להגיע לפתרונות קצת יותר רחבים ומסודרים: במשרד הפנים הוקמו שש ועדות גיאוגרפיות קבועות ומקצועיות - דרום, ירושלים־יו"ש־שפלה, מרכז, חיפה, גליל עליון ועמקים וגליל מערבי. המטרה של הוועדות הללו במילים פשוטות היא לפתור את בעיית העיוותים. לזכותו של השר אריה דרעי ייאמר שבתקופתו התקבלו עשרות החלטות לשינוי גבולות או חלוקת הכנסות אחרת בין רשויות מקומיות (למשל, חלוקה נכונה יותר של ההכנסות מחברת רפאל הממשלתית). לוועדות הגיאוגרפיות הללו היה יתרון גדול מאוד: הן ועדות מקצועיות, שקופות, שהחלטותיהן נחתמות בידי שר הפנים, ולכן, גם אם האופציה לעתור לבג"ץ קיימת, בג"ץ בדרך כלל לא מתערב בהחלטות שעברו תהליכים שקופים ומקצועיים.
עוד קפיצה, ל־2021: איילת שקד שרת הפנים. השבוע עלה לכותרות חוק האזרחות שעבדה עליו ועל פשרותיו ללא לאות, אבל לא הצליחה להעבירו.
הבעיה שלי: מרוב רעש על חוק מסוים, חשוב ככל שיהיה, לא מדברים על דברים חשובים נוספים. למשל, האם שקד תמשיך את פעולת הוועדות הגיאוגרפיות, שלטעמי עושות עבודה חשובה מאוד בניסיון לתקן עיוותים היסטוריים? פנינו לדוברת של שרת הפנים, ולשמחתי התשובה הייתה "כן". שקד תמשיך עם הוועדות הגיאוגרפיות, עכשיו נותר רק לקוות שהן אכן ימשיכו לעשות את עבודתן.
3 השבוע יצא עוד דוח של משרד האוצר על השפעת הרגולציה: דוח המלצות בין־משרדי לרגולציה חכמה - תוכנית לאומית למדיניות רגולציה ככלי לשיקום המשק ביציאה ממשבר הקורונה. דוח בן 148 עמודים, עוד המלצות ועוד מספרים, והנה תמציתו על רגל אחת: "על פי הערכות שונות, פוטנציאל ההשפעה הכלכלית של שיפור הרגולציה בישראל על התוצר עומד על כ־58־100 מיליארדי שקלים. ה־OECD העריך כי "שיפור הרגולציה בישראל, אפילו רק לממוצע של הארגון, יעלה את התוצר לנפש ב־3.75% בתוך חמש שנים וב־5.75% בתוך עשור (כ־75 מיליארד שקל). תמונה דומה עולה ממדדים בינלאומיים שונים המצביעים על כך שישראל מצויה מאחור בהשוואה למדינות המתקדמות באיכות המערכת הרגולטורית שלה".
אז הרגולציה עולה לנו עשרות מיליארדים ועל זה אני חוזר פה שוב ושוב, למרות שיפור מה בעשור האחרון. עם זאת, נמאס לי מעוד דוח שמקונן על הרגולציה, מציע הצעות נהדרות, אבל לא מספר לנו את כל האמת. בשביל להפחית רגולציה לא מספיק צוותי דיון ולא מספיקים חוברות שיעלו אבק או המלצות על הנייר. דרושים מעשים. ובשביל להוציא לפועל צריך להתמודד עם ההסתדרות, צריך להתמודד עם ההסכמים הישנים בסקטור הציבורי, צריך להתמודד עם הוועדים בסקטור הציבורי - כי פעמים רבות אי אפשר להזיז עיפרון, ובוודאי שלא רפורמה מסוימת, בלי להגיע להסכם איתם.
אז חברים באוצר, הצעות ודוחות יש למכביר, שבענו מהם. החוכמה היא לא לחבר דוחות - החוכמה היא לבצע, וביצוע זה אומר להתמודד ולהיאבק לאורך זמן, באומץ ובנחישות מול המנגנונים הוותיקים. מה שווים כל המילים האלה אם עד עכשיו לא קמו אלו שיעזו לבצע ולהתמודד (ופעמים רבות גם לשלם מחיר פוליטי).###