עד לא מזמן יצאה סוניה לעבודה בארבע לפנות בוקר. פתחה את היום עם החתולים ברחוב החשוך והריק. עבדה בניקיון, תשע שעות ארוכות בבית חולים בפריפריה. שברה את הגב עם המטאטא והמגב, נשמה אקונומיקה וכלור. "הייתי חוזרת הביתה בשלושה אוטובוסים, מבשלת לילדים ונופלת למיטה בלי כוח", היא נזכרת היום.
"30 שנה משכתי ככה, עם יבלות על הידיים והלב ועייפות כרונית. חברות שלי פתחו סלון יופי, למדו מחשב, עשו קריירה, אבל אני שמחתי על מה שיש ולא העזתי לחלום. יום אחד ראיתי מודעת פרסומת לקורסים בחינם של קרן מעגלים. פניתי והגשתי בקשה. בתוך שלושה חודשים התחלתי ללמוד קוסמטיקה על חשבון הקרן. פגשתי אנשים, אווירה, תקווה. אחרי שנה וחצי סיימתי בהצטיינות. ויתרתי על שתי משמרות בניקיון והזמנתי את השכנות לטיפולי יופי. הן הביאו עוד לקוחות ובכסף סידרתי חדר טיפולים בבית. פתחתי תיק בביטוח לאומי ובמס הכנסה. התחלתי להרוויח. היום אני בת 59 ובעלת עסק. יש לי לקוחות, פרנסה, כבוד עצמי ותוכניות לעתיד. היום אני כבר לא סוניה עובדת הניקיון. היום אני גברת סוניה הקוסמטיקאית".
סוניה היא נציגה נאמנה של כ־40,000 עובדים שקופים, שחוקים, מוחלשים או מבוגרים שקיבלו הזדמנות שנייה מקרן מעגלים, הגוף המוביל בארץ להכשרות מקצועיות. בעשר שנות קיומה הם למדו מגוון רחב של מקצועות וזכו לעתיד כלכלי משודרג ולאופק תעסוקתי חדש. חלקם השתלב במסלול מקצועי שאפשר להם להתקדם בעבודתם הקבועה. אחרים עברו הסבה מקצועית לקריירה אחרת, ורובם, ממש כמו סוניה, הוסיפו עיסוק צדדי שאפשר הכנסה ומעמד. בבסיס היוזמה החברתית הזו עמד רעיון סוציאלי פשוט: השכירים ישפרו את תנאי עבודתם ולא ייפלטו משוק העבודה הדינמי לחיי עוני והמדינה תרוויח כוח עבודה רענן המותאם לעידן החדש.
האינטנסיביות של קרן מעגלים בלטה לטובה בעיקר על רקע אוזלת היד של הגופים הממשלתיים העוסקים בהכשרה מקצועית, והגיעה לשיאה בתקופת הקורונה. נציגי הקרן הגיעו לעובדים שיצאו לחל"ת ופתחו מאות הכשרות כדי לעודד אותם לשוב למעגל העבודה. ארגונים במצוקה כמו טבע, אל על, חברת החשמל ומפעל פיניציה, שעברו התייעלות או צמצומים ונאלצו לפטר מאות עובדים, נעזרו בשירותי הקרן כדי לסייע לעובדים להרחיב את השכלתם ולהשתלב במקומות אחרים. "פרשנים ופוליטיקאים שחמדו את כספי הקרן העזו ללגלג עלינו שאנחנו מציעים לאנשים מוחלשים קורסי העשרה ופנאי", אומרת יפה ויגודסקי, יו"ר מעגלים בכאב. "אבל מה אני אתן לעובדת ניקיון עם שמונה שנות לימוד? סייבר? הלוא קורס העשרה או פנאי יוציא אותה מעבודה שחורה ומפרכת לפרנסה מכובדת ועצמאית".
בחודשים האחרונים התנהלו דיונים קדחתניים על עתידה של מעגלים. ההסכם שנחתם מלכתחילה לעשר שנות פעילות יסתיים בחודש הבא, ואפשרות הסגירה תלויה ומאיימת, מלווה באקורדים צורמים של עלבונות, הכפשות וניסיונות לפגוע בשמה הטוב של הקרן והעומדת בראשה. מנגד, אלפי המעסיקים ועשרות אלפי העובדים קיבלו את הידיעה על סכנת הסגירה בתדהמה גמורה. מאות מכתבי הכרת התודה ששלחו הם עדות עצובה למתחולל מול יוזמות ממשלתיות עם הרבה כסף, יצרים וביורוקרטיה: מצד אחד מהלך חברתי חיוני, עובדים מסורים והרבה רצון טוב, מצד שני כבלים ורגולציה, אגו, פוליטיקה ותחרות. "אין לי כוחות או מילים לתאר את כל הטוב שעשתה קרן מעגלים לאנשים שאף אחד לא אוהב לספור", אומרת ויגודסקי בצער. זו הפעם הראשונה מאז תחילת המאבק על עתיד הקרן שהיא שוברת שתיקה.
הנמוכים בשרשרת המזון
ההחלטה על הקמת קרן מעגלים נולדה ב־2004, כששר האוצר נתניהו ביקש להעלות את גיל הפרישה וכתוצאה מכך עלתה מצוקת העובדים השחוקים במתכונת הפנסיה החדשה. ההסכם על הקמת הקרן נחתם בין שר האוצר לנשיא התאחדות התעשיינים עודד טירה, ותקציבה עמד על 600 מיליון שקלים לעשור בחלוקה למימון הכשרות או לפנסיה מגשרת. המייסדים נחלקו בדעתם בנוגע לסמכויות הפיקוח על הקרן והגדרת מקצוע שוחק. שבע שנים נשאו ונתנו על הסוגיות הללו, עד החתימה הסופית בין יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני ונשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש.
"קבעו קריטריונים קשוחים להגדרת 'מקצוע שוחק', ואני בעוונותיי הסתובבתי בארגונים ובמפעלים וראיתי עם מה מתמודדים העובדים", מספרת ויגודסקי. "לכן התעקשתי להכניס גם קריטריון של רעש או ריח כי הייתי במפעלי בשר וראיתי עם מה מתמודדות נשים שעומדות על הרגליים ומחטטות בקרביים של עוף". ויגודסקי נאבקה גם להוריד את רף גיל הזכאות להכשרות מ־50 ל־45 בחלק מהמקצועות.
ויגודסקי נחשבה למינוי טבעי לכהונת יו"ר ומנכ"ל מעגלים. בתפקידיה הקודמים היתה אחראית על החינוך המדעי־טכנולוגי במשרד החינוך, הקימה את המרכז הטכנולוגי הראשון בארץ, כיהנה כראש המינהל למדע וטכנולוגיה וכל נושא ההכשרות המקצועיות היה באחריותה. "באתי לתפקיד בעיניים בורקות, אף שהציעו לי תפקידים נחשקים ובכירים יותר", היא נזכרת. "בחרתי במעגלים כי ראיתי בקרן שליחות חברתית ממדרגה ראשונה. הבנתי שמדובר בשכבה גדולה מאוד של אנשים עייפים שהמעסיקים שלהם לא יכולים לקדם אותם מפחד שיברחו ברגע שיקבלו הכשרה. הם היו האנשים הנמוכים ביותר בשרשרת המזון. אף אחד לא ספר אותם".
ההכשרות התחילו ב־2012. לפני כן עבדו בקרן במשך שנה כדי להכין את הנהלים וליצור קשרים. "היינו צריכים לכבול את עצמנו באינסוף כבלים כדי לא לסטות מהיעד המרכזי", מספרת ויגודסקי. "הביורוקרטיה והרגולציה גרמו לנו להיות מהודקים מאוד למנדט שקיבלנו, ולכן, כשניסו לטעון שהיו ליקויים בהתנהלות הכספית, זה הרגיז והעליב. לא יצא שקל אחד בלי פיקוח ובקרה".
המבקרים העלו דווקא טענה הפוכה, שהכספים שנועדו לפנסיה מגשרת לא נוצלו במלואם.
"לא ניצלנו את כל כספי פנסיית הגישור מפני שרוב העובדים לא רצו בכך, ובצדק רב. החשב הכללי אישר סכום נמוך כל כך לפנסיה הזו, שכל עובד שיודע חשבון פשוט העדיף לוותר על התענוג ולפנות לאפיק ההכשרות כדי להמשיך בעבודה. עשרות פעמים עליתי לרגל לחשבים הכלליים באוצר כדי שישנו את רוע הגזירה ויגדילו את פנסיית הגישור לסכומים שיאפשרו לעובדים לפרוש בכבוד, וזה לא עזר".
איך העובדים והמעסיקים התייחסו ליוזמות האחרות של הקרן?
"בתחילה היו המון חששות, הרי אף אחד לא מאמין שיש בישראל משהו שנקרא 'לא עולה כסף'. אבל ההכשרות היו בחינם ותקצבו גם את המעסיק. ישבנו על עשרות מחקרים כדי ללמוד איך להגיע אליהם בצורה הנכונה ביותר. כיתתנו רגליים והגענו פיזית למרבית הארגונים והמפעלים. לא חיכינו שיתקשרו אלינו. בתקופת הקורונה לבדה ישבו 6,000 עובדים בהכשרות שלנו וקיבלו כלים לשרוד את החל"ת ולהיקלט מחדש בשוק עבודה מתפתח ומשתנה".
"היינו מגיעים למפעלים ומשכנעים את העובדים להאמין בעצמם", מספרת אחת מעובדות הקרן. "אני זוכרת שבאחד מראיונות השיבוץ פרץ בחור אחד בבכי ואמר שאין לו השכלה ולכן גם אין לו עתיד. שאלתי את הבחור מהו חלום חייו, והוא ענה: 'להיות נהג אוטובוס'. שאלתי אותו אם הוא יוכל להביא תעודת יושר מהמשטרה, והוא אמר: 'בטח'. אמרתי לו שהוא יהיה נהג אוטובוס. היום הוא עובד באגד".
הכשרנו את דור העתיד
"כשנסגרו המפעלים אצלנו בירוחם, הכשרנו עשרות עובדים בעזרת קרן מעגלים", אומרת ראש המועצה טל אוחנה. "היכולת של הקרן לייצר מגוון הכשרות עזרה לנו לעבור את המשבר. יפה ויגודסקי הייתה זמינה תמיד באופן אישי, וכל הצוות שלה נרתם. הם היו כמו בית".
"מעגלים עזרה לנו להכשיר עשרה עובדים שהיו בדרג ביניים ברצפת הייצור", מספר איש עסקים בכיר. "ראינו בהם פוטנציאל להפוך למפעילים של ציוד מודרני שדורש שליטה באנגלית ושימושי מחשב מתקדמים. בלי ההכשרות הייתי נאלץ לפטר אותם ולהביא עובדים חדשים במקומם. כשהם סיימו את ההכשרה, הם עברו להפעיל את הציוד החדש וחלקם עבר לניהול. כך הכשרנו את דור העתיד של המפעל, וכל זה בחינם. לכן נדהמתי כל כך כששמעתי שרוצים לסגור את הקרן וקראתי את הניסיונות להשחיר אותה. מי שעושה את זה בכלל לא מבין את התרומה העצומה שלה".
עד לאחרונה הועסקו במעגלים 20 עובדים, חלקם במשרה חלקית. הם היו אחראים על גיוס העובדים, מיונם והתאמתם להכשרות השונות, ניהול תקציבים ופיקוח על כ־100 מכללות. בתום עשור נותרו בקופת הקרן כ־200 מיליון שקלים. גופים רבים חומדים את הכסף הזה, וויגודסקי משוכנעת שזו הסיבה שבגינה משרדי האוצר והכלכלה יסגרו את הקרן. "האמת העצובה היא שגורמים רבים בעלי אינטרס התנגדו ליוזמה להקים את הקרן", היא אומרת. "וכשהיא נוסדה על אפם ועל חמתם, הם ניסו לחבל בה בכל דרך. קל מאוד לבוא ולהגיד 'הקרן לא ממלאה את ייעודה'.
אבל הדרך לבחון את התוצאות היא מדדי אפקטיביות. מבקר המדינה ביקש לעשות מדדים כאלה, ואף שמניסיוני רב־השנים בתפקידים בכירים לא יצא לי לעשות מדדי אפקטיביות בגופים ממשלתיים, פנינו מיד לחברת יוסי קוצ'יק יזמות ניהול וייעוץ בע"מ, שנבחרה לעשות את המדדים בידי ועדת המעקב העליונה. לא היתה לי יד, אצבע, אפילו לא ציפורן, בהשפעה על המדדים והמשקולות שלהם. בשלוש השנים האחרונות הציון שלנו עומד על 96. זו הדרך היחידה לבחון את אפקטיביות הקרן, והיא התשובה לכל המקטרגים".
לא היה כמפעל הזה
בדוח מבקר המדינה מ־2018, שבדק את התנהלות הקרן, עלתה התמיהה מדוע בחרה הקרן לשכור את משרדיה מבניין התאחדות התעשיינים ללא מכרז. מבקריה של ויגודסקי ניצלו את ההזדמנות כדי לתקוף אותה על כך גם היום. "לבקשתו של המבקר הבאנו חוות דעת של שמאי, וכך התברר שהתאחדות התעשיינים משכירה לנו את המקום במחיר מסובסד, בהנחה של 25% ממחירי נכסים דומים", זועמת ויגודסקי. "בחנו והשוונו הצעות נוספות לפי הליך מסודר ותקין על פי כל ההנחיות, וההחלטה אושרה בידי החשב הכללי והתקבלה פה אחד גם בישיבת הוועד המנהל".
בימים הקרובים ייקבע מה יעלה בגורל הקרן, אם כי יודעי דבר חוששים שעתידה כבר הוכרע. "מי שסוגר את הקרן הוא עבריין חברתי", אומרים העובדים בכאב. "הגענו לפה ממערכות בכירות בחינוך, בצבא ובתעשייה, ולא היה כמפעל הזה". גם ויגודסקי חסרת אונים, אבל עדיין נלחמת. "אין לי בעיה עם ביקורת, ואנחנו ממילא כל הזמן מחפשים ובודקים את עצמנו", היא אומרת בהשלמה. "ואני גם בטוחה שיש טעויות פה ושם, אבל נעשית פה עבודת נמלים של כל אחד מהעובדים המסורים ואין עיגולי פינות. אולי לכן יש מאות פניות של עובדים לוועדת חריגים כי אנחנו חייבים לעבוד רק על פי הנהלים. וזה הכאב שלי, שאף אחד ממשרדי החשב הכללי, אגף התקציבים או משרד הכלכלה לא הגיע לקרן כדי לראות מקרוב את הדמעות של העובד על טופס הבקשה ואת הסירוב לאשר לו הכשרה רק כי חסרים לו חודשיים לגיל הרלוונטי. וזה האבסורד הגדול כי מצד אחד כובלים לי את הידיים ולא נותנים לי לעזור ומצד שני צועקים שאני לא מנצלת את כל תקציב הקרן".
מה היית מציעה?
"שירחיבו את הקריטריונים ויגמישו את הזכויות כדי שכמה שיותר עובדים יקבלו פנים ותקווה, שכר מכבד וביטחון עצמי. בסוף היום שחיקה היא שחיקה היא שחיקה, ולא משנה אם אתה פועל שמחבר ברגים, בלנית במקווה טהרה או סניטר בבתי אבות במשמרת שלא נגמרת".