על החיים ועל המוות: הכירו את ענף הפקת ההלוויות

מבית העלמין ירקון בפתח תקווה יצאה שיחת טלפון לאחרונה. מהצד השני של המכשיר הנייד עמדו נציגים של חברת סידורי פרחים באזור הדרום, קרוב לוודאי שלקח להם זמן רב להבין שהדרישה ל"שדה של אלף פרחים לבנים מהיום למחר" לא מגיעה מכלה שהחליטה לממש את חלום החתונה שלה ברגע האחרון, אלא רחוק מכך, הכי רחוק שאפשר - לטובת הלוויה "של פעם בחיים".

גם שליח הסושי שקיבל הזמנה למספר מגשי מסיבות בשבוע שעבר הופתע כשהיה צריך להכניס את רכב המשלוחים אל בין כותלי בית הקברות. שש דקות נסיעה בין בנייני הקבורה בבית העלמין המרכזי של גוש דן ועד שמגיעים לחבורת האנשים המתעתעת ביותר, שלולא אלפי הקברים שסביבם, לא ניתן לחשוד שעיסוקם המרכזי הוא מוות.

אולי זה סימבולי שהמטה של חברת סופיה ניצב דווקא שם. "אי של חיים בתוך ים של מוות", סינן לעברי אחד העובדים בחברה, שמעניקה משמעות חדשה להרגלי הקבורה בישראל. איך זה נראה? "כאילו הגעת לחתונה". והאמת, לא פחות מפוארת: פסנתר כנף, עמדה למים, מגבוני טישו, כיפות ממותגות, סידורי פרחים וחלוקי נחל, וזו רק רשימה חלקית. בהמשך תוכלו למצוא הפרחת בלונים משותפת, פלייליסט שירים מיוחד, ריפוד הקבר באבנים יקרות וכן, גם ריקודי שורות. (או כמו שהם אומרים, בהומור שחור: "בוחנים כל מקרה לגופתו").

"אנחנו מנסים לזקק את החיים של כל אדם, מי הוא היה? מה הוא אהב? תוך זמן קצר מאוד להביא את האירוע הכל כך חשוב הזה לכדי שלמות", מספרת ליבאת שובל ומוסיפה: "רוכב אופניים נהרג במפתיע באמצע רכיבה, אז החברים ביקשו ללוות אותו לקבר בשיירת רוכבים. ומכאן הייתה רק שאלה אחת מול העיניים: איך אנחנו דואגים שזה יקרה?"

"התרגלנו שבישראל אנשים נקברים תוך חצי שעה, כולם עומדים בחום או בגשם, נפרדים איך שלא יהיה ומכסים את הקבר. הלו, זה הרגע האחרון בחיים של בן אדם, מגיע לו כבוד אחרון ולנו פרידה אמיתית", מסבירה אחת העובדות, "זה שינוי תפיסה אמיתי - לדעת שאפשר להיקבר כמו שחלמתם".

לקבור את הטאבו

זזתי בחוסר נוחות בכיסא, ולא בכדי. המוות הוא בראש רשימת הנושאים שנמצאים מחוץ לתחום אצל משפחות רבות בישראל, טאבו של ממש. הרתיעה מהעיסוק במוות גורמת במקרה הטוב לנקוש במהירות על עץ מזדמן, אבל גם מותירה אנשים ללא צוואה ביום מותם - אז לארגן לעצמי את הלוויה? השתגעתם?! אבל במשרדי החברה, המוות לא נמצא רק מחוץ לחלון - הוא הנושא הבוער של היום. עם ממוצע של בדיחה שחורה אחת בכל שלוש דקות, סופיה הם מגשימי החלומות הפרועים ביותר, שאיש מאיתנו כנראה לא רוצה לחלום.

"אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות מהרגע שקובעים את המוות ועד תעודת הפטירה (כחודש אחרי, כך מסבירים לי), ומשחררים את המשפחה כדי שתתעסק בדיוק במה שהיא צריכה. זה רק מתחיל בארגון ובסידור ההלוויה המושלמת, אבל ממשיך בתפעול השבעה, ועד האזכרה אנחנו איתם. לכל גחמה ובקשה, כדי שהנפטר יזכה לקבל את הסיום הטוב ביותר".

"באחד הימים, התקשר אליי חולה סופני שביקש לתכנן את ההלוויה שלו בעצמו, חודש לפני שנפטר. זה היה קשה מנשוא, מישהו שיושב איתך ומתכנן את המוות שלו. הוא הלך איתנו את המסלול המדויק של ההלוויה, בחר את רשימת הנואמים שהוא מוכן שידברו (ואת אלו שלא), ואפילו הכתיב את מילות ההנחיה: 'שלום לכולם, אבי (שם בדוי) ביקש להשתיק טלפונים ניידים - זה הפריע לו בכל הטקסים וגם עכשיו זה מעצבן אותו'", משחזרת ענת, אשת שיווק ומכירות בסופיה ומחייכת, "זה אירוע חריג - אנחנו בדרך כלל לא מכירים את הלקוחות שלנו".

בסוף המפגש הוא השאיר את הטלפון של נציגת החברה אצל המשפחה, וכשהגיע רגע האמת כולם כבר ידעו מה לעשות. "אנחנו מקבלים טלפונים ב־12 בלילה ומתחילים לארגן. באחד הלילות הלכתי בעצמי לבדוק בית עלמין באמצע הלילה עם פנס, כי על הבוקר צריך להתחיל להעמיד שם ציוד, זה מעבר לעבודה רגילה - אי אפשר לשרוד במקצוע כזה אם אתה לא מבין כמה זו שליחות. לתת לאדם להתפנות להתמודד עם הכאב שלו ברגע הזה שווה ערך בעיניי לטיפול פסיכולוגי".

למה מי מת?

איך לא, גם סיפור ההקמה של סופיה מתחיל מהסוף, כשמנכ"לית החברה, אור פירון זומר, חוותה חוויה קשה עם האובדן של סבתה: "ראיתי איך ממהרים את המשפחה שלי בזמן הלוויה, ונדהמתי מהמהירות שבה קוברים את הגופה וממשיכים לנפטר הבא. אמרתי לעצמי 'חיים שלמים בשביל זה? חכו שנייה'. ומשם הגעתי לעבוד בלשכה של שר הדתות לשעבר, אורי אורבך ז"ל, ונכחתי גם בלוויה שלו. הפער העצום בין קבורה ממלכתית של שר לבין קבורה של אדם שחברה קדישא כאילו אומרת 'יאללה יאללה, בוא נתקדם' הבהירה לי שצריך מי שידאג למשפחה בשלב הזה".

הפער העצום שגרם לפירון להרים את הכפפה מוכיח שהמעמדות לא נשארים רק בחיינו, אלא מלווים אותנו גם בדרך האחרונה. הדוגמה הניצחת לכך היא הקבורה בקומות: כשקבר בקומות שאליהן יש גישה נוחה עולה כ־10,000 שקל, וכבשקבורה בקירות, אלו שידינו כמעט אינה מושגת אליהן - נקברים בחינם, למרבה הצער, לפעמים מדובר באנשים שכמעט ולא נותר מי שיפקוד את קברם.

בדיעבד זה היה הטריגר שהקים את סופיה, כשבמקביל להלוויות הפאר המרהיבות, מפעילה גם מוקד מידע שעובד 7\24 ומספק למשפחות את כל מה שהן צריכות לדעת ברגעים הכי קשים. "לפני 5 שנים הייתי גם סוחבת בעצמי את הארגזים, גם הולכת להלוויה וגם עונה לטלפונים ונותנת שירות", היא מעידה. היום, שבע שנים אחרי, אלפי לקוחות כבר "נהנו" מהשירות של החברה, ואת העבודה שביצעה פעם פירון מבצע היום צוות שנשאב לתחושת השליחות ולא מוכן לעזוב.

בשנים האחרונות, גילו בחברה את השוק המוסדי... כן, זה נשמע קצת מוזר, אבל הם יצרו מאות שיתופי פעולה עם עסקים וחברות במשק, שמשתמשות בשירותים שלהם כשעובדים מאבדים את אחד הקרובים.

חברות רבות כמו אפל, אינטל ומובילאיי בפנים וגם חברת פלייטיקה, שמתמחה בבניית משחקי רשת, כבר הבינו את הפוטנציאל הגלום ומעניקים 5,000־7,000 שקל להוצאות הלוויה ושבעה לעובדים: "המטרה היא להקל על העובד", מסבירה זיווה שלום, סמנכ"לית רווחה בחברה, "בהייטק זה סטנדרט שעוטפים את העובד בשמחות, בלידות, בנישואים, אבל לא מבינים כמה זה חשוב דווקא ברגעים הקשים".

זה לא סוד שבהייטק פועלים כדי לתת לעובד את כל מה שאפשר בתחומי החיים, החל מקייטנות לילדים בשבוע האחרון לאוגוסט ועד למכוני כושר בקומות התחתונות של המשרד: "המטרה היא שתהיה מאושר בזמן שאתה פה, רוצים שתגיד 'פלייטיקה דואגים לי - שווה לי לעבוד שם'. זה מעבר לסיבוס, יש חוגי פילאטיס ויוגה, שייקים ושיאצו אחרי יום קשה. אם אתה רוצה ספר אחרי צהריים, נביא אותו אליך למשרד, ואם את רוצה לבנות ציפורניים לא תצטרכי לצאת לקום מהכיסא".

בחודש שעבר, אביה של אחת העובדות בחברה נפטר - ומטעם החברה שלחו לה כרטיס טיסה לניו יורק, שם נפטר אביה. כשהמטרה היא לנקות מהעובד את רוב אילוצי וסידורי החיים, רק מתבקש שהצעד הבא הוא טיפול בלוויות ובאזכרות. "כשאבא שלי נפטר לפני שנתיים קיבלתי הביתה אוכל לכל ימות השבעה. בבית הקברות הם דאגו לסכך, לכיפות ולבקבוקי מים. באזכרה הם הביאו ריהוט ודברים שאנחנו צריכים. זה מחבר אותך ברמה שלא חשבתי לרגע שלא אצטרך לדאוג לאוכל לכל כך הרבה אורחים".

בפלייטיקה מעידים שזו אומנם לא השאלה הראשונה ששואלים בראיונות על תנאי ההעסקה, אבל כשהמועמד לגיוס רואה את התנאים שהסביבה שלו מקבלת גם בתחום הזה - הוא בודק יותר כמה יקבל אם וכאשר יקרה לו משהו או לאחד מהקרובים. "בהחלט רואים את זה כשיקול בהגעה לעבודה, הרבה ממי שמגיע לגיוס רואה מה קורה כאן גם מהבחינה הזאת ומבקש להצטרף".

רגע לפני שאתם מתארים לעצמכם חבורה מבוגרת, צריך אולי להסיט את הזרקור להראל, סך הכל בן 22 - וכבר מפיק ומנהל הלוויות למחייתו. "התחלתי כשהייתי משוחרר טרי, המפקדת שהייתה לי במהלך השירות והשתחררה לפניי, אמרה לי שהיא צריכה עובדים להלוויה ושבעה אחת, משם התגלגלתי לעוד אירוע ועוד אירוע".

מה גורם לילד בן 22 לנסוע לבית העלמין בכל יום? שאלתי, "הרגשתי את התודה של האנשים ממקום כל כך עמוק, אני רואה אותם ואני יודע שהם בכאוס, אבל לפחות אני מצליח לתת להם שקט".

טנגו אחרון

ביום יום, הראל הוא חלק מצוות שמלווה את המשפחות מקרוב מהרגע הראשון: "הימים הראשונים הם כמו לרקוד טנגו", הוא מעיד, "אתה מנסה להבין בעדינות מתי המשפחה רוצה התערבות ומהן הדינמיקות - בסוף אתה חווה אותם ברגע הכי קשה. אבל מהר מאוד אתה מבין את כל הפוליטיקות שלהם, שומע איזה אחות פחות אוהבים ואת מי הזיזו הצדה". אם תרצו, מדובר בגרסה מזוקקת יותר של שולחן השבת.

כמעט כל איש צוות שפגשתי, מעיד איך תוך כמה ימים הוא הופך להיות חלק מהמשפחה. ככל הנראה, הסיטואציה הרגישה שהם נכנסים אליה בכל יום מחדש מטביעה גם בהם חותם עמוק, והקשר, שנרקם באותם רגעים חשוכים, ממשיך עם המלווים עד היום.

יש שאלה שאותה לא התאפקתי מלשאול. כשאדם מתעסק כל חייו במוות רק מתבקש לשאול כמה הוא חושב עליו? למרבה ההפתעה, הם לא. אבל מעכשיו רובם יודעים בדיוק איך יקברו אותם, ולפרטי פרטים. יש מי שתעדיף להיות בחיק המשפחה, ואחרת כבר ביקשה שאור המנכ"לית תעמוד בראש מבצע ההלוויה, ויש עובדת אחת שחולמת שציפי שביט תנחה לה את ההלוויה. ציפי שביט מסרה בתגובה: "אז תמהרי".

מבחינת פירון זומר, המנכ"לית, העובדים הם השלב הראשון, אבל השאיפה היא להיכנס לעולם התכנון המוקדם (עד כמה שאפשר) ולדבריה הניצנים כבר שם: "הקהילה מתחילה להבין ששירותי דת הם לא מילים גסות גם עבור חילוני, לפעמים המושג מעורר אצל חלקנו סלידה, אבל זה ממש לא אמור להיות ככה - החברות מתחילות להבין את זה וגם הלקוחות הפרטיים". בעיניה, כמו שלא מוותרים היום על כתיבת צוואה, כך גם אסור לוותר גם על תכנון להלוויה - וכשיגיע הרגע המתאים בערוב הימים: לשלוף את התיקייה מהמדף ולמות את החלום.