פרופ' ארוין וייס היה מנהל המחלקה לשיקום הפה בבית החולים הדסה במשך 14 שנים ועמד בראש בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב במשך חמש שנים. לאורך הקריירה שלו, דבר לא הכין אותו למעורבותו בסטארט־אפים שעוסקים בחידושים ברפואת שיניים, שהמרכזי בהם הוא INFINIX של חברת NOBIO המייצרת חומר לסתימות לבנות, שלא מאפשר לחיידקים לצמוח עליהן, ומאריך את חיי הסתימות ללא עששת משנית ומבלי שיהיה צורך להחליפן.
פרופ' וייס, יחד עם צוות חוקרים מהדסה, פיתחו טכנולוגיה שיודעת לקחת את רוב מוצרי הפלסטיק בחיינו במסגרת תהליך הייצור שלהם, להחדיר בהם תוסף בכמות נמוכה של כ־1.5%, ולהפוך אותם לכאלה שחיידקים לא יוכלו עוד לשרוד על פני השטח שלהם. "החיידקים פשוט מתפוצצים והמשמעות היא שברגע שבו הם באים במגע עם פני השטח המכיל את הטכנולוגיה הם מתים", הוא אומר.
מתים לנצח?
"על פניו אנטי־בקטריאליות זו תכונה של חומר שאינה יכולה להיות ארוכת טווח, כי כדי להרוג חיידקים בדרך קונבנציונלית צריך להפריש משהו, כדוגמת אנטיביוטיקה או חומר ממית אחר שהורג חיידקים. ואז זה פועל כמו סוללה. ברגע שהחומר מופרש, התכונה לאט־לאט דועכת ונעלמת. פריצת הדרך של הטכנולוגיה שלנו היא בתובנה הקונספטואלית שאפשר לייצר מוצק, שיהרוג חיידקים במגע, תוך כדי כך ששום דבר לא מופרש. כלומר, שאפשר באופן תיאורטי להרוג חיידקים שיגיעו במשטח, ולכן הפעילות היא לאורך זמן.
מה היתרונות בכך?
"יש שני יתרונות עיקריים. הראשון הוא שהתכונה הזאת של החומר יכולה להישמר לזמנים ארוכים מאוד כי הוא לא נגמר, ומעשית לכל אורך חיי המוצר. השני הוא שהוא יהרוג חיידקים רק כשהם באים במגע ולא ישפיע על החיידקים בסביבה, כלומר לא ישנה את אוכלוסיית 'החיידקים הטובים' ששומרים עלינו".
בלדה לחיידק הטוב
בעשורים האחרונים המדע והרפואה לומדים לאט להעריך את התרומה החשובה שיש לחיידקים לבריאות האדם ולאורח החיים התקין שלו. רוב החיידקים שנמצאים בגוף שלנו נחשבים "חיידקים טובים" ואנחנו זקוקים להם כדי לשמור על המאזן העדין של החיים הבריאים.
"שימוש בחומרים הורגי חיידקים כולל שימוש באנטיביוטיקה לעתים קרובות גורמים לנזק לאוכלוסיית החיידקים הטובה ששומרת על מאזן הבריאות. בנוסף, החומרים האנטיביוטיים למיניהם גורמים לחיידקים לפתח עמידות ואז האנטיביוטיקה מפסיקה להשפיע עליהם. התפתחות של זני חיידקים העמידים לסוגים רבים של אנטיביוטיקות היא אחת הצרות הגדולות של בתי החולים שבהם מתפתחים זיהומים בלתי נשלטים שלא מאפשרים לטפל באנטיביוטיקה".
מה קורה לחיידקים הטובים שבאים במגע עם המשטח?
"החיידקים מצטברים על גוף האדם במאות ואלפי שכבות אחת על השנייה בצורת חיים שנקראת ביופילם. זה חלק מהגוף, ואנחנו לא רוצים להרוג אותם. לעומת זאת, במצבים מסוימים החיידק מתיישב במקומות שהוא לא אמור להיות שם. מקומות שבהם החיידק עלול לעשות נזק, כמו זיהום ודלקת, למשל באינפוזיה, כשמחדירים מחט דרך העור או למשל כל משתל אחר, החל מהחלפת מפרקים, משתלים אסתטיים כמו סיליקון לחזה. למעשה, לכל חומר מלאכותי שמוחדר לגוף, אפילו לעדשות מגע, יש סיכוי להזדהם. הייחוד בטכנולוגיה הזאת היא בהשמדת החיידקים רק במקומות שבהם החיידקים לא אמורים להיות, רק על פני החומר המלאכותי שמוחדר לגוף. הטכנולוגיה לא מפרישה דבר, ולכן לא תפגע באזורים בריאים או בחיידקים בריאים של הגוף".
מה לגבי עמידות זני חיידקים?
"באופן תיאורטי הטכנולוגיה הזאת לא מאפשרת לייצר זנים עמידים, כי אין לחיידק מולקולה להתמודד איתה או לייצר כנגדה אנטידוט. ברגע שהוא בא במגע עם המשטח, לפחות לפי תמונות של מיקרוסקופיה אלקטרונית, החיידקים מתפוצצים".
במוצר הסופי, סתימה לבנה לשיניים, שכל רופא שיניים בישראל או בארה"ב יכול לקנות ולשים אותה בפה המטופל, יש כבר מתעניינים רבים. את השלב הראשון של ההמצאה, הקונספט התיאורטי, רקם כאמור פרופ' וייס, מיקרוביולוג בהכשרתו, שהיה שלוש שנים ב־NIH, המכון הלאומי למחקר בריאותי בארה"ב, שיושב סמוך לוושינגטון (מקביל למכון ויצמן הישראלי).
לשלב השני, וידוא של היישום המעשי של ייצור החומר, היו שותפים עוד שלושה חוקרים באוניברסיטה העברית ובהדסה, והרבה מאוד סטודנטים למאסטר ולדוקטורט. לאחר יותר מעשור של פיתוח, הטכנולוגיה עברה לשלב השלישי, ייצור בחברת הסטארט־אפ NOBIO. המשקיע הראשי והמוביל של הסטארט־אפ הוא איש העסקים מריוס נכט (ממייסדי צ'ק פוינט) ושחקנים משמעותיים בשוק הישראלי והאמריקאי כבר מביעים עניין כמשקיעים שותפים לפני ההנפקה הבורסאית. את השיווק למרפאות התחילו לפני כשנה בארה"ב, באירופה, במזרח הרחוק, וכמובן בישראל.
בין חדשנות לוותק
במרפאה התל אביבית שמחזיק פרופ' וייס יחד עם שותפתו זה 18 שנים ד"ר מיכל שטיינקלר־דקל משתמשים בחומר כבר מעל לשנתיים.
״אין שום סיבה היום שרופא שיניים שמכיר את המוצר ויש לו מודעות גבוהה לתת טיפול איכותי, שלא ישתמש בחומר הזה. המחיר שלו זהה לחומרים אחרים של סתימות אחרות איכותיות שנמצאים כרגע בשוק ואין להם את התכונה הזאת".
ייתכן שאין לו מספיק ותק?
"החומר נכנס לשוק בתקופת הקורונה כאשר גם כיום אין שום חומר מאושר הדומה לפעולה שהוא עושה, הורג חיידקים וכך מונע דמינרליזציה - יציאת סידן מהשן שזהו השלב הראשון של חור בשן. אנחנו מצפים שזה ישנה את השוק כולו מהבחינה שתוך שנים ספורות כל החומרים יכילו את התוסף האנטי־בקטריאלי הזה".
מה לגבי תחומים נוספים שאינם מתחום רפואת השיניים?
"כל משתל שחודר לגוף או נשאר בגוף כשתל שעשוי מחומרים פולימריים, יכול להכיל את הטכנולוגיה. ב־NOBIO בוצעו ניסויים בבעלי חיים שמדגימים את ההיתכנות להחדיר את הטכנולוגיה למשתלי סיליקון ברפואה אסתטית".
פרופ' וייס הוא איש של עבודת צוות, שמקפיד לגוון את העבודה עם חדשנות רפואית. מעבר לפיתוח ההמצאה שלו, עבודת היומיום שלו נעשית בשיתוף עם ד"ר מיכל שטיינקלר־דקל, בארבע ידיים. הם מקבלים מטופלים ואף מנתחים ביחד מתוך מחשבה שארבע עיניים ושני מוחות המשלימים אחד את השני, ייתנו תמיד תוצאה טובה יותר למטופל.
"בשנים הראשונות עבדנו חדר ליד חדר וקפצנו לראות מה עושה האחר. עם השנים מצאנו עצמנו מתייעצים אחד עם השני יותר ויותר והבנו את הערך המוסף יוצא הדופן בכך ששנינו יושבים עם המטופל שבכיסא ומטפלים בו ביחד", אומרת ד״ר שטיינקלר־דקל.
מהו אותו ערך מוסף?
פרופ' וייס: "יש בקרת איכות יוצאת דופן בכך ששני מומחים צריכים לקבל החלטות בזמן אמת ובו־זמנית תוך כדי עבודה. זאת עבודה בשידור חי וזה מתאפשר כי מיכל שמאלית ואני ימני".
ד"ר שטיינקלר־דקל: "הדינמיקה הובילה לכך שטיפול בארבע ידיים נבנה עם הזמן. רפואת שיניים היא מקצוע סוליסטי. את נכנסת לחדר, יושבת לבד עם הרופאה והיא בודקת לבד, לוקחת החלטות לבד, מטפלת לבד ונותנת פידבק לבד. יש משהו מפרה כשעובדים ביחד. זה מקובל מאוד בתחומים אחרים ברפואה, למשל בחדר ניתוח. רופא שיניים הוא מנתח דנטלי. ראוי ורצוי שבפעולות בלתי הפיכות תהיה נוכחת עוד עין מקצועית ויד נוספת".
בעתיד ימעטו הביקורים אצל רופאי השיניים?
"הלוואי - זה החזון הרחוק. בינתיים, המצב כיום הוא שאין סממנים מקדימים במחלות כרוניות והחולה לא יודע שהוא חולה עד שזה מאוחר מדי. זה כמו חסימת עורקים. את יודעת עליה רק כשיש חסימה של 90%. אותו הדבר עם חור בשן. הוא לא כואב עד שהוא כואב. וכשהוא כואב, החור עמוק מדי ואת בדרך לטיפול שורש".