"הבנתי שהגיע הזמן": האנשים שעזבו את מקום עבודתם במלחמה - והלכו להגשים את החלום

בצל המשבר הכלכלי הכבד שנלווה למלחמה, יש אנשים שהמלחמה הייתה הטריגר שעודד אותם לעזוב משרה בטוחה ונוחה, ודווקא בתקופה של מחסור בעבודה ואבטלה, לקחת את הסיכון ולהגשים את עצמם ואת שאיפתם במקצוע חדש, על אף שזו התקופה המאתגרת ביותר לעשות זאת, לכאורה.

המחירים מזנקים והשכר נותר נמוך? כמה עצות להתנהלות פיננסית נכונה בימים אלה
בעקבות התחרות והקטנת הפעילות: נרשמה ירידה בהכנסות בנמל אשדוד

מיכל צור (32) שימשה בתפקידה האחרון כראש היזמות, החדשנות והבינלאומיות במכללת עזריאלי, במסגרתו ניהלה מרכז יזמות לפיתוח סטרט־אפ טכנולוגי. “במשך שנים רבות עבדתי בעולם היזמות, תחילה בתחום היזמות והחינוך, ובהמשך ביזמות והייטק”, היא מספרת.

“תמיד נמשכתי לעולם הזה של יזמות וחדשנות ומה שאני אוהבת בעולם הזה הוא העובדה שזה מרחב שעוזר לאנשים להגשים את החלומות שלהם, מתוך שאיפה שהחלומות האלה ייצרו איזשהו אימפקט אמיתי על העולם, והיכולת להציע לאנשים להפוך את השינוי שבוער בהם למציאות. זה משהו שהתחלתי בו בתחום החינוך ובהמשך תפס נופך מדויק יותר בעולם היזמות. למדתי להשתמש בכלי היזמות שלי כדי להניע שינויים ולהניע אנשים למקומות שהם רוצים להיות בהם. היה לי מאוד ברור שאני רוצה להמשיך בעולם הזה, זה עולם מאוד נוח, אני שוחה בו היטב והרבה דלתות היו פתוחות בפניי”.

בתקופת החגים נסעה צור עם בעלה והילדים לחופשה משפחתית בתאילנד. אלא שאירועי ה־7 באוקטובר שינו את התוכניות: “היינו במלון מדהים על הים בפוקט, והמפקד של זיו, האיש שלי, צלצל אליו וביקש שיקדים את הטיסה ויגיע, מה שעשינו באותו רגע, ולמזלנו הגענו שלושה ימים אחר כך לארץ ונכנסנו למציאות החדשה. זיו כבר חודשיים לא בבית ועושה את מה שצריך לעשות במילואים. הייתה לי ציפייה שאחרי החגים אכניס את הבן שלנו רותם, שילדתי במרץ שעבר, למסגרת ואתפנה לקריירה כי קיבלתי בנוסף למשרה הנוכחית הצעות רבות ואטרקטיביות מאוד, אבל אז המלחמה טרפה את כל הקלפים”.

למה בעצם המלחמה טרפה עבורך את הקלפים?
“הרגשתי שאני לא פנויה לשום דבר, בטח לא לעיסוק בעצמי. הרעיון שאתחיל עכשיו להתראיין למקומות עבודה ולדון על תנאי השכר הנכונים שאני מצפה להם, יחד עם ציפיות לנהל צוות ולהיות חלק מארגון משמעותי, כל המילים האלה נהיו לא רלוונטיות עבורי ולא היה להן מקום בתוך השיח הכל כך חירומי וכל כך כואב שעוטף אותנו כרגע”.

למרות שברור לך שיש אבטלה גבוהה ומשבר כלכלי במדינה.
“חד־משמעית. לרגע לא חשבתי שלא אחזור לשוק העבודה או שלא אהיה חלק מהמערכת. אני מודה שאני קרייריסטית וגם לא כל כך מתאים לי לשבת בבית כל היום, אבל בשבועות האחרונים לא יכולתי לחשוב על עצמי בכלל, מה גם שאני מטפלת בשלושה ילדים קטנים מתחת לגיל 6, כולל תינוק שהיה בן חצי שנה”.

התפנית אירעה בסוף אוקטובר, כשבעלה, זיו, צלצל אליה מהמילואים במוצאי שבת אחרי אירוע מבצעי קשה. “הוא צלצל ואמר לי: ‘אני חושב שהגיע הזמן’”, היא משחזרת. “אמרתי לו, ‘אני לא יודעת על מה אתה מדבר, זה לא הזמן ולא המקום. נדבר כשתחזור’. בפועל זיו ידע שהחלום שלי מאז ומתמיד היה להיות רופאה, חלום שלא הגשמתי, והוא אמר לי שהמלחמה הזו אילצה אותנו להבין שאנחנו גם צריכים לחיות את החיים ולהגשים את החלומות שלנו בעוצמות הגבוהות ביותר וגם להיות במקום שיש בו סוג של נתינה לאחרים".

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד ולהיות מרוכזים בעצמנו ובהצלחתנו האישית אם זה לא משפיע בצורה משמעותית על העם והחברה שלנו. זה נשמע קוהרנטי ויפה כשזיו דיבר איתי על כך בטלפון אבל הוא לא נראה לי ריאלי. איבדנו לא מעט חברים אישיים שנרצחו, והגעגועים אינסופיים”.

למחרת השיחה, קיבלה טלפון מפתיע ממזכירת בית הספר לסיעוד של הדסה עין כרם: “היא צלצלה אליי ואמרה לי שהיום מתחילה תוכנית הסבה לסיעוד של בית החולים ושאלה אם אני מעוניינת להצטרף ולהפוך בסוף התהליך לאחות. ישר, מבלי להסס, אמרתי לה ‘כן’. כולם היו בהלם שאמרתי מיד ‘כן’ ושכבר ביום למחרת השיחה ישבתי בשיעור כימיה. זה משהו שבער בי 20 שנה וגם אם לא חשבתי ליישם אותו, זו תמיד הייתה אופציה שנכחה בראשי ואמרתי לה ‘לא’. כשהגיעה המלחמה הבנתי שזה הזמן להגיד ‘כן’. זה הרצון שלי”.

איך חברייך לעבודה קיבלו את ההחלטה הפתאומית? ניסו להניא אותך מזה?
“אף אחד לא ניסה להניא אותי מזה, אבל היו הרבה מבטים מופתעים. היו הרבה יזמים מהצוות שלי שהרימו גבה, אבל לצד זה קיבלתי פרגון מאוד גדול, הערכה מאוד גדולה והבנה כמה המקצוע הזה באמת חשוב ומשמעותי, וגם הרבה פרגון אישי לי על הנכונות להגשים את החלום הזה ולעשות את המאמץ שיידרש בצורה מאוד אינטנסיבית. זה לא בדיוק נוח לי כי כאמור אני מטפלת בשלושה ילדים קטנים, בעלי עדיין לא בבית כי הוא משרת בצפון ולא ידוע מתי הוא יחזור, והכל באמת מאוד אינטנסיבי. המציאות החדשה אילצה אותי לתפקד, באופן זמני כמובן, כ’חד־הורית’ כי אני מטפלת לבד באירוע עד שבעלי יחזור, וזה דורש לקום ב־5 בבוקר, לארגן את הילדים וב־8 כבר לשבת בשיעור. זה אינטנסיבי וקשוח אבל אני מאוד רוצה את זה. אלו לימודים מאוד מרתקים ואני מאוד שמחה שאני עושה את זה”.

אין לך חרטות? בכל זאת, עזבת משרה בטוחה עם משכורת יפה.
“בטח שיש, ברור. אבל ההרהורים שלי הם לא על הנוחות שלי כמו על הצורך שאני מרגישה כרגע מסביב. אני רואה הרבה דרישה לניהול בכל מיני פרויקטים וזה מדגדג לי באצבעות להיות חלק מהדבר הזה. אני רואה מודעות דרושים שיוצאות לי העיניים, אבל אני מאוד שמחה במה שבחרתי ובדרך שאני עושה. זה מאוד מעניין לי, ואני מודעת לזה שיכולתי להישאר במשרה עם משכורת מאוד טובה ולקבל הצעות למשכורת עוד יותר טובה, אבל הרגשתי שאני צריכה להיות איפה שהנשמה שלי רוצה להיות. אני מאוד מקווה שלא נידרש לזה שוב, אבל אם חס וחלילה שוב יצטרכו את הרופאים בחוד החנית – אני רוצה לוודא שאני אהיה שם, ביניהם”.

“ננעלתי על זה”

במשך 14 שנה עבד ברק זוארץ (42) מנתניה כרואה חשבון בחברה מצליחה. בשבוע שעבר, בעקבות המלחמה, החליט להתפטר, להניח הכל מאחור ולהקים משתלה. “היה לי תפקיד די טוב ועברתי את המסלול הבטוח, קיבלתי משכורת לא רעה בכלל וחייתי חיים נוחים מאוד”, הוא מספר. “המלחמה הייתה הקש האחרון עבורי. הרעיון לעזוב את העבודה ולהקים משתלה ישב לי בראש כל הזמן אבל אף פעם לא עשיתי את הצעד. הרגשתי שאני לא לגמרי במקום שבו אני רוצה להיות, הייתי טוב במה שעשיתי והכל זרם, אבל הרגשתי שאני מפספס ושהנשמה שלי נמצאת במקום אחר. אני אדם שאוהב אדמה, חול וקרקע, זה משהו שתמיד משך אותי, אבל הבחירה בראיית חשבון הייתה מבחינת ההורים שלי ועבורי לסמן וי. הרעיון התבשל אבל לא עשיתי איתו כלום”.

אז מה קרה, איך המלחמה שינתה זאת?
“המלחמה תפסה אותי ואת המשפחה שלי, אשתי וארבעת הילדים, בבית. גיסתי גרה באשקלון וצלצלה אלינו בשבת בבוקר, פתחנו טלוויזיה וראינו ברדק אטומי. אמרתי לעצמי: ‘מה עכשיו? לאן הולך הבלגן הזה?’. המלחמה הייתה הטריגר עבורי. כשהחלטתי להקים את המשתלה, לפני שהתפטרתי, הלכתי לבקר במשתלות וראיתי שזה מרפא לי את הנפש מהמלחמה הזו ומהקושי. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שזה מרפא אותי ושאני עושה את זה. זהו, החלטתי שזה הצעד. ננעלתי על זה וזהו, זה יצר לי המון בלגן בעבודה”.