מדינת ישראל ניצבת בפתח משבר כלכלי אדיר. ההוצאות האדירות בשל המלחמה והוצאות השיקום, צפויות להגיע לכ-210 מיליארד שקלים. להוצאות אלו צריך להוסיף אובדן הכנסות משמעותי ממסים, בגלל הקיפאון בשוק הנדל"ן, ההתרסקות של ענף התיירות וההאטה בענף ההייטק. המשמעות המידית של גידול אדיר בהוצאות וירידה חדה בהכנסות הוא שלממשלה יש הרבה פחות כסף לחינוך, לרווחה, לבריאות, לתחבורה ועוד. איך אפשר להתמודד עם משבר חריף כל כך?
להניע את הקטר מחדש: כיצד ייראה ענף ההייטק ב-2024? | היום שאחרי
נציגי ארגונים חברתיים יוצאים למלחמה: "דווקא עכשיו מקצצים בתקציבי הרווחה"
חלק מהפתרון, שצריך להיות ברורה מאליו, טמון בקיצוץ הוצאות שאינן הכרחיות. ביטול הכספים הקואליציוניים יוכל לחסוך כ-7 מיליארד שקלים, והסגירה של משרדים ממשלתיים מיותרים תחסוך כמיליארד שקל נוספים. סכומים אלו לא יסתמו לחלוטין את הבור התקציבי שנוצר אבל דווקא בתקופה קשה כל כך חייבים להדק את החגורה ככל הניתן.
כמה דוגמאות קונקרטיות יוכלו לחדד את הסוגיה. לפי הפרסומים, מטה משרד הבריאות צפוי לקיצוץ של 150 מיליון שקלים. באותה עת, המשרד למשימות לאומיות קיבל במסגרת הכספים הקואליציוניים סכום של 150 מיליון שקלים לחיזוק הזהות היהודית. סל התרופות ספג קיצוץ של 108 מיליון שקלים, כאשר ניתן למנוע את הקיצוץ בסל הבריאות באמצעות 120 מיליון שקלים שהועברו לתגבור חינוך חרדי ללא ליבה.
גם את הקיצוץ של 40 מיליון שקלים מתקציב מסיוע בשכר דירה לגמלאים הכי עניים בישראל ניתן למנוע על ידי ביטול העברתם של 50 מיליון שקלים לתרבות יהודית הנכללים בכספים הקואליציוניים.
החשיבות של ביטול הכספים הקואליציוניים והמשרדים המיותרים אינה מתמצית רק בהיקף הכסף שייחסך. אחד האתגרים המשמעותיים של מדינה שנקלעת למשבר הוא בנית אמון במנהיגות, ככזו שרואה לנגד עיניה את האינטרסים של כלל המשק ולא רק של סקטור צר ואינטרסנטי או כאמצעי לקידום אינטרסים פרסונליים. ללא מנהיגות, ללא אמון וללא חזון, לא ניתן יהיה לרתום את ההסתדרות, המעסיקים, והציבור לטובת יישום של תכנית כלכלית מקיפה ואמיצה.
כדי שההסתדרות, למשל, תשקול להתגמש על אינטרסים החשובים לה, המפלגות החרדיות, והימין הקיצוני, חייבים לשלם מחירים משמעותיים. למשל, שילוב אמיתי של לימודי מתמטיקה ואנגלית בתכנים הנלמדים ברשתות החינוך החרדיות יכול אולי להיות מלווה בפשרה של ההסתדרות בענייני גמישות ההעסקה של עובדים בשירות הציבורי.
מעבר לבניית האמון בקרב השחקנים הפעילים בזירה המקומית, אם התקציב המגובש יהיה ללא בשורות (כפי שהוא כרגע) סוכנויות הדירוג הבינלאומיות ומשקיעים בינלאומיים צפויים לאבד אמון במנהיגות הכלכלית. הפגיעה באמון תתבטא בעדכון כלפי מטה של הערכותיהם לגבי ישראל, ובהתאם לפגיעה בהיקף ההשקעות.
בהקשר הזה, נכון להזכיר את המשבר הכלכלי שחוותה ישראל במחצית שנות ה-80. באותה תקופה, ישראל חוותה משבר כלכלי קיצוני. האינפלציה זינקה למאות אחוזים, הגירעון התקציבי אדיר והמשק נכנס לסחרור. כדי להתמודד עם המשבר, ממשלת האחדות, בראשות שמעון פרס, גיבשה את תכנית הייצוב כלכלית.
במסגרת תכנית הייצוב, הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים הסכימו על שורה של צעדים כואבים: הקפאת שכר, הקפאת מחירים, העלאת מסים, ביטול סובסידיות, צמצום הוצאות הממשלה, ואפילו מטבע חדש. כל צד לתכנית הייצוב ויתר על עקרונות ואינטרסים שלו לטובת הכלכלה והמדינה.
תכנית הייצוב הכלכלית נחשבת להצלחה אדירה, כזו שאפשרה לישראל לעלות על מסלול של צמיחה ארוכת טווח, וכזו שהפכה את המשק הישראלי למשק מתקדם ופתוח, שקלט בהצלחה את העלייה מבריה"מ ופיתח תעשיית הייטק משגשגת.
תנאי קריטי להצלחת תכנית הייצוב היה קיומה של מנהיגות כלכלית אמיצה. מנהיגות בעלת חזון שטובת המשק כולו הייתה לנגד עיניה וכזו שהייתה מסוגלת לבנות אמון בין השחקנים הכלכליים והפוליטיים.
ההשוואה בין ההתמודדות עם המשבר במחצית שנות ה-80 לבין בתקופה הנוכחית היא כואבת, רלוונטית ועצובה. במקום מנהיגות כלכלית אמיצה שפועלת לטובת המשק, הממשלה הנוכחית כוללת פוליטיקאים שמקדמים אינטרסים צרים.
במקום ראש ממשלה עם חזון ואחריות לאומית, ראש הממשלה עסוק בשרידותו האישית, ושר האוצר מקדם כלכלה סקטוריאלית. במקום רפורמות שיקדמו צמיחה כלכלית, אנחנו מקבלים גידול דרמטי בכספים הקואליציוניים למוסדות חינוך שלא מלמדים מתמטיקה ואנגלית. במקום לחזק את מערכת הבריאות, הממשלה מעבירה סכומי עתק ליעדים שמקדשים הדתה ופילוג. במיוחד בתקופה כל כך מאתגרת, מדינת ישראל חייבת מנהיגות אמיתית, ערכית ובעלת אומץ.
הכותב הוא פרופ' איתי אטר, אונ' תל אביב, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש פורום הכלכלנים למען הדמוקרטיה
הביא לדפוס מתן וסרמן