מיכל הייתה הילדה השלישית של טל דן רואימי, ה"גורו" של ענף הביטוח. מודל מוקטן שלה, "מיני מי" משודרגת. בת 22 במותה. ילדה יפה, משוגעת על כלבים, צופיפניקית מושבעת. בצבא הדריכה בבסיס "קלע דוד" בדרום, אחרי השחרור עבדה כברמנית במלון "בראשית" וטסה לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה. כשחזרה עשתה מילואים, קורס ליהוק, עבדה במסעדה של אייל שני ושבועיים לפני 7 באוקטובר התחילה בתהליך קבלה לחברת רפאל.
ח"כ אביגדור ליברמן: "לנתניהו לא אכפת מהמדינה, מונע רק משיקולי שרידות"
פורים ברשתות הקמעונאיות: דובר צה"ל מככב במקס סטוק
היה ביניהן קשר מיוחד, חיבור של נשמות. הן טיילו הרבה ביחד ברגל, בג'יפים, על האופנועים הכבדים של שתיהן, וביום חמישי, לפני שמחת תורה, טל ישנה בדירת השותפים של מיכל בתל אביב, אחרי שעיצבו מחדש את החדר שלה. "חזרתי הביתה", אומרת טל. "ידעתי שהיא יורדת למחרת למסיבה בנובה עם עוד ארבע חברות. שלוש נרצחו ושתיים שרדו".
יש לה הסכם עם ארבעת הילדים שלה שפעם ביום הם שולחים לה הודעה בקטנה, מה קורה, ושהכל בסדר, והיא, בתמורה, לא מציקה להם. בשבת בבוקר היא ישנה עמוק. בנשר לא היו אזעקות, אז לא היה לה מושג מה קורה בקצה השני של הארץ. בשבע בבוקר מיכל שלחה לה הודעה שהכל בסדר ואין מה לדאוג, והיא חזרה לישון. בשמונה הייתה עוד הודעה, מילה אחת - "חיה".
"פתחנו מחשב וקיבלנו חום"
"אני מבינה שמשהו קורה, מתקשרת ואין תשובה. כותבת הודעות ואין תשובה. ואז אני מקבלת הודעה מטלפון של חברה שלה: 'הכל בסדר איתנו, לטלפון של מיכל אין קליטה, יש איתנו שוטרים'. פתחנו את המחשב וקיבלנו חום. אני מתקשרת לחברה והיא לא עונה, שולחת לה הודעה ומבקש שתשלח מיקום. הן נמצאו 30 מטרים מחניון רעים, המקום של המסיבה.
"בן הזוג שלי ואני טסנו לסורוקה. חשבנו שכולם יתנקזו לשם. אמרתי לילדים הגדולים שלי 'תקימו חמ"ל'. הם התקשרו כל שעה עגולה לכל בתי החולים, צפו בסרטונים של החמאס, היו על רשתות פלסטיניות. הגדול היה במתאם הפעולות בשטחים, הוא דובר ערבית והגדולה במודיעין, אז הם ידעו מה לעשות".
ביום ראשון יצרו איתה קשר שתי חברות ששרדו, וסיפרו שהפעם האחרונה שראו אותה הייתה בשעה 8:30 בבוקר, כשדרכיהן נפרדו. שלושה ימים היו בסורוקה, דובבו את הניצולים שהגיעו לשם באוטובוסים, ולא הצליחו למצוא שם אף אחד שראה את מיכל. הם ניסו להגיע בעצמם לשטח, אבל כוחות הביטחון לא נתנו להם להיכנס פנימה. וכשהודיעו שאין יותר ניצולים, טל החליטה שהיא חוזרת הביתה לילדים, שהתמודדו עם הסיטואציה הבלתי אפשרית לבדם.
"הבנו שאו שמיכל חטופה, או שנרצחה ואם היא נרצחה, צריך לחכות שיגיעו לגופה שלה בשורה (מחנה שורה ליד רמלה - ל"ר). במשך שבוע היא הייתה נעדרת. הפעלנו קשרים במוסד, בשב"כ, במשטרה, עד שביום שישי, בשש וחצי בערב, באו קציני נפגעים ואמרו שהיא זוהתה. שעתיים אחר כך אני מרימה את הטלפון ואומרים לי: 'את בטוחה שמיכל נרצחה? תפתחי ערוץ 12. דני קושמרו מצביע על תמונות של חטופים והתמונה שלה שם'".
"לא סמכתי על אף אחד"
הם התקשרו לערוץ 12, לשורה, לכל מי שאפשר היה, כדי להבין מאיפה הגיע המידע והאם הוא מאומת. "עד חצות היו טלפונים ברמה של צרחות ועצבים, עד שהסתבר שזו הייתה טעות של אחד העורכים. אמרתי, זהו, אני לא מאמינה כבר לשום דבר. הרמנו טלפון לשורה וצעקתי שאני רוצה לזהות אותה. הם הסכימו שאגיע לשם בשבת אחה"צ. נסעתי לשם עם העובדת הסוציאלית של העירייה ועם אחי הגדול, שהוא עו"ד. לא סמכתי על אף אחד.
"כשהגענו היה שם כאוס מטורף, לא הסכימו שאראה את הגופה. הסתבר שהעבירו אותה לראשל"צ, אף שארגנו חלקת קבר ליד אבא שלה, בגושרים, ולא רצינו רבנות. החזירו אותה לשורה, מנכ"ל משרד הדתות הגיע לשם בעצמו, וראיתי אותה. היא הייתה שרופה. הצלחתי לזהות אותה לפי השיניים. הייתי חייבת לעשות את הקלוז'ר. לא יכולתי לקבור אותה בלי להיות בטוחה שזו היא".
היא אומרת שבתוך הסיוט המטלטל והנורא הזה, הדבר הכי גרוע היה חוסר הוודאות. "זה שלא ידעתי אם היא חיה, איפה היא, זה גמר אותי. ואני אגיד משהו שהוא לא פוליטיקלי קורקט. היא הייתה ילדה יפה, ועד כמה שזה נורא, העדפתי שיגידו שהיא נרצחה ולא נחטפה כי ידעתי שאהיה תלויה בממשלת ישראל ובחוסר התפקוד שלה".
ממרומי גילה, 57, וניסיונה המקצועי, היא יודעת משהו על איך גופים צריכים לתפקד ואיך לשפר ולמקסם את הביצועים שלהם. בזה מתמחה העסק שלה, "אישיו", שבו היא נותנת ייעוץ עסקי וארגוני לחברות וסוכנויות ביטוח ועושה מנטורינג למנהלים ולמנכ"לים בתחום.
היא נכנסה לענף הביטוח ב־1994 כפקידה מתחילה בתחום הפנסיוני, באחת מסוכנויות הביטוח בחיפה, עיר הולדתה. "האג'נדה שלי הייתה לעבור מקום ועיסוק כל שלוש וחצי־ארבע שנים כי זו הדרך להתפתח ולגדול. עבדתי בסוכנויות קטנות, בינוניות, מגה חברות, ובמשך 17 שנים הייתי בתפקידי ניהול. בתפקיד האחרון שלי כשכירה, הייתי מנכ"לית סוכנות לניהול הסדרים פיננסיים פנסיוניים בצפון, עם 70 עובדים, גודל של מחוז בחברת ביטוח. עשינו מיזוגים, רכישות, אלמנטרי, פנסיוני, העברה בין־דורית, מוקד טלפוני, ובסופו של דבר היא נמכרה לבית השקעות. צברתי ניסיון מטורף בכל ההיבטים של הענף ואז יצאתי לעצמאות.
"כל בעל עסק, ולא משנה מי, רופא שיניים או סוכן ביטוח, כשהוא מסיים את הלימודים הוא יוצא עם תעודה, אבל אף אחד לא מלמד אותו שיווק, קריאת דוח כספי, גיוס וניהול עובדים, התייעלות. כשאני נכנסת לסוכנות ביטוח, אני נוגעת בהכל, דוחות כספיים, פיתוח עסקי, שיווק, בידול, השמה נכונה, תהליכי עבודה, תוכניות עבודה, תכנון ומנטורינג לבעלים. אני כותבת מאמרים לעיתון של סוכני ביטוח. לקוחות שלחו אליי בעלי עסקים אחרים, אז אני מייעצת גם לעו"ד, שף, מעצבת פנים. אבל הליבה זה ביטוח".
"רק התארגנויות אזרחיות עזרו לנו"
היא שייכת לקבוצה מצומצמת של נשים שאפשר לכתוב עליה שהייתה רווקה, נשואה פלוס אחד, גרושה, נשואה פלוס שלושה ואלמנה. עכשיו היא גם אם שכולה. בעלה השני נפטר לפני 11 שנים מדום לב בגיל 51 והשאיר אחריו חוב של 8 מיליון שקל שלא ידעה עליו, אבל הצליחה לצאת ממנו תוך שנה בתשלום של 600 אלף שקל בלבד, אחרי שניהלה מו"מ עם הנושים באמצעות חבר של אביה. היא הבינה שאם היא תנהל אותו, החוזק שהיא משדרת יעבוד נגדה, אז היא הלכה צעד אחורה, ואחזה במושכות מרחוק.
האסון נפל עליה כשהעסק שפתחה התחיל לתפוס תאוצה. היה בלתי אפשרי לנהל אותו עם ארבעה ילדים בבית, כשהקטן בן חמש ורוב העבודה בתל אביב, כשהיא לבד. באותה תקופה העדיפה ליצור בבית יציבות ושקט, והחליטה לסגור אותו ולהיות שכירה, ורק אחרי שש שנים פתחה אותו שוב. במשך השנים צברה לקוחות ופרסטיז', והפכה לשם דבר בתחום.
הניתוק, ההתנהלות הכושלת וקריסת המערכות של המדינה הוסיפו עוד קושי לאבל הכבד. "אף אחד מהגופים לא עזר לנו, רק התארגנויות אזרחיות. ראיתי מספר טלפון של מוקד ממשלתי שאמור היה לסייע לנו, הרמתי טלפון וחיכיתי שעה על הקו, כשהתקליט חוזר שוב ושוב על המשפט, 'חשוב לנו הזמן שלך כלקוח'. את מבינה? אנחנו לקוח. עד לאן חוסר הרגישות הגיע. לקחו הקלטה ממוקד לקוחות לטיפול במשפחות שכולות.
"באחד הימים של חוסר הוודאות, אני מקבלת טלפון. 'מדבר ערן. אני ממוקד הנפגעים'. חשבתי שהוא ייתן אינפורמציה או משהו. 'רציתי לדעת אם אפשר לעזור לכם במשהו. הבנתי שמיכל נעדרת'. הייתי בשוק וסגרתי את הטלפון. כמה מנותקים הם מסוגלים להיות. הם לא מבינים את הסיטואציה? הרשויות לא הבינו איך לגשת אלינו".
יש לכם מושג מה קרה לה, מה עבר עליה ברגעים האחרונים?
"כל מה שהגענו אליו היה באמצעות מידע שהצלחנו לדלות. לפני שלושה שבועות הרימו טלפון מלהב 433 ושלחו את המיקום שבו מצאו את הגופה שלה בוואטסאפ. לידה מצאו את הגופה של אחת החברות. במקרה הייתי אז אצל לקוחות ברוחמה, אז נסעתי כדי לראות את המקום, כל כך קרוב לאתר של המסיבה. הם לא עשו בדיקות פתולוגיות, אלא רק עסקו בזיהוי, בגלל הכמויות העצומות של הגופות, מכולות על מכולות של גופות.
"נחזור רגע לעולמות המקצועיים שלי. אם מנכ"ל של חברה עסקית כשל, היו מפטרים אותו כדי לתקן את המצב. זה מה שאגיד לכל חברה במשבר שאגיע אליה. תראי מה עשו בטבע. הביאו מנכ"ל חדש כדי לתקן את המצב. זה לא משהו שאפשר לשנות בניואנסים, להחליף ראש צוות, ללכת על תהליכי עבודה אפקטיביים.
"היה פה כישלון קולוסאלי. זה לא כמה מיליוני שקלים, אלא 1,500 הרוגים, 4,000 פצועים, 240 חטופים. אם זה היה רק כסף – כפרות - ואנחנו נותנים לאדם שיצר את הכישלון לייצר גם את הפתרון. צריך לבעוט בכל שרשרת ההנהגה. ואת יודעת מה מדאיג אותי, שאני לא רואה איך זה קורה. אני רוצה שהבן הצעיר שלי, שלומד בי"ב, יתגייס לצבא, כי אני חושבת שזה יכול לתרום לו להתפתחות".
אחרי שהרשויות התחילו להתאפס על עצמן, המשפחה הוכרה כנפגעת פעולות איבה, ומקבלת את המעטפת העבה. "הייתי מוותרת על כל הכסף הזה בשביל שהבת שלי תחיה. שום כסף לא שווה את זה. התחושה היא ששופכים עלינו כסף כדי לסתום פיות. מישהו הרי יצטרך לשלם על זה".
מיכל אהבה כלבים, רצתה לשרת בעוקץ, לפני שמשכו אותה לח"א. "כשהייתה בדרום אמריקה, היא שלחה הודעה לחברה ששאלה אותה, למה היא חוזרת לארץ ולא נשארת שם. היא אמרה שאם אמא הייתה באה לכאן יחד עם הכלבים היא הייתה נשארת. אני נמצאת בשורה אחת עם הכלבים והכבוד שלי".
כשעיריית נשר ביקשה ממנה להרצות על "חוסן מנטלי" לתושבות, היא ביקשה שכל ההכנסות, כולל שלה, ייתרמו ליחידת "עוקץ", על שמה של מיכל. "חברה הציעה להקים קרן על שמה. מיכל אהבה לטייל ואת הנסיך הקטן. חשבנו שבכל מיני נקודות שבהן יושבים לקפה בשטח, נשים ספסל של מיכל, עם חריטה של הנסיך הקטן. התחלנו לאסוף ספוטים.
"הלוויה של מיכל הייתה מטורפת. קרוב ל־3,000 איש, בסביבות 700 אנשים כל יום בשבעה. כולנו למודי שכול. ידענו שאנחנו צריכים לעמוד על הרגליים. אני עצמאית, אז לא יכולתי לרחם על עצמי וחזרתי לעבוד. יש כוונה להנציח אותה, אבל אני עדיין לא שם. אני משקיעה עכשיו את הזמן בעבודה, בבית ובריפוי שלי, שזה לטייל. אחת לשבועיים אני יורדת למדבר או טסה לחו"ל. זה מה שמחזק אותי, טבע וטיולים".
