חג הפסח מזכיר לנו עד כמה ערך החירות הוא חיוני לחיינו. בצוק העתים, לאחר אסון ה-7.10, מקבל ערך החירות משמעות הרבה יותר עמוקה ומוחשית לחיים עבורנו. אין ספק כי ביום שאחרי יידרש תהליך ציבורי קשה של הפקת לקחים והמחדלים עוד יתבררו, אולם כבר כעת ניתן לקבוע: מדינת ישראל זקוקה לביטחון מזון ולהתיישבות חקלאית כמו אוויר לנשימה.
ראו למשל את ענף החלב. ממשלות ישראל היו שבויות לאורך שנים בקונספציית היבוא על חשבון עידוד תוצרת המקומית. כתוצאה מכך, החל תהליך עקבי של מתן פטור ממכסים על מגוון מוצרי חלב, כולל מוצר בסיס כמו חמאה. תהליך זה הגיע לשיאו ביולי אשתקד, לאחר הוראת שעה תקדימית של שר האוצר על ביטול המכס ביבוא חלב ניגר, לתקופה של כשלושה חודשים, עד 7 באוקטובר 2023. כמה אירוני הוא שמועד פקיעתה של הוראת שעה זו הפך לצו שעה לאומי בעקבות הטבח הנורא. בשבת הארורה ההיא נפגעה פעילות הרפתות בעשרות הקיבוצים והמושבים במרחב הנגב המערבי. עד כמה שהפגיעה בהן הייתה קשה וכללה רצח וחטיפה של עובדים, הרס וחורבן, המחויבות הלאומית הובילה את רפתני העוטף לחזור בתוך ימים ספורים לעבודת החליבה. אפילו רפת קיבוץ כיסופים, שספגה את הפגיעות הקשות ביותר, השתקמה כמעט באופן מלא. לכן, מי שמסייר כיום בעוטף וביישובי הצפון שואב עידוד מהאמת הפשוטה: היכן שיש רפת, יש חקלאות, יש התיישבות - ותהיה תקומה!
בתהליך הפקת הלקחים, חייבת המדינה לבסס אחת ולתמיד את צריכת המזון החקלאי בישראל על ייצור מקומי. אם המדינה לא למדה לקח מסימני האזהרה בשנים האחרונות, כדוגמת מגפת הקורונה והשלכותיה, לרבות סגירת גבולות וכאוס בייבוא היומי, או תמורות כלכליות עולמיות, מאבקי סחר ומלחמת אוקראינה-רוסיה, הרי כעת כבר מדובר בסימן קריאה ברור: צורך ממשי בשמירה על ביטחון המזון בישראל. הנה, עוד דוגמה רק מימים אלו, בעקבות החרם של טורקיה על יצוא מוצרים לארץ על רקע מלחמת חרבות ברזל. אותה טורקיה של ארדואן, שכידוע איננו חובב ציון, אולם עדיין מדינת ישראל אפשרה לייבא ממנה עד 7 באוקטובר את המוצר החיוני ביותר בכל בית - חלב ניגר. ומי שילם את המחיר? לא רק שהציבור שילם יותר על רוב מוצרי החלב המיובאים, ראו את נסיקת מחיר החמאה בסופרים, הרי היבוא הגיע גם על חשבון יצרני החלב בדרום, בצפון ובכל נקודה בישראל – ואיים על יכולת קיומם.
התקופה האחרונה מלמדת אותנו כי לא ניתן עוד לוותר על חקלאי ישראל גם בשל עצימות הצורך בחיזוק הביטחון הלאומי בגבולות ובקווי העימות. אנשים צנועים וערכיים, שבחרו בעבודת האדמה כדרך חיים, למרות הסיכונים הביטחוניים ותוך ויתורים אישיים רבים. מה שהנחה את דרכם היא אותה רוח חלוצית, אשר בזכותה הוקמו כפר עזה, ניר עוז, בארי, ניר יצחק, נתיב העשרה, יכיני, מנרה, כפר גלעדי, מרגליות, זרעית ויישובים נוספים. ודווקא הם סבלו עד 7 באוקטובר מעוולות רבות, מטענות לפריווילגיות - ובבוא הנורא מכל, הופקרו לגורלם. אך לא עוד!
מתוך המציאות המורכבת עמה מתמודדת מדינת ישראל, הדרך לשיקום ולתקווה עוברת היכן שצמחה הציונות: התיישבות וחקלאות. דורות של קהילות ומשפחות במרחב הכפרי, שדאגו לעיבוד ולהפקת תוצרת חקלאית מהאיכויות בעולם, כמו גם מקור השראה לעשייה ציונית. ומדור לדור, מחובתה של המדינה להבטיח היום, יותר מתמיד, את פיתוח והעצמת החקלאות המקומית, למען חירות המזון בישראל, למען עתיד ישראל.
הכותב הוא מנכ"ל יצרני החלב בישראל
