"עקרונית אני לא מתפנה כי אני לא רוצה לתת לנסראללה את הניצחון הקטן הזה. שנית, לא עוזבים את הבית, לא עוזבים את הנחלה. כל ההחלטה הזו לפנות הייתה היסטרית ולא נכונה", אומרת אורה חתן, הבעלים של “חמדת הגליל", מסעדה כורדית אותנטית שנמצאת במושב שתולה, שמפונה מאז תחילת המלחמה. “רוב תושבי שתולה עזבו, אני וכיתת הכוננות נשארנו", אומרת חתן שממשיכה לבשל מדי יום, רק שהפעם הלקוחות שלה הם חיילים.
הוקמה קרן מענקים לחיילי מילואים עצמאים - בהיקף 100 מיליון שקלים | בלעדי
עסקי אוכל מעטים נשארו פעילים באזורים המפונים בצפון, כשאחד המניעים המרכזיים של הבעלים הוא לתת שירות לחיילים ולכוחות הביטחון הרבים שנמצאים בסביבה. חתן, 61, כאמור, היא אחת מהם. היא מתגוררת במושב שתולה מאז היווסדו בשנת 1969. היא אם יחידנית לשני ילדים, האחד סטודנט שמגיע למושב בסופי שבוע, והשני בן 10, עמו נשארה בביתה. העסק שלה פעיל מ־1995, ובימי שגרה, היא מספרת, מגיעים למסעדה שממוקמת בביתה הפרטי, בקונספט האירוח הביתי, קבוצות ויחידים.
“אנשים באים, אוכלים ארוחה כורדית, שומעים סיפורים על המשפחה שלי, על איך שהקמנו את המקום", היא אומרת ומציינת שהאזעקות והשיגורים לאזור, ואף הפגיעות עצמן שהיו בשתולה, לא מפחידים אותה. “אין לי זמן לפחד", היא אומרת. “אני כל כך עסוקה, גם לומדת משפטים, גם יש לי בעלי חיים, ואני גם מכינה ארוחות לחיילים. אני מבשלת כמויות, החיילים באים, לוקחים את הסירים ועוזבים. אני לא רוצה לסכן אותם בכך שישבו לאכול במסעדה עצמה, אז הם פשוט באים ולוקחים את הסירים. אלה אפילו לא חמגשיות אלא סירים, כדי שירגישו אווירה של בית, של ארוחה חמה וכיפית. אני מבשלת את הכל על בסיס יומיומי, ממש אוכל חם, מפנק ומנחם. עושה להם את מנת הדגל - מרק קובה, מכינה טבית - עוף ממולא שנמס בפה, ולילה קודם נמצא על הפלטה עד למחרת. הם עפים על העוף".
לדברי חתן, את החיילים היא מאכילה בהתנדבות. “בתחילת המלחמה אנשים באמת תרמו והייתה היענות מאוד יפה, אבל מטבעם של דברים זה הופך להיות מעין שגרה, כל אחד בעניינים שלו וכבר לא תורמים", היא אומרת. “אני קונה מכספי מצרכים ומבשלת להם. הלוואי שיהיו תרומות, זה יעזור מאוד. אבל אני לא יכולה לסרב כשמתקשרים אליי ומבקשים אוכל לחיילים. אני לא מתפרנסת כרגע, אין עכשיו פרנסה, יש פיצויים מהמדינה, שהולכים לצורכי מחיה, כמו חשמל, מים, וגם על קניית המצרכים לאוכל לחיילים".
מהו הסיפוק שלך?
“הסיפוק שלי הוא אדיר. אני רואה את הסרטונים, מכתבי התודה, הוואטסאפים שחיילים שולחים לי. כותבים לי: ‘עשית לנו את המילואים, לא נשכח אותך, נבוא עם המשפחות שלנו כשתיגמר המלחמה. עושה לנו טוב לדעת שהעורף חושב עלינו’. מה אני צריכה מעבר לזה? דיינו. אני דואגת להם כמו לילדים שלי. ‘מאמא אורה’ הם קוראים לי".
מה יקרה אם תפרוץ מלחמה כוללת בצפון?
“אני לא עוזבת, אני נשארת. למה שאעזוב? אם תהיה מלחמה כוללת, מי שיצטרך לפחד אלה החבר’ה בתל אביב ובחיפה, כי כל הטילים יעברו פשוט מעליי. הם לא יחפשו איזו ‘משוגעת’ שנשארה פה, אלא אתרים אסטרטגיים יותר".
“לשמור על השפיות"
“לא סגרתי את העסק מאז תחילת המלחמה. עוד בערב של ה־7 באוקטובר שמתי לעצמי בראש שאני הולך לפתוח למחרת ויהיה מה", אומר שלומי אבוטבול, הבעלים של “באגט שלומי" בקריית שמונה.
העסק שלו קיים זה כ־20 שנים, ובימי שגרה מאכיל את תושבי העיר והסביבה, וכל מי שעובר דרך קריית שמונה. הוא בן 50, יליד העיר, כרגע מפונה בטבריה, אך במציאות שבה רוב העסקים בעיר סגורים הוא מקפיד להגיע כל יום לעירו על מנת לפתוח את העסק. “ההחלטה נובעת מכך שקודם כל יש פה כוחות צבא רבים, כוחות הצלה, כבאות. הרבה חבר’ה שמן הסתם צריכים גם לאכול. החלטתי להפעיל את העסק כדי להאכיל אותם וגם כדי לשמור על השפיות של עצמי", הוא אומר.
איך מתנהלים במציאות שבה קריית שמונה חווה הפגזות רבות?
“לעסק שלי יש מקלט. זה אומר שכל אזעקה, כל הפצצה נכנסים למקלט, יוצאים, ממשיכים, וכך הלאה. זה מפחיד, אבל אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה, להאכיל את הכוחות שבאזור".
אתה מצליח לאתר עובדים במציאות הזאת?
“יש עובדים, אתה מצ’פר אותם כדי שיבואו. זה שכר של מלחמה, זה הכל פי שניים".
מבחינת התמורה המתקבלת עבור האוכל, מספר אבוטבול, זה מתחלק: “יש תרומות שמתקבלות מאנשים טובים ששמים סכום כסף מסוים ואומרים שזה עבור מוצב כזה או כזה; גם אני תורם מנות מעצמי לחיילים; ויש גם כאלה שקונים בכסף", הוא מציין ואומר שהסיפוק שלו בעובדה שנשאר פתוח הוא מובן מאליו. “זה כמו שאת נותנת אוכל לילדים שלך, איזה כיף זה. אני צריך להגיד לך מה זה לתת אוכל? אחרי יום שהכוחות היו בשטח, אחרי כטב"מים, אחרי נ"ט - אני נותן להם אוכל והם נותנים לי כוח. אחד נותן לשני", הוא אומר ומדגיש שגם אם תפרוץ מלחמה כוללת, “אשאר פתוח עד הסוף".
“נשכב ומתפלל"
“אין פה עבודה מי יודע מה, אבל אני לא מוכן לוותר ולהגיד שאנחנו לא עובדים. אנחנו חייבים נורמליות. חשוב לי שאנשים ידעו שאני פתוח, שסרחיו פתוח. זה מאוד משמח כל מי שרואה את העסק פתוח, וזה גם משמח מאוד אותי", אומר סרחיו הלמן, הבעלים של חומוסיית “בלו בס", שנמצאת ב"גן הצפון". לדבריו, חוץ ממנו, “כל העסקים במתחם האוכל הכי פעיל בגליל העליון סגורים כרגע, ולא רק בו אלא בכל האזור שמתחיל מקניון נחמיה ועד היישוב מסעדה".
הלמן, תושב קיבוץ מעיין ברוך, מפונה מביתו, ולדבריו, “אני עושה קפיצות כל הזמן. מדי פעם ישן בקיבוץ או נוסע לילדים בפרדס חנה, שגם הם מפונים".
העסק שלו קיים זה 19 שנים, ולדבריו, בימי שגרה הוא מאכיל את כל האזור ואת כל המטיילים הרבים שמגיעים. "כשהחלה המלחמה לא ידענו מה לעשות, פתאום היו פה כמויות אדירות של חיילים, של טנקים. אף אחד לא באמת הבין מה קורה. משהו בתוכי אמר לי: תמשיך סרחיו. בשבוע הראשון לקחתי חומוס, יצאתי לצמתים והבאתי לחיילים. שם פגשתי מישהו מהצבא שאמר לי, ’ליום ראשון צריך 80 מנות’, ומשם קיבלתי משימה ויצאתי לדרך. זה היה כבר סוף שבוע, חשבנו עם חבר איך נעשה את זה. דרך קרן ‘ישראל גיבס’ הצלחנו לגייס כסף ועם זה התחלנו. עם הזמן המלחמה לבשה כל מיני צורות, אחר כך אנשים כבר הפסיקו לתרום כסף, אבל אנחנו המשכנו לתרום כל פעם והמשכנו להישאר פתוחים".
איך העסק שלך מתנהל תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה?
“בימי שישי אני משנע חומוס למרכוליות של הקיבוצים שלא התפנו, ואני נשאר פה. יש פה באזור כיתות כוננות, יש חיילים, יש אנשים שכן נשארו בצפון, ויש גם את כל המפונים שבאים מדי פעם לבדוק את הבתים שלהם, לקחת כל מיני דברים".
הלמן מספר שהוא גובה כסף ממי שמגיע לחומוסייה שלו, וגם משתדל לתרום כל יום כמה מנות לחיילים. לפעמים, הוא מוסיף, יכולות להיות גם תרומות, כמו למשל “מישהי מירושלים שהתקשרה ואמרה שהיא רוצה לתרום לחיילים. היא תרמה סכום מסוים, למחרת הגיעו לפה חיילים, התקשרתי לגברת הזאת שתרמה את הכסף, נתתי לחייל לדבר איתה וכולם היו מאוד מאושרים".
הלמן, 60, יליד ארגנטינה שעלה ארצה לפני 40 שנה, מציין שהעובדה שמבחינה עסקית הוא מצליח להישאר פתוח בסיטואציה המורכבת הנוכחית קשורה גם בכך שקיבל את המקום שהוא נמצא בו בתרומה. “לפני שבעה חודשים נגמר החוזה במקום הקודם שהייתי בו, שנמצא די קרוב למקום הנוכחי", הוא מספר. “צביקה כהן, הבעלים של קומפלקס ‘גן הצפון’, ידע על הפעילות שאני עושה ואמר לי: ‘סרחיו, אני איתך, קח את המקום עד סוף המלחמה תמורת שקל אחד’. הוא ראה את החשיבות בכך שיהיה מקום שכן פתוח, והחשיבות הזו התחברה עם החשיבה שלי להמשיך לספק אוכל לחיילים. גם כשרציתי לשלם על חשמל ומים, הוא אמר לי: ‘סרחיו, תמשיך לעשות מה שאתה עושה, כל ההוצאות עליי".
איך אתה מתמודד עם האזעקות וההתרעות שבאזור?
“עכשיו אני מדבר איתך, והבוקר היו כבר שתי אזעקות. אומנם אני מתעקש לא להתרגל לשום דבר, לא רוצה שזו תהיה הרוטינה שלי, אבל המוח שלנו מסתגל, הגוף מסתגל, אנחנו מדחיקים. אני פה לבד. אם הייתי עכשיו מצלם לך את כל המקום, היית רואה שזה אני והרכב שלי וזהו. אין פה כלום, אבל מה שהכי חשוב הוא שכל מי שיגיע לפה, יהיה שמח לראות שאנחנו פתוחים. זה נותן כמו איזה אור בתוך החשיכה. אז כשיש אזעקה, אני נשכב על הרצפה ומתפלל חזק".
לדבריו, במקרה שתפרוץ מלחמה כוללת בצפון, “אי אפשר יהיה להיות פה. אז גם אף אחד כבר לא יגיע", אבל בינתיים הסיפוק שלו הוא בעובדה שבהחלטתו להישאר פתוח הוא מחזק אחרים. “גם האינטרס האישי שלי הוא לא להיות פליט שעובד אצל אחרים. אני פה לבד, אני עושה את הקניות, שוטף כלים, ממלצר, גובה, ועושה הכל כדי להישאר פתוח ולשדר אופטימיות".