המצב הכלכלי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר? תלוי את מי שואלים

בוא, תראה מהחלון: יש מלא כסף במדינה הזאת. הרחובות מלאים במכוניות חדישות. רק בשנה שעברה, כשכולם דיברו על מיתון, דפלציה וכישלון בניהול המשק עלה מספר המכוניות בכבישים ב־115 אלף. אנשים עומדים בתור לקנות דירות חדשות, לא רק במגדלי היוקרה, גם בחריש ובקריית גת, רכבות מהירות מביאות אותם למרכז הארץ בתוך פחות מ־40 דקות. אני שומע שאפשר לקנות שם דירה לגמרי לא רעה בפחות ממיליון שקל".
 

כך אמר לי השבוע מנהל בכיר בשוק ההון. הוא כלכלן מוערך שדעתו נשמעת תכופות בתוכניות כלכליות ברדיו ובטלוויזיה, ומדי פעם מתפרסמים גם סכומי השכר שהוא מקבל והצלחותיו הפיננסיות. קשה לעצור אותו כשהוא שולף נתונים ועובדות המוכיחים מעל צל של פקפוק כמה טוב בעצם לחיות כאן: "הסופרמרקטים מלאים קונים, המחירים בירידה, השכר בזחילה כלפי מעלה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת נתונים על ירידה נוספת באבטלה, שממילא אינה גבוהה, ועל גידול בביקוש לעובדים חדשים.
 

"מחירי הדירות ממשיכים לעלות? נכון, אבל על כל זוג צעיר המתקשה לרכוש דירה חדשה יש לא מעט משפחות שרואות את ערך רכושן עולה בהתמדה. עם דירה לא הולכים אומנם למכולת, אבל לעת פרישה אפשר לקחת עליה משכנתה ולהשלים את החסר בהכנסה שירדה. אז למה בוכים כאן כל היום ואומרים שהמחאה לא שינתה כלום? רק כי נתניהו נבחר מחדש?".
 

האיש כמובן צודק לחלוטין. אי אפשר להתווכח עם נתוני הצמיחה, שאומנם אינם מסחררים אבל חיוביים לחלוטין, ובממוצע - בעיקר בממוצע - אנחנו הולכים מחיל לחיל. אבל יש צד אחר, ולמעלה ממחצית האוכלוסייה חיה עדיין בצד האחר: את פירות הצמיחה, כמו גם את זחילת השכר כלפי מעלה, קוטפים בעיקר 2.5 העשירונים העליונים.
 

את ההישג של שיעור האבטלה הנמוך, כפי שהראה דוח בנק ישראל, משלמים מאות אלפי עובדים עניים, העובדים במשרה מלאה ומשתכרים 6,000 שקל לחודש שאינם מספיקים לשום דבר, ואלפים רבים של "עבדים מודרניים" שאינם רשומים בשירות התעסוקה רק מפני שביטוח האבטלה בישראל מכסה חצי שנה בלבד לעומת שנתיים עד שלוש שנים במדינות אירופה. שיעור האבטלה בישראל, כ־5.5%, דומה לשיעור האבטלה בארה"ב, אבל השכר החציוני שם הוא בדיוק כפול מהשכר בישראל.
 

אפשר לייחס את העלייה במספר המכוניות החדשות לעלייה ברמת החיים, לפחות של העשירונים העליונים, אבל בישראל מחזיקות משפחות רבות שתי מכוניות בעל כורחן, רק מפני שהתחבורה הציבורית המקרטעת אינה מאפשרת להורה עובד לחזור מהעבודה בדיוק בזמן כדי לאסוף ילד מהגן או הפעוטון. ובאשר להתנפלות על הדירות החדשות, היא מזכירה בדיחה ישנה על ימי הקיצוב שהנהיג המשטר הסובייטי ברוסיה: "התורים הארוכים מול מאפיות הלחם לא העידו על מצבם הטוב של האנשים, שיש להם עדיין כסף או תלושים לרכוש לחם".

עולם העסקים הפך גלובלי ונדמה שאין כבר משמעות למיקומו הגיאוגרפי של מטה החברה. חברה שהנהלתה יושבת בלונדון מפתחת מוצרים בהרצליה, מייצרת בסין ומספקת שירות ותמיכה ממרכזי שירות בלונדון. אז מה בעצם חשוב היכן גר המנכ"ל ואיפה מתכנסת מועצת המנהלים שלה?

מנהל את עסקיו בישראל מלונדון, לב לבייב. צילום: פלאש 90

אבל שתי שערוריות ניהול שפרצו לאחרונה בחברות ישראליות שבעליהן יושבים בחו"ל, עשויות לשפוך אור חדש על השאלה היכן יושבים בעלי החברה.

לב לבייב ידוע כמנהל ריכוזי, האוהב לקבל את כל ההחלטות החשובות בחברת הענק שאותה הוא מנהל, אפריקה ישראל. לבייב הוא סיפור הצלחה מדהים: לוטש יהלומים עני שהפך למיליארדר בזכות חריצות, יוזמה ומעוף עסקי. הוא הפך את אפריקה מחברת נדל"ן בינונית לחברת השקעות בינלאומית, והרחיב את פעילותה התעשייתית.
 

לפני שבע שנים, בעיצומו של המשבר הפיננסי הגלובלי, החליט לבייב להעתיק את מגוריו מבני ברק ללונדון. מילא, אמרו מקורביו, מדובר באיש עסקים בינלאומי העובר בין מרכזי פעילותו הפרושים על פני הגלובוס במטוס מנהלים מהיר ומשוכלל. עסקיו בישראל, הבטיחו, ימשיכו לשגשג. אפריקה לא צמצמה את עסקיה בישראל, אך תנופת הפיתוח שלה הואטה. היא לא זכתה במכרז הענק של עיר הבה"דים, אף על פי שהיא מעורבת בפרויקט הענק כספקית בהיקף קטן. עיקר פעילותה של החברה הוא בחו"ל, ויותר ממחצית נכסיה הם במדינות מזרח אירופה וחבר העמים.
 

בתחילת השבוע פרסמה לפתע חברת הבת, אפריקה תעשיות, הודעה על טעות בסכום עתק של 14 מיליון שקל,  שהתגלתה בעת עריכת הדוחות לשנת 2014. אפריקה תעשיות מייצרת מוצרי מתכת לבנייה ומוצרי קרמיקה לבית. בעידן של פעילות מוגברת בענף הבנייה הייתה החברה אמורה לשבור שיאי רווחיות. אולם את 2014 היא סיימה עם הפסד של כ־60 מיליון שקל וגירעון בהון חוזר.
 

בהמשך התעורר חשד שמישהו רשם הכנסות מיותרות של 14 מיליון שקל לחברה הבת נגב, בניסיון להציג תוצאות טובות מכפי שהן באמת. מאחורי הדיווחים התרחש זעזוע חמור בצמרת החברה: בתחילת החודש בחר המנכ"ל, אבי מוטולה, להודיע לחברה על החלטתו לוותר על רבע משכרו נוכח ההפסדים הגדולים. שבוע לאחר מכן הודיע מוטולה על התפטרותו מהחברה. בדיעבד התברר שמוטולה אולץ להתפטר, נוכח חשדות לאי סדרים כספיים וניפוח הכנסות בניסיון להקטין את ההפסדים שצברה החברה.
 

שערוריות פיננסיות מסוג זה קורות מדי פעם בחברות גדולות, גם כשבעלי השליטה מתגוררים קרוב יותר למשרדי ההנהלה, אבל קשה להתעלם מהדמיון בין מה שקרה ללבייב לבין מה שהתרחש רק לא מכבר אצל בעל שליטה מרוחק אחר, חיים כצמן.
 

כמו לבייב, גם כצמן הוא ישראלי לשעבר שבחר לעקור לחו"ל. הוא חבר בפלורידה לאנשי נדל"ן, ועמם הקים  בשותפות אימפריית מרכזי קניות אדירה שאחת משלוחותיה הוקמה בישראל. במסגרת הפעילות בישראל רכשה חברת גזית גלוב שבשליטת כצמן ושותפו דורי סגל את חברת הבנייה א.דורי, המבצעת עבודות קבלניות בהיקפים אדירים. בסתיו 2014 הוכו כצמן ושוק ההון כולו בתדהמה, כאשר התברר ששווי נכסי החברה שרכש כצמן נופח בכ־425 מיליון שקל מעל שוויו האמיתי. נראה שהגילוי, שהסב לכצמן הפסדים כבדים ובעיקר פגע במוניטין שלו כאחד מאנשי העסקים המצטיינים בשוק ההון, היה המניע להחלטתו למכור את מרבית עסקי הנדל"ן שלו בישראל.
 

לריחוק בעלי הבית יש משמעות גם כשמדובר במשקיעים זרים המשקיעים בישראל. ספק אם גבינת הקוטג' הייתה נעשית לסמל המחאה החברתית, אלמלא מכרו הקיבוצים את השליטה בחברה לקרן השקעות אייפקס שמנהליה יושבים בלונדון. הקוטג' הוא מוצר ייחודי, ולכן יכלה תנובה להעלות את מחירו בעשרות אחוזים ללא כל הצדקה, עד שנאלצה ללמוד בדרך הקשה שיש גבול גם לציניות העסקית.