מי שחשב שחברות הגז הבינלאומיות יחכו בסבלנות עד ששר הכלכלה אריה דרעי יואיל בטובו ויחתום על סעיף 52 המפורסם כדי לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים ולאשר את מתווה הגז, ורק אז יתחילו לחפש גז - טעה.



מי שהאמין ששוק הגז הבינלאומי ייקח פסק זמן עד שהממונה על ההגבלים, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מנהלת רשות החשמל וכל רגולטור מצוי יאמר את דבריו ויביע את חוות דעתו המלומדת, צריך לאכול את הכובע. חברת הקידוח האיטלקית ENI פרסמה אתמול דיווח ששבר את הכלים: היא גילתה במצרים מאגר גז בכמות הגדולה מזו של קידוח לוויתן (BCM 1000). ניתן לכנות את המהלך בשם המושאל מטורקיה: מארס מצרי. זה התחריר האנרגטי של המצרים. שחרור מתלות באנרגיה מיובאת.



כולם כאן יכולים להירגע: אפילו נשיא מצרים פתאח א־סיסי לא ימתין לדרעי. עם כל ההערכה לח"כ שלי יחימוביץ', המתנגדת התקיפה ביותר למתווה הגז הישראלי, הוא יורה לפתח מיד את השדה כדי לספק את תצרוכת הגז החיונית למצרים. א־סיסי לא יחזור על הטעויות שעשו קודמיו, שאילצו את חברות הקידוח הבינלאומיות למכור להם גז ב־3.5 דולר ליחידת אנרגיה. המחיר לחברות הקידוח יעמוד על 6.5 דולר ליחידה, והוא גבוה מזה שיימכר לחברות הישראליות.



תגלית הגז במצרים היא מכה פיננסית קשה לחברות הגז הישראליות. מי שרוצה הוכחה מוזמן לבדוק את הבורסה כדי להיווכח בעוצמת ירידות השערים במניות חברות הקידוח.



אז נכון שבעלי החברות הללו יפסידו הון, אבל גם הגופים המוסדיים המנהלים עבורנו את הפנסיה ומחזיקים במרבית המניות - יפסידו. יופי. יחימוביץ' קיבלה סוף־סוף את שלה.



השאלה הגדולה היא: כיצד תשפיע תגלית הגז על צרכני האנרגיה באזור ואצלנו, וכיצד ההתפתחות תשפיע על מתווה הגז?


התגלית של החברה האיטלקית משנה את כללי המשחק. חברות הקידוח הישראליות, השותפות עם החברה נובל אנרג'י, אמורות לייצא בקרוב גז ממאגר תמר (שכבר פעיל) לחברת יוניון פנוסה, בהיקף של 70bcm לשנה. קידוח תמר היה אמור גם לספק באמצעות חברת דולפינום 2.5bcm לשנה, ישירות למצרים. בהנחה שהזמן הנדרש לפיתוח תגלית הגז במצרים הוא שלוש עד ארבע שנים, (ולא כמו אצלנו - עשר שנים), סביר שחוזים אלה יישארו על כנם ולא ישונו.



לעומת זאת, על חוזים שהיו אמורות חברות הגז לחתום באמצעות קידוח לוויתן (דוגמת חוזה הענק עם בריטיש גז - 105bcm), או הסכמי האספקה לירדן ולקפריסין, מרחפים סימני שאלה. כדי להגדיל את הוודאות של חוזי האספקה הללו יש לפתח את מאגר לוויתן כמה שיותר מהר. כל עיכוב נוסף, מעבר לעיכובים המרתיחים עד היום, מסכן את עצם כדאיות המשך הפיתוח.



אם לוויתן לא יפותח, חלילה, הדבר מסכן את "היתירות האנרגית" של ישראל, שמתנגדי מתווה הגז הרבו כל כך הרבה לדבר עליה. אתמול כבר צייצה יחימוביץ' בטוויטר וטענה שאין צורך בפיתוח לוויתן כי כעת תיפתח התחרות והמצרים ירצו לשווק לנו. אז לידיעת יחימוביץ' ותומכיה: בסרט הזה כבר היינו. המצרים סיפקו לנו גז, עד שמסיבות מסתוריות מישהו דאג לפוצץ את צינור האספקה. בעקבות כך נתקעה חברת החשמל ללא גז ונאלצה לרכוש תחליפי אנרגיה יקרים שגררו ייקור של 32% בתעריפי החשמל ומנעו בהמשך הדרך את הפחתתם. גילוי מאגר תמר, שהחליף את הגז המצרי ערב חג הפסח, היה לא פחות מנס.



זאת ועוד: המצרים עצמם זקוקים לגז בהיקף 22bcm לשנה לתצרוכת עצמית. עד שיואילו לייצר גז ולמכור לנו, משק האנרגיה עלול להידרדר לעבודה עם עששיות.



פיתוח לוויתן חיוני לא רק מבחינת העצמאות האנרגטית שלנו. אזרחי ישראל, באמצעות המסים, יהיו הנהנים העיקריים מההכנסות ממכירת הגז. אלא שפרט שולי זה, האמור לשפר את רווחת האזרחים, כנראה לא מעניין את מתנגדי המתווה. בכל מקרה, ייתכן בהחלט שחברות הגז יחליטו, בעקבות ההתפתחות הדרמטית אתמול, לא לפתח את מלוא מאגר לוויתן אלא לנצל באופן חלקי את הפונציאל שבו. זה כמובן יגרור גם לירידה בהיקף ההכנסות ממיסוי מגז.



הדבר הראשון שצריכה לעשות הכנסת הוא לאשר כבר ביום רביעי הקרוב את מתווה הגז, ללא עיכוב נוסף. אם דרעי אינו מוכן לתחום על סעיף 52 המפורסם, יתכבד נא ראש הממשלה נתניהו ויפקיע את סמכותו. זמן המשחקים תם. הגיעה העת למעשים.