מחסור הזמני בירקות, שהזניק לכותרות את מחיר העגבנייה, העלה לרגע את הדיון בחקלאות הישראלית המדשדשת. מחירי העגבניות והמלפפונים, מרכיבים הנחשבים חיוניים בתפריט הישראלי, מזנקים במחזוריות של שלוש־ארבע שנים, וחילופי עונות, נזקי אקלים ומועדי החגים יוצרים לעתים מחסור בשוק. זינוק המחירים גורם למהומה ולחילופי האשמות, ששוככים בתוך שבוע־שבועיים: המחירים יורדים באותה מהירות שבה עלו, ו"המשבר" נשכח עד הפעם הבאה.
אבל במדינות מתוקנות מושקעים מאמצים גדולים כדי למנוע משברים כאלה, הפוגעים בעיקר במעוטי יכולת, שנאלצים לוותר על חלק חיוני בתפריט שלהם לתקופות קצובות. מדיניות מורכבת של תמיכה בחקלאות, סבסוד, קביעת מכסות ופיקוח מדוקדק מבטיחה במדינות מתוקנות אספקה סדירה של מוצרים חקלאיים, במחירים סבירים גם למי שידו אינה משגת.
ההיסחפות הישראלית אחר פלאי "השוק החופשי" בעשורים האחרונים רופפה מאוד את הפיקוח וההסדרה של החקלאות. בזה אחר זה הוסרו מכסות ייצור, בוטלו מערכות שיווק מאורגנות והסבסוד שנועד לתמוך בחקלאים בעונות קשות, לשמר את רמת הייצור ולספק מעקב אחר מערכות הייצור והשיווק. החקלאים נפגעו: הם הרוויחו פחות, ועשרות אלפים נטשו את המקצוע, שבעבר הניב הכנסה מכובדת למרבית העוסקים בו.
הצרכנים, למרבה הפלא, כמעט לא נפגעו. יבוא מוצרים חקלאיים מהשטחים, התייעלות בענף והעסקה מוגברת של פועלים זרים מנעו פגיעה משמעותית בייצור לצריכה מקומית. ביטול הסובסידיות לייצור ולתשומות גרם עם זאת לגידול בעלויות, לפגיעה ביצוא המוצרים החקלאיים ולהתייקרות בשוק המקומי.
ניסיון לבחון מיהו הנהנה העיקרי מהמחירים הגבוהים יחסית של המוצרים החקלאיים אצלנו, דומה לניסיון לעקוב אחר תנועותיו של קוסם רחוב מיומן המבקש מהצופים לגלות מתחת לאיזו כוס נמצא המטבע. החקלאים מתקשים למכור ברווח, המתווכים - שקונים מהחקלאים ומוכרים לרשתות הקמעונאיות - מתחרים ביניהם ללא מצרים וחותכים ברווחים כדי למכור לרשתות השיווק, ורשתות השיווק מציגות גם הן רווחיות זעומה.
התשובה מסתבכת עוד יותר כשמביאים בחשבון שמדובר בעשרות מוצרים ובתנודות מחירים מהירות. המרוויח של היום הוא אולי המפסיד של אתמול. שוק פרוע במיטבו.
(גם) המדינה אשמה
רמז לחוליה הרווחית בשרשרת השיווק אפשר אולי לקבל מהעובדה שבעוד מספר החקלאים הולך ויורד, תפח בשנים האחרונות מספר החברות העוסקות בתיווך בין החקלאים לרשתות השיווק. בעבר שלטו החקלאים עצמם גם במערכות שהעבירו את המוצרים לפתח החנויות.
אחת ההתארגנויות שמחזירות לחקלאים את השליטה בשרשרת השיווק היא האגודה השיתופית עין יהב, שהחלה את דרכה כארגון שיווק שיתופי של חברי המושב שבערבה, והפכה לאחד מגופי השיווק החזקים במשק. לדברי המנכ"ל, דניאל לב, האגודה היא המשווקת הגדולה במדינה, משרתת כ־400 חקלאים, כולל קיבוצים ובתי אריזה, ומשווקת כ־100 אלף טונות תוצרת בשנה. מדובר בארגון שאינו למטרות רווח, וכל הכנסותיו מופנות לתפעול ולהשאת הרווח לחקלאי. עין יהב מציעה לחקלאי מחיר מובטח על פי ממוצע המחירים שהיא מקבלת מהלקוחות, בעיקר רשתות השיווק, והיא מנצלת את גודלה ואת מגוון מוצריה בניסיון להשיג עבור החקלאי עסקה טובה יותר.
החקלאים טוענים שכל התמורה מופנית למתווכים או לרשתות השיווק. מדוע הם לא משווקים בעצמם, כמוכם?
לב: "הבעיה היא לא ברשתות ולא במתווכים. הבעיה היא בחקלאים עצמם. קשה להם להתאגד ולקחת את היוזמה לידיים. אומרים שכאשר החרב מונחת על הצוואר, הראש עובד יותר טוב. כנראה שאצל החקלאים זה לא עובד. אני יודע שזה לא נשמע פוליטיקלי קורקט, אבל אי אפשר לצפות מרשת שיווק שתקנה קילו ב־4 שקלים ותמכור ב־4 שקלים ו־20 אגורות. גם לרשתות יש עלויות, וכולם רואים שהן מרוויחות אחוזים בודדים, אם בכלל. לחקלאים יש זכות שאין לאף גורם אחר במשק: להתאגד וליצור מונופול. כל אחד מבין שרק ככה אפשר לשלוט במחירים. אבל הם לא עושים את זה".
מצד אחד, מתלוננים על קרטל של המתווכים הגדולים, מצד אחר, יש הרבה משווקים. אפשר לצפות שהם יתחרו על החקלאי ויציעו לו מחירים מפתים.
"המציאות היא שריבוי המתווכים לא נותן כוח לחקלאי. החקלאים לא מבינים בשיווק ולא יודעים מה קורה עם הסחורה שלהם. המתווכים לוקחים את הסחורה החקלאית לרשתות ומתחילים להתחרות ביניהם על עסקאות. רשתות השיווק רואות לפניהן מספר גדול של משווקים המתחרים ביניהם, והם לא פראיירים, מנהלים מו"מ על המחיר הנמוך ביותר. המתווכים מתפשרים, לוקחים את העמלה שלהם ומי שנפגע בסוף הוא החקלאי".
נראה שדווקא החקלאים החזקים יודעים להתארגן ולהפוך את התמונה.
"יש לא מעט התארגנויות של חקלאים לשיווק משותף של מוצרים, ובכל מקום שעושים את זה יש תוצאות טובות: כולם מכירים את ענבי טלי של מושב לכיש, את התארגנות היישובים בדרום תחת מותג 'דוד משה', את התארגנות בראשית. החקלאים יכולים לשנות את התמונה אם הם רק רוצים".
כלומר, יש למדינה פטור מאחריות למשבר בענף?
"המדינה אשמה בהידרדרות הכללית של הענף. בניגוד למדינות אחרות אין כאן תמיכה בחקלאים ואין תמיכה ביצוא. אפשר לשנות את המצב גם בדרכים פשוטות על ידי תכנון חקלאי, שמקובל בכל העולם. למשל, אם משרד החקלאות היה מחייב את החקלאים לדווח על כל שתילה והיה אתר אינטרנט שבו היה אפשר לראות למשל כמה עגבניות זרעו השנה, כל חקלאי היה יכול לדעת מה לא כדאי לזרוע ובאיזה תחום צפוי מחסור, והשוק היה יכול לווסת את עצמו. המדינה צריכה גם לתמוך בחקלאים בתקופות קשות, כדי להבטיח יציבות ולמנוע את עזיבת הענף. לא צריך להתרגש גם כאשר המחירים עולים, וחקלאים מפצים את עצמם בשנה טובה על הפסדים שהיו להם בשנים קודמות. אני לא מתנגד ליבוא תוצרת חקלאית, אבל רק במקרה של מחסור קיצוני".