בתום שיעורי בית מקיפים שעשה בשבועות האחרונים נפל סוף סוף האסימון לנתניהו. הוא הפנים שאין לו שום סיכוי לאשר בכנסת את השימוש בסעיף 52, המלבין את מתווה הגז ומעניק את הסמכות לעקוף את ההגבלים העסקיים.
נתניהו הגיע למסקנה זו לאחר שהמתווה כבר אושר בממשלה ואפילו בכנסת ואו־טו־טו גם עבר את המשוכה האחרונה. אבל דרעי נותר בשלו. כאותו סרבן גט שלא נותן את הגט המיוחל כי הוא אוהב את אשתו, דרעי תומך במתווה הגז אבל סירב לחתום.
פתרון הפלונטר באמצעות הוויתור על משרד הכלכלה כבר נדון בשבועות האחרונים בגרסה כזו או אחרת. דרעי אינו תעשיין ולא נולד למשפחת תעשיינים. הוא נקלע למשרד הכלכלה לאחר שלא קיבל את תיק הפנים. לא תהיה לו שום בעיה לוותר על משרד זה ולבטל את כרטיס הטיסה לאילת, שם אמור היה להשתתף בוועידת התעשיינים. אבל אל דאגה, הוא לא יישאר עם משרד הנגב והגליל בלבד אלא יקבל פיצוי פוליטי הולם.
קבלת סמכויותיו של דרעי תאפשר לנתניהו לעקוף את הכנסת ולאשר את המתווה. נכון שזו אינה הדמוקרטיה במיטבה, אבל זה טיבו של המטבח הפוליטי. נתניהו אכן מותח כאן את החבל הפוליטי עד הקצה.
אבל עוד אפשר לחשוב שההתנגדות הקולנית של איתן כבל, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון מהאופוזיציה למהלך נעשית מסיבות ענייניות. הרי ברור שגם כאן מדובר בפוליטיקה במיטבה. הרי הם עצמם דרשו שהמתווה יגיע לאישור הכנסת, אבל לאחר שאושר הם קבעו שאין לכך משמעות.
באופוזיציה רוצים לנגח את נתניהו וזה בסדר, אבל לא ראוי שהציבור ישלם את המחיר. המסר שהעביר שר האנרגיה יובל שטייניץ בפגישותיו בארה"ב עם ראשי נובל אנרג'י (בעלי "לווייתן") היה שמתווה הגז יאושר, והוא ידע על מה הוא מדבר.
אם המתווה לא היה מאושר, אפשר להניח בדרגת סבירות גבוהה שישראל הייתה מוצאת את עצמה בבוררות בינלאומית הנמשכת שנים. אז היא הייתה מקוטלגת כמצורעת לעסקים, ומרחיקה עד להודעה חדשה את משקיעי החוץ. זה הדבר האחרון שהמשק זקוק בתקופת ההאטה הכלכלית והתגברות המתיחות הביטחונית.
לגופו של עניין, חיוני שהמתווה יאושר גם אם הוא הרע במיעוטו. לא אני אומר את זה - נגידת בנק ישראל קרנית פלוג קבעה את זה כבר לפני חודשיים, אבל משום מה בחרו להתעלם מאמירתה המהדהדת. גם התעשיינים, שהם בעלי העניין העיקריים בסיפור הגז, מעוניינים במתווה, והם לא פוליטיקאים. עלויות האנרגיה החלופיות עצומות והם מוכנים לחיות גם עם מחיר של חמישה דולר ליחידת אנרגיה. ללא קידוח "לווייתן" נישאר עם מקור אנרגיה אחד בלבד (קידוח "תמר") וללא תקבולי מסים של מאות מיליארדי שקלים.
וכן, גם המשקיעים המוסדיים המנהלים את הפנסיה שלנו היו נפגעים מהצטמקות שווי ההשקעות במניות הגז. את כל זה מבין גם נתניהו. יש הטוענים שרק בעוד כמה שנים נדע מדוע נתניהו רץ כאחוז אמוק לאשר את המתווה. ובכן, הסיפור הרבה יותר פשוט. ריצת האמוק לפיתוח "לווייתן" נמשכת כבר חמש שנים. ראש הממשלה מבין שאם נובל אנרג'י תברח מישראל, איש כבר לא יגיע. הוא יודע שצריך לחבק את החברה האמריקאית, שבשנים האחרונים קיבלה רגולציה במינון גבוה. רק כך קיים סיכוי שגם חברות האנרגיה האחרות יקדחו בישראל. ואגב, הם יגיעו לחפש לא רק גז אלא גם נפט.