האנשים שעזבו את המקצועות הנחשקים ביותר לטובת ענף החלב

"כולם אמרו לי שאני משוגע": ניר שמואלי נאלץ לעבור דרך ארוכה ומפותלת כדי להצליח בסופו של דבר להגשים את חלומו להיות נוקד, רועה צאן. ההתחלה נראתה מבטיחה. הוא נולד וגדל בבאר טוביה, סבו וסבתו היו מדור המייסדים של המושב, והוריו הקימו בו משק. "כמו כל משק בבאר טוביה גם לנו הייתה רפת", מחייך שמואלי, "אבל מאז היותי ילד לא אהבתי פרות. תמיד רציתי לגדל עזים, ומגיל צעיר גידלתי עזים וכבשים. כשהייתי בתיכון היה לי ברור שאחרי הצבא אחזור להיות נוקד ולא רפתן".

אבל חלומו של שמואלי (44) אב לשלושה, השתבש כבר במהלך שירותו הצבאי. "חליתי בסרטן ועברתי השתלת מח עצם", הוא מספר. "בשל כך נאלצתי להיפרד מבעלי החיים ולצאת לדרך חדשה. למדתי באוניברסיטה ניהול וכלכלה, ומשם התגלגלתי לחברת IBM. עבדתי בתחילת הדרך בתכנון עסקי ואחר כך בפיתוח עסקי".

הפרידה מבעלי חיים הייתה קשה לך?

"גם הפרידה וגם שינוי התוכניות היו מאוד קשים לי, אבל לאורך כל התקופה הייתה בי האופטימיות שבבוא היום הדברים יסתדרו, ואחזור להגשים את חלומותי. מאוד אהבתי את העבודה ב־IBM, אבל בשנת 2000 ענף החלב בארץ עבר שינויים, ואבא שלי התלבט אם לסגור את הרפת. אמרתי לו שלא אהיה רפתן, אבל שאשמח לחזור ולגדל צאן. סגרנו את הרפת והתחלתי לשלב בין IBM לבין העבודה בדיר. כולם קראו לי 'רועה הצאן מ־IBM'".

השנים חלפו ובראשו של שמואלי עדיין נשאר החלום: לחזור לעסוק בחקלאות במשרה מלאה. בגיל 29 הוא פגש את יעלי, מי שהפכה לרעייתו. "כשנולדו לנו הילדים, קיבלתי אומץ ועזבתי את IBM אחרי 11 שנות עבודה", הוא מספר. "כולם אמרו לי שאני משוגע. הרי הגיל הממוצע של החקלאים במדינה הוא 65, והחבר'ה הצעירים כמעט לא חוזרים לחקלאות. אבל אולי בגלל מה שעברתי מבחינה בריאותית, היה לי ברור שאני על החלומות שלי לא מוותר".

גם יעלי (40), שעבדה אז כעובדת סוציאלית בתחום בריאות הנפש וכיועצת חינוכית, עברה בעקבות בעלה שינוי תעסוקתי. "לפני שלוש שנים הצטרפתי לניר, והחלטנו להקים מחלבה. עד אז ניר עבד במשק עם העזים", היא מספרת. "בתפקידי האחרון הייתי יועצת בבית ספר ומאוד אהבתי את העבודה, אבל העבודה במשק, בחקלאות וליד הבית מאוד קסמה לי. נולדתי במושב כפר ביל"ו ועל הערכים האלה התחנכתי. ומעל הכל, ישנה גם העבודה המשותפת עם ניר. אנחנו חיים ביחד, עובדים ביחד ואוהבים ביחד".

היו לך התלבטויות לפני שהחלטת לעזוב את עבודתך?

"תמיד יש סימני שאלה. זה לעזוב מקום מוערך ובטוח עם הגדרה מקצועית ברורה לקראת משהו לא כל כך ידוע. גם לי וגם לניר לא היה פשוט לעזוב משרות בטוחות, אבל אין סיכוי בלי סיכון. הדרך שלנו כאן מתפתלת, ואנחנו מתאימים את עצמנו לפניות, לירידות, לפיתולים. יש קשיים, זה לא פשוט, למשל, להקים עסק ומחלבה עם כל הרישיונות והאישורים. מדובר בעלויות גבוהות, אבל אנחנו כל הזמן הולכים בדרך הישרה שמנחה אותנו. אני אוהבת לעבוד עם ניר, נהנית מהמפגש עם הקבוצות שאנחנו מארחים כאן וגם מכך שאני יכולה לסייע לאמא שבאה לפה בתשע בלילה עם תינוק שיש לו אפתות בפה".

במחלבת הבוטיק של בני הזוג ישנו רק חלב עזים. "הכבשים נמצאים בפינת החי", מחייך ניר. "אני חולב את העזים, ויחד עם יעלי אנחנו מייצרים גבינות שונות, כמו קממבר, סנט מור, גבינות קשות, צ'רקסית, לאבנה, וגם יוגורטים תחת המותג 'משק שמואלי'. אנחנו מוכרים את התוצרת בחנות מפעל קטנה אצלנו במשק וגם לכמה חנויות במרכז הארץ ולאנשים שמגיעים אלינו לסיורים. הכל נעשה בידיים שלנו ובעזרת הילדים שלנו. אנחנו אוהבים לעשות את הדברים בעצמנו ולא להפוך להיות תעשייתיים, כך גם אפשר להקפיד על גידול העזים בצורה הומנית".

אתם מצליחים להתפרנס מכך?

"אנחנו עובדים קשה ומשקיעים הרבה, וכשאתה בדרך הנכונה הדברים זורמים נכון. יכולנו להתפרנס יותר טוב, אבל כסף זה לא האלוהים שלנו. אנחנו מעדיפים לקום בבוקר ולהיות מאושרים, ויש לנו ברכה במה שאנחנו עושים. אנחנו ממשיכים את מה שהסבים והסבתות שלנו החלו. מה שהתווה את דרכם היה המשפט של משה סמילנסקי: 'אם חקלאות כאן, מולדת כאן!'"

״הסיפוק הגדול שלנו הוא הסביבה והפשטות״

דווקא בשיא הצלחתם החליטו גדי ולאה נחימוב, ממקימי רשת אל גאוצ'ו, שהגיע הזמן לעשות שינוי. כיום הם בעלי "חוות נאות" ברמת נגב, חוות הבודדים שבה הם מתגוררים, המתהדרת בעדר העזים שלה ובגבינות הנעשות במקום.

שניהם בני 55, הורים לשישה ילדים. "לאה גדלה במושב ניר צבי", מספר נחימוב, "אני עליתי ארצה מארגנטינה בגיל עשר וגם אני הגעתי למושב. היינו בני אותה כיתה, התחתנו במהלך השירות הצבאי, ובתום הטיול שאחרי הצבא נכנסנו לענף המסעדנות. בשנת 1985 פתחנו את מסעדת אל גאוצ'ו באילת, שהתמחתה בבשר. שנתיים לאחר מכן פתחנו סניף חדש בירושלים, וכך המשכנו להתגלגל לעוד ועוד סניפים, עד שבשנת 2000 היו לנו גם סניפים באירופה".

אהבתם את העיסוק שלכם?

"מאוד. בתור ארגנטינאי אהבתי את החיבור לבשר ואהבתי את העבודה. מצבנו הכלכלי היה טוב, אבל הבנו שהגיע הזמן להחליט אם להגשים את החלום שהיה לנו מגיל ילדות או לשכוח ממנו".

החלום של בני הזוג היה להקים לעצמם חווה קטנה. "החלטנו שהולכים על זה", משחזר נחימוב, "ובשנת 2003 מכרנו את המסעדות והתחלנו ללמוד בארץ ובחו"ל גידול צאן ועשיית גבינות. החלום שלנו נבע גם מהרצון בשינוי באורח החיים וגם מתוך אידיאולוגיה של יישוב הנגב. רצינו לעבור מהעיר הגדולה לאמצע המדבר, לעבור משעות עבודה מאוחרות לשעות עבודה מוקדמות, זאת תוך התחשבות במה שקורה מסביב. הבנו שאין שום סיבה שבגלל הצלחה כלכלית נוותר על מה שאנחנו באמת רוצים לעשות".

אחרי מכירת הרשת עברו בני הזוג למה שעתיד להיות החווה. "באותה תקופה זה היה שטח מבודד. הגענו לשם עם אוהל סיירים, עם הילדים, עם 48 גדיות והקמנו חווה", נזכר נחימוב.

לאילו תגובות זכיתם?

"אנשים אמרו שאנחנו משוגעים, אבל אנחנו משתדלים לעשות מה שטוב לנו. כשהגענו למקום לא היו מים, חשמל, ביוב, טלפון או מבנים למגורים. לאט־לאט התחלנו לבנות את החווה. היה לנו חשוב שמבחינת תכנון החווה, לא יהיה דבר שיבלוט ויהיה חריג בנוף, אלא בקווים של המדבר. למשל, הצבעים או סוג החומרים שאנחנו משתמשים בהם מתמזגים בסביבה".

כיום בחווה יש עדר עזים "מאוד מושבח ומשובח", כפי שמגדיר זאת נחימוב. לדבריו, לאה השתלטה על עניין המחלבה, ואילו הוא אמון על הטיפול בבעלי החיים. נוסף על כך, הם בנו בחווה חמש בקתות אירוח, והאורחים המגיעים למקום יכולים להצטרף לחיי החווה בדיר ובמחלבה. "העדר נחלב בחליבה מתקדמת", מספר נחימוב, "ונכון להיום המקום מפרנס עוד חמש משפחות. החלב מעובד במחלבה של לאה, ואנחנו הופכים אותו למגוון מוצרים: חלב לשתייה, יוגורט, גבינות צפתיות, פטה, גבינות עובשים וגבינות קשות".

הגבינות, הנושאות את המותג "חוות נאות", שווקו עד לאחרונה בכל המעדניות והמסעדות הנחשבות במרכז הארץ, אך כיום בני הזוג החליטו למכור אותן רק אצלם במשק ולפי הזמנות של אנשים פרטיים. "הסיפוק הגדול שלנו הוא הסביבה והפשטות", חורץ נחימוב. "זה ליהנות כל יום מחדש מהזריחה, ולמרות שכבר היו כאן אלפי המלטות, בכל המלטה אנחנו מתרגשים מחדש. כמובן, ישנה גם התרגשות גדולה כשמסיימים תהליך, שנמשך לעתים שנים, של פיתוח גבינה חדשה".

״היה לי קשה לדמיין את המפעל המשפחתי נסגר״

אברי אלוני נולד במושב גבעת יואב. לאביו הייתה רפת מאחורי הבית. "גדלתי ברפת, שהייתה חלק אינטגרלי מהחיים שלי ושל המשפחה", הוא משחזר, "כילדים תמיד עזרנו ונרתמנו לעבודה. כשגדלים לתוך הדבר הזה, משהו נכנס לך לעורקים ולדם".

אף שהרפת הייתה חלק מחייו של אלוני, אחרי הצבא הוא פנה ללימודים אקדמיים. "עשיתי תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת בן־גוריון ואחר כך המשכתי לתואר שני בהנדסה חקלאית בטכניון", הוא מספר. "הכל היה בעידודו של אבא שלי. היה לו חשוב שגם אני וגם האחים שלי נעשה תואר אחד או שניים. נהניתי מהלימודים ומהאתגר האקדמי, ואחרי התואר השני קיבלתי הצעת עבודה מחברת הייטק שנמצאת ברחובות".

אלוני (37), נשוי ואב לשניים, עבד בחברה כמהנדס מערכת: "זו הייתה עבודה מעניינת, מאתגרת, עם אנשים חכמים, תנאים טובים ושכר מעולה. הייתי טס הרבה לחו"ל ומאוד נהניתי". אבל למרות היתרונות שמצא בעבודתו כמהנדס, אי שם בראשו עדיין התרוצצו מחשבות על הרפת. "באחת מנסיעות העבודה שלי לניו יורק קיבלתי החלטה שאני רוצה לחזור לרפת", הוא מחייך. "הבנתי שאבא שלי מתבגר, שיהיה לו קשה להחזיק את המשק עוד הרבה שנים. היה לי טוב בהייטק, אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שונה. כמובן, דיברתי על כך עם אשתי, והיא פרגנה לרעיון".

העזיבה של אלוני את ההייטק לטובת הרפת הייתה הדרגתית. "כשחזרתי מניו יורק אמרתי למנהלים שלי שאני רוצה לעזוב", הוא מספר, "ולמרות זאת הם הציעו לי להישאר בחצי משרה. חזרתי לחיות במושב, חצי מהזמן עבדתי ברפת וחצי בהייטק. הייתי עובד מהבית ופעם בשבוע נוסע לרחובות. הסידור הזה דווקא הצליח, וחילקתי את הזמן שלי בין ההייטק לבין הרפת במשך ארבע שנים. לפני חצי שנה הפסקתי לגמרי את העבודה שם והתמסרתי כל כולי לרפת".

הסיכון הכלכלי לא הפחיד אותך?

"ההבדלים הכספיים בין ההייטק לבין המקום שאני נמצא בו היום הם עצומים. כשעברתי חזרה למושב, זה היה בדיוק בתחילתו של מתווה לוקר, שבמהלכו חתכו חזק במחיר החלב. הרווחיות נשחקה עוד יותר, האווירה בענף הייתה מאוד קשה ו־160 רפתות ברחבי הארץ נסגרו. אבל אני אוהב את העבודה הזאת, והיה לי קשה לדמיין את המפעל המשפחתי הזה נסגר אם אני לא אחזור. הרגשתי גם שבעבודה ברפת אני עושה משהו שנותן לי מעבר לתנאים הטובים. הרגשתי שלעבודה כאן יש ערך מוסף".

כיום אלוני הוא רפתן במשרה מלאה. סדר יומו מתחיל מוקדם בבוקר בחליבה, ובאחריותו נמצאים גם עבודת הניהול, מעקב אחר בריאות העדר ומשימות נוספות הקשורות בכך. "אני רק מייצר את החלב הגולמי, ותנובה מגיעה כל בוקר עם המשאית לאסוף", הוא מחייך ומוסיף, "אני קם לעבודה בשמחה ואוהב את מה שאני עושה. כיום יש לי גם בונוס של איכות חיים גבוהה, פנאי וזמן איכות עם המשפחה והילדים. אלה דברים שלא קיימים בעולם ההייטק".

"אמרתי לתלמידים שלי שאני לא רוצה להזדקן בחדר המורים"

מאז שהייתה בת 26, לימדה עירית טרייסטר בתיכון האזורי באר טוביה, והייתה גם מחנכת כיתות. "אהבתי את מקצוע ההוראה", היא מספרת. "אהבתי את הנוער, והרצון שלי היה להנחיל להם קצת השכלה, בעיקר בהיסטוריה, שזה מקצוע נרחב שכולל גם תרבות, כלכלה, חברה, מדיניות ואפילו תולדות האמנות. התרגשתי לראות את בני הנוער מתפתחים וגדלים. זו הייתה עבודה קשה, אבל נהניתי ממנה".

המחשבות על שינוי החלו כשבתה סיימה את לימודיה בתיכון. "הייתי אז בת 49, וחשבתי שזו גם ההזדמנות שלי לסיים את הפרק של בתי הספר", מספרת טרייסטר (72) נשואה לחגי, אמא לארבעה ילדים וסבתא ל־11 נכדים, המתגוררת במושב ביצרון.

מה היה מבחינתך המניע העיקרי לשינוי?
"היו כמה גורמים: המושב עבר הפרטה, הבן שלי עמד להשתחרר מהצבא, ובעלי החקלאי רצה שנעבוד יחד. הוא אמר: 'תחזרי למשק ונמצא משהו מעניין לפתח ביחד'. רגשית היה לי קשה לעזוב את ההוראה, אבל כשנפרדנו, אמרתי לתלמידים שלי שאני לא רוצה להזדקן בחדר המורים, ושאני חושבת שמגיעים להם מורים צעירים ורעננים. פחדתי שאשחק. ראיתי מורים שחוקים בבית הספר, וזה איום ונורא. חשתי שכל עוד כוחי במותני, אפשר לפתוח דף חדש. אגב, באותה תקופה זה לא היה מקובל. אז המקצוע שלמדת ושעסקת בו היה כביכול לכל החיים. הסתכלו על אנשים שהחליפו עבודה כאילו הם נכשלו. לעומת זאת, כיום יודעים שדווקא מתוך הצלחה מחפשים דברים חדשים".

בתחילת המהלך טרייסטר עוד המשיכה ללמד בבית הספר, ובמקביל הלכה ללמוד במדרשת רופין הקמת מחלבות קטנות. "זה לא היה פשוט", היא מספרת, "הייתי צריכה ללמוד מיקרוביולוגיה, בקטריולוגיה וכימיה פיזיקלית. אחר כך לקחתי קורס בפקולטה לחקלאות ויצאתי ללמוד בחו"ל את התחום. בסופו של דבר, אחרי 25 שנים עזבתי את ההוראה ופניתי לדרך חדשה".

מה היה השלב הראשון בדרך הזאת?

"בהתחלה הקמנו מחלבה ניסיונית בחצר שלנו, ויישמנו את מה שלמדתי. הייתה לנו רפת בקר, והרעיון היה לקחת חומר גלם טרי ישר מהרפת, כלומר, חלב, ולהכין ממנו גבינות מעשה בית. התוצרת הייתה טובה, ואנשים התחילו להגיע, אבל זה היה קשה גם מבחינה בירוקרטית וגם מבחינה פיזית. חשבנו: למה שאנשים בעצם יבואו לקנות אצלנו גבינות? הרי יש את תנובה, יש את מחלבות גד, טרה ושטראוס. אז הבנו שאנחנו חייבים לייחד את המקום שלנו. החלטנו ללכת על הבופלו. בינואר 1995 הבאנו מכמה משקים בדרום איטליה 50 עגלות בופלו וארבעה זכרים במטרה לאקלם אותם פה. הקמנו את חוות הבופלו הראשונה והיחידה בארץ. כיום החווה כוללת רפת, ובה עדר גדול מאוד של בופלו, מחלבה, חנות ומרכז מבקרים".

טרייסטר מספרת שמהבופלו הם מייצרים גבינות מוצרלה, ריקוטה וגם יוגורט, "יורט", כפי שהם קוראים לו. את מוצריהם אפשר למצוא ברשתות השיווק. "עד לפני שלוש שנים עוד הייתי במחלבה וגיבנתי, אבל המחלבה גדלה", היא אומרת. "התפתחנו, הכנסנו מכשור מודרני, יש לנו כמה עובדים, וכיום בגילי אני כבר יותר בקטע של הניהול".

בדיעבד ההחלטה לעשות שינוי הייתה נכונה?

"עברנו תקופות קשות בתהליך. אפילו חשבנו שלא נצליח לעמוד על הרגליים. זה לא היה פשוט לאמץ ולאקלם את העדר ולטפל נכון בחלב. היו המון ניסיונות, תהיות, כישלונות. אחד הדברים הקשים היה להחדיר את גבינות הבופלו לשוק, לשכנע את הציבור לטעום מוצרים שהוא לא מכיר. שהציבור יבין את האיכות המיוחדת ויקבל את התמחור של המוצרים. הסיפוק שלנו הוא בהתגברות על כל הריצות והמכשולים שעברנו. לא הרמנו ידיים, התעקשנו, האמנו במה שאנחנו עושים ולבסוף גם זכינו לראות את התוצרת. כמו כן, הנחת שלי זה לראות את דור ההמשך, לראות שבני המשפחה כולם, אפילו הנכדים, עובדים וחיים ביחד כאן במשק".