ביום העצמאות האחרון, במהלך נאומו של שר החינוך נפתלי בנט בטקס פרסי ישראל, הוא הסביר כי הדבר שכל כך מייחד את מדינת ישראל והופך אותה לאומת סטארט־אפ הוא העובדה שאנחנו עם של יזמים. בנט, יזם סטארט־אפ לשעבר, הפליג בשבחים שחלק לעמנו והוסיף והסביר כי יזמות היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית. אלא שבמרוץ לשמירת תדמיתנו כאומת הסטארט־אפ, שר החינוך וממשלת ישראל כולה שוכחים את התעשייה, שמתמודדת עם מחסור קשה, ההולך ומחריף, בידיים עובדות ובכוח אדם איכותי.
אומנם ביולי האחרון ביקש בנט להעביר את האחריות על בתי הספר המקצועיים ממשרד הכלכלה למשרד החינוך, אבל נראה כי הדיונים הרבים סביב הנושא מתחילים ומסתיימים ברובד האישי, האמוציונלי, שבא לידי ביטוי בטענות ובהאשמות על קיפוח והסללה, בזמן שבתי הספר הללו היו יכולים לספק מענה ותעסוקה בטוחה לצעירים רבים.
על רקע חוסר המעש והיעדר טיפול עמוק ומקיף בבעיה, קשה להתנחם בתשדירים בטלוויזיה וברדיו, המעודדים צעירים לבחור בלימודים מקצועיים ולהשתלב בתעשייה. קריאות העידוד הללו הן בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. אין בפעולה זו כדי לסייע למשק שמשווע לידיים עובדות וסובל ממחסור משמעותי בכוח אדם, מחסור שמאיים באופן ממשי על התפתחותה של כלכלת ישראל.
על פי סקר שיזמה ופרסמה התאחדות המלאכה והתעשייה, כמעט שליש מהחברות בישראל סובלות ממחסור בכוח אדם מקצועי. המחסור, שפוגע בלא מעט חברות במשק, הוא תוצאה של יותר מעשור שבמהלכו מדינת ישראל לא השקיעה די תקציבים ומשאבים בבתי הספר המקצועיים ובהכשרות המקצועיות. גם היום, על אף המחסור החמור, אין מסלולים יעילים להכשרת ידיים עובדות. יתרה מזאת, תלמידי ישראל גם חשופים במידה מועטה לחינוך מקצועי בהשוואה למדינות אחרות בעולם, עובדה שיכולה להבהיר את הבעיה שניצבת מול התעשיינים בישראל.
והמצב רק יחמיר. הגיל הממוצע של העובדים המקצועיים בחברות רבות במשק עולה בהתמדה. אותם עובדים, חשוב להדגיש, זוכים לשכר הולם ולתנאים טובים, אבל ברור שבשלב מסוים ייאלצו לפרוש לפנסיה כאשר אין באופק מי שיחליף אותם. אצלנו בחברת טרמודן מצבת העובדים עומדת כיום על 85 עובדים, שמשתכרים בין 13,000 ל־20,000 שקל ברוטו בחודש בהתאם למשרה שלהם, שכר הולם לכל הדעות. אלא שהבעיה אינה השכר, אלא היעדר ההכשרה והאופק המקצועי.
משכנעים עובדים שלא לפרוש
בחברה שלנו, לדוגמה, ישנם חמישה עובדים ותיקים, שהגיעו לשלב שבו הם אמורים לצאת לגמלאות. אבל אנחנו משכנעים אותם להישאר בידיעה שאין מי שיחליפם כרגע. מלבד חמשת העובדים הללו, אנו יודעים כי בתוך שנים ספורות כ־20% נוספים מהעובדים הוותיקים יגיעו גם הם לגיל הפרישה ויהיה לנו קשה למצוא להם מחליפים. חלק גדול מהעובדים שיפרשו בקרוב בשל גילם עלו ממדינות ברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה־90. הם סייעו רבות למשק הישראלי, אך גם תור הזהב הזה צפוי להסתיים. הם הולכים ומתבגרים ואין מי שיחליף אותם.
בעבר ניסינו פעמים רבות למצוא פתרונות למחסור בכוח האדם. העסקנו חיילים משוחררים, גייסנו עובדים מהמגזר החרדי, מהמגזר הערבי ועוד. לצערנו, לא נחלנו הצלחה והעובדים לא נקלטו לתקופות ארוכות. כך קרה גם ב־2016, כשניסינו להעסיק עובדים מהמגזר הבדואי במסגרת תוכנית הכוללת תמיכה ממשלתית.
המחסור בכוח אדם מוכר לבעלי חברות רבות בישראל, חלקן משלמות את המחיר עכשיו ומרביתן יספגו אותו בעתיד. העובדה שאין חלופות לעובדים הוותיקים גורמת להיווצרותו של פער משמעותי וגדול בידע. העובדים אינם נחשפים לטכניקות העבודה החדשות, למחשוב ולבקרה מתקדמת, וכתוצאה מכך הפריון יורד ומנוע הצמיחה של אותן החברות נפגע. חשוב להדגיש שרוב החברות הישראליות עובדות עם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בעולם, אך בשל המחסור במפעילים מיומנים, הן לא מצליחות להפיק מהן את המרב וכך הן מפסידות פעמיים.
ולא, התשדירים שמנסים לשכנע ולעודד צעירים לבחור בבתי ספר מקצועיים אינם מספיקים כדי להביא לפתרון הבעיה הקשה. מרבית בני הנוער והצעירים עדיין מעדיפים לא לבחור במסלול מקצועי שיכול לספק להם תעסוקה יציבה בעתיד. בתי הספר המקצועיים סובלים מבעיה תדמיתית, והעבודה בתעשייה נתפסת בעיני הדור הצעיר כנחותה. גם פתרונות שעשויים לחלץ את התעשייה מהמשבר העמוק - כמו העלאת נושא החינוך המקצועי על סדר היום הציבורי והענקת תמריצים למקצועות שבהם קיים מחסור בעובדים בנקודות זכות במס הכנסה - אינם נבחנים לעומק.
מדינת ישראל צריכה ללמוד ממדינות אחרות בעולם. גרמניה, לדוגמה, היא מדינה תעשייתית מפותחת ומתקדמת, והיא מקדשת את העבודה הטכנית בתעשייה. העבודה במקצועות הטכניים בתעשייה נחשבת לכבוד גדול. יותר ויותר בני נוער לומדים בבתי ספר מקצועיים ותעשייתיים, עוברים במקביל הכשרה והתמחות במפעלים ומשתלבים לאחר מכן בעבודות שונות. התהליך הייחודי הזה מסייע להגדיל את מספר העובדים המקצועיים בתעשייה ומשפר את התדמית של העבודה בתחום.
בדרך לחיזוק התואר הנחשק והמחייב “אומת הסטארט־אפ”, תעשייה שלמה סובלת מחוסר יציבות. כן, סיפורי ההצלחה הגדולים והמרשימים של היזמים הישראלים הם ללא ספק סיבה לגאווה, אבל כדי שנוכל לנפנף ולהתהדר במכירה ההיסטורית של מובילאיי, אנחנו צריכים תעשייה חזקה ומקצועית שתוכל לייצר מכוניות. התעשייה היא הבסיס, ואת הבסיס אסור להזניח.
הכותב הנו מנכ”ל חברת טרמודן – תעשיות בנייה מתקדמות בע”מ