עצוב שכל כך הרבה משפחות צריכות להתחיל פתאום את החיים מחדש", אומרת ד"ר נעמי אשחר, בתו של ד"ר גינטר פרידלנדר, שייסד ב־1935 בירושלים את מפעל התרופות טבע. "אני מאוד שמחה שאבא שלי לא רואה מה מתרחש. אם היה רואה, הוא היה מתמוטט בפעם השנייה". אתמול קיימה ההסתדרות שביתה נרחבת במשק במחאה על פיטורי 1,750 עובדי חברת התרופות טבע. גם עובדי החברה קיימו הפגנות בכמה ממתקני החברה ומול בית ראש הממשלה בירושלים.
"זה כואב לכל אדם בארץ, אבל לי אישית קריסה כזו עושה עצב גדול", אומרת ד"ר אשחר. "כואב לי מאוד שאנשים מאבדים עבודה ושמשפחות נהרסות. כואב לי גם ברמה הלאומית וגם ברמה הפרטית. כואב לי שהחזון של אבי, שנישא בפי כל, הפך עכשיו ללא חשוב. אני מרגישה שאבן הפינה הזאת איננה, התמוטטה, שפועלו של אבי נהרס. בעיניי זה נראה כמו מגה־פיגוע. זה אסון".
ד"ר אשחר (71), רוקחת וביולוגית המתגוררת ברחובות, היא בתם הצעירה של ד"ר פרידלנדר ורעייתו יוהנה. לשניהם היו אלה נישואים שניים. היא מספרת בגאווה רבה על אביה, שהיה ציוני ואיש חזון, שדגל בעבודת כפיים, דייקנות, קפדנות, משמעת ושאיפה למצוינות. באותה נשימה היא מציינת בכאב את העובדה שבסופו של דבר איבד אביה את מפעל החיים שהקים, ושבמשך שנים ארוכות שמו הושמט מרשימת מייסדי החברה.
"אבי נולד בשנת 1902 בשלזיה, שהייתה אז במזרח גרמניה והיום היא חלק מפולין", היא מספרת. "הוא למד רוקחות והנדסת מזון באוניברסיטה בברסלאו, ואת הדוקטורט בפפרמקוגנוסיה (תרופות מן הטבע - א"ש) עשה בברן שבשווייץ אצל פרופ' אלכסנדר טשירטש. לאחר מכן הוא חזר לגרמניה, היה מרצה באוניברסיטה בברסלאו ומאוחר יותר עבר לעיר גרליץ וניהל את בית המרקחת של דודתו, אלזה קובר".
ד"ר אשחר מציינת שכבר בגיל צעיר, 15־17, כתב אביה הרבה מאוד סיפורים ומחזות הנוגעים בנושאים יהודיים ותנ"כיים. "הוא כתב על הצורך לעלות לישראל ולראות איך החקלאים הופכים פה את האדמה, כי כמו שכתב: 'אם הם לא יבואו, יהפכו להם את האדמה באירופה'", מספרת ד"ר אשחר. "אבי חזה כבר אז את שואת יהודי אירופה. הוא היה איש משכיל בצורה בלתי רגילה, היה מאוד פעיל בתנועה 'כחול לבן' וגם בתנועת הסטודנטים הציונית. כבר ב־1923, עם בן דודו קורט גרונוולד, הוא תכנן עלייה לארץ והקמת תעשייה בישראל. הוא פגש בקונגרס הציוני את ד"ר חיים ויצמן, שמאוד תמך בהקמת תעשיית תרופות בישראל ועודד את אבי לעלות ארצה ולתרום לתעשייה זו. כבר אז חלם אבי להפיק תרופות מצמחים שגדלים בפלשתינה".
מתי הוא הגשים את החלום?
"אבא הגיע לארץ בפעם הראשונה באונייה בשנת 1933 כדי לבחון את האפשרות להקים כאן מפעל. הוא ביקר בעפולה ובחיפה, אבל החזון שלו תמיד היה להקים מפעל בירושלים. הוא היה ציוני ענק, איש חזון ויזם, אבל גם איש צנוע. הוא דבק בירושלים, גם כי מזג האוויר חסר הלחות שבעיר מתאים יותר לחומרי הגלם ולתרופות. בנוסף, בירושלים פעל בית החולים הדסה, הייתה כבר האוניברסיטה בהר הצופים, ואבי תמיד שאף לשיתוף פעולה עם האקדמיה. אחרי הביקור הזה הוא חזר לגרמניה ועשה את כל ההכנות לעלות לישראל".
"קשרים בכל העולם"
ד"ר פרידלנדר עלה ארצה בסוף שנת 1934, בהיותו בן 32, עם אשתו הראשונה וגם עם כמה מכונות לייצור תרופות. "בהתחלה הוא גר בשכונת רחביה, ואילו את המפעל הקים בשנת 1935 בשכונת בית וגן. הוא קרא לו 'טבע' ואף עיצב את הלוגו הראשון שלו", מספרת ד"ר אשחר. "אבא בחר בשם 'טבע', כי הוא עצמו היה איש שמאוד אהב את הטבע, רצה לייצר תרופות מצמחי ארץ ישראל וממחצביה, ותמיד שאף לעזור לטבע האדם באמצעים המיוצרים מהטבע.
"לפני שנה חנכתי כיכר על שמו מאחורי בית החולים שערי צדק, בסמוך למקום שבו שכן המפעל הראשון", מוסיפה ד"ר אשחר. "את טבע הוא הקים עם דודתו ובן דודו, שעזרו לו מבחינה פיננסית. אבי היה איש מקצוע, אבל לא בעל המאה. במקביל, הוא העלה יהודים מגרמניה ולקח אותם לעבודה אצלו במפעל".
ד"ר אשחר מספרת ש"החברה החלה לייצר כמה תרופות, חלקן מצמחי ארץ ישראל ומחצביה. למשל, הוא ניצל את האספלט של ים המלח לטובת תכשירים רפואיים, כגון 'ביטופל' לטיפול בפסוריאזיס. הוא שילב קלציום בתרופות ותכשירים בתחום האנטיספטי ובתחום החיטוי. הוא ניצל את קליפת התפוז לצרכים רפואיים, ומצמח הרדוף הנחלים הוא הפיק חומר פעיל לפעילות הלב. הוא גם סנטז את האופטלגין ונתן לו את שמו. בשנת 1941, בכנס גדול במצרים, אבי הציג הרבה מתרופות טבע, ובמקביל סחר עם סודן, לבנון, סוריה, מצרים, הודו וברית המועצות. היו לו קשרים בכל העולם".
לדברי ד"ר אשחר, חברת טבע הצליחה כמעט מיומה הראשון. "בשנת 1951 היא כבר הפכה לחברה בורסאית וגם קיבלה את אישורי ה־FDA לייצור תרופות", היא מספרת. "בשנות ה־60 אבא כבר הוציא את הקטלוג הראשון של החברה".
אבל לסיפור ההצלחה היה בסופו של דבר גם טעם מר. "בדצמבר 1968 נרכשה טבע על ידי חברת 'אסיא־צורי'", מספרת ד"ר אשחר. "אבא לא היה מעוניין בהשתלטות על החברה כי ידע שהיא תישמט מידיו, אבל הבנק לפיתוח התעשייה החזיק בחבילת מניות ורצה למכור אותה לכל המרבה במחיר. אבא הביא בן אדם משלו שיקנה את המניות הללו, הוא היה בטוח שהאיש שלו יזכה במכרז, אבל זה לא קרה ו'אסיא־צורי' זכו".
איך אביך הגיב לתוצאת המכרז?
"ביום שבו נודעו התוצאות, אבי קיבל שבץ מוחי והפך למשותק בכל פלג גופו השמאלי. זה היה עבורו הסטרס הגדול, כי הוא הרגיש שכל החלום הציוני שלו נגוז. הוא ידע שאין לו כבר כוח מבחינת קבלת החלטות בחברה, ובגלל מצבו החליט למכור את החלק המנייתי שלו בעסק. מאז, אין לנו כבר חלק בחברה. הוא חשב להקים מפעל חדש עם אחד העובדים שלו והאמין שיחלים מהשיתוק, אבל זה לא קרה. כעבור שבע שנים, ב־25 במאי 1975, הוא נפטר".
את שבע שנותיו האחרונות בחייו העביר ד"ר פרידלנדר רחוק ממפעל חייו.
"בתקופה הזאת הוא היה מאוד צלול, אך משותק ביד וברגל שמאל", מספרת ד"ר אשחר. "הוא דיבר, קרא הרבה, אבל המצב לא היה לו קל. הוא היה מאוד מדוכדך, זה כאב לו נפשית, זו הייתה טראומה. הוא גם לא שמע טוב, והתקשורת איתו הייתה לא פשוטה. הוא היה איש די אומלל בתקופה הזאת. הוא נשאר צלול, רגיש מאוד, בכה בקלות מכל דבר, ולאט־לאט נראה היה שכעסו על האירועים ועל כל מי שהיה מעורב בהתרחשויות שכך מעט. הוא השלים עם גורלו. בשנים אלה הוא היה מוגבל מאוד ומיעט לצאת מהבית. לעתים, כשחש בטוב, לקח את מקלו ומצלמתו ויצא עם אמי לטייל ולצלם את ירושלים".
על מי הוא בעצם כעס?
"אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, אבל הוא לא ציפה שזה יקרה כך".
"הייתה כמשפחה"
כשאביה קיבל את השבץ, ד"ר אשחר הייתה בסוף הריונה הראשון. "הייתי אז בבית שלו, הוא התמוטט ונפל עלי, וזה היה אירוע מאוד טראומטי עבורי", היא משחזרת. "בשנתיים האחרונות לפני מותו לא הייתי בארץ, ואמי טיפלה בו באדיקות. כשהוא נפטר בגיל 73 לא הייתי לידו, והגעתי רק להלוויה".
איזה אבא הוא היה?
"הוא לא היה איש קל. הוא היה יקה עקשן, אבל רק כך אפשר היה להגיע למשהו. הרי הוא הקים את המפעל כשפה הייתה שממה. בבית היה חינוך ספרטני, יקי, חינוך לערכים. מצד אחד, הוא היה איש קשה, אך מצד שני מאוד רגיש. המוזיקה הקלאסית, למשל, הדהדה בבית מהיום שבו נולדתי".
ד"ר אשחר הלכה בדרכו של אביה ולמדה רוקחות בבית הספר לרוקחות בירושלים, שהוא היה ממקימיו. כיום היא עוסקת בפיתוח תרופות, רישום, בקרת איכות ורגולציה בתום הפארמה והביוטכנולוגיה. "אני לא יכולה לומר שתמיד ידעתי שאלך בעקבותיו", היא אומרת, "אבל תמיד התעניינתי יותר במקצועות הריאליים, וגם אהבתי מאוד היסטוריה כמו אבי. לא דיברנו באופן ישיר אם אמשיך בחברה או לא, אבל בחופשות, כנערה, עבדתי הרבה בחברה, במיוחד בתקופות של מלחמה, כמו למשל בששת הימים, כשהחברה עבדה יום ולילה. אבי היה גאה בכל מה שעשיתי. בדיעבד, אני יכולה לומר שאולי ראה בי מעין ממשיכה שלו, אבל לא הספקנו לדבר על זה באופן רציני".
ד"ר אשחר מספרת שכשחברת טבע נמסרה ל"אסיא־צורי" היו בה כבר יותר מ־200 תכשירים ויותר מ־200 עובדים. "באותה תקופה טבע הייתה כמשפחה", היא מציינת. עם רכישת החברה החלה לעלות קרנו של אלי הורביץ ז"ל, שהתחתן עם דליה סלומון, בת לבעלי מפעל "אסיא" לתרופות.
הורביץ התמנה למנכ"ל טבע בשנת 1976 והפך למנכ"ל המיתולוגי והמצליח של החברה ולמי שהפך אותה לאימפריית תרופות בינלאומית. הורביץ שימש כמנכ"ל טבע עד שנת 2002, והיה יו"ר חבר המנהלים שלה בשנים 2002־2010.
"אבא טבע"
לאחר שאביה איבד את החברה, הרגישה ד"ר אשחר עצב וכאב גדול, "מפני שאבי נמחק מרשימת מייסדי טבע בירושלים", היא מסבירה. "הוא לא הוזכר כמייסד טבע בפעילויות של החברה ושמו פשוט הושמט. כעסתי שזו ההתייחסות של החברה וכאבתי את זה. לא ייתכן שחברה שוכחת את המייסדים שלה, וזה נכון לכל חברה".
היו לך שיחות על כך עם אלי הורביץ?
"הסברתי לחברה שצריך לחדול מהעיוות ההיסטורי ולתקנו. בשנת 2009 נאותה חברת טבע לציין את שמו של אבי כאחד ממייסדי החברה".
באותה שנה גם פרסמה ד"ר אשחר את "אבא טבע", סיפורו של ד"ר גינטר פרידלנדר, חלוץ תעשיית התרופות ומייסד חברת טבע בירושלים. את הספר כתבה נורית אשכנזי, והוא מספר על פועלו הציוני והמקצועי של ד"ר פרידלנדר בארץ ישראל.
"הספר נכתב בראש ובראשונה למעני ולמען משפחתי", מציינת ד"ר אשחר, "אבל בהחלט רציתי לציין את תרומתו של אבי להתפתחות התעשייה הפרמצבטית בירושלים ובישראל. הרגשתי שתפקידי הוא לפרסם את הסיפור ברבים כדי שאבי יקבל את המקום הראוי לו בפנתיאון האישים של מדינת ישראל. רציתי להנציח את תרומתו להקמת בית הספר לרוקחות, להתפתחות התעשייה הפרמצבטית, לניצול המשאבים הטבעיים של ארץ ישראל כחומרי גלם לתעשייה זו, לקליטת עולים חדשים ולקידומם המקצועי והאישי של עובדים".
אחרי שפרסמת את הספר, הרגשת שהוקל לך?
"לא יודעת אם הוקל לי או לא, אבל הצטערתי שאמי כבר לא זכתה לראות את הספר. היא נפטרה 30 שנה אחרי אבי, בגיל 96".
לאורך השנים עקבת אחרי התפתחות חברת טבע?
"עקבתי בהתמדה ובגאווה. אבי הגשים את חזונו וחלומו, ושמחתי שהשם של החברה נישא בפי כל. אבל כאמור, היה בי גם כאב על כך שהוא נשמט מרשימת מייסדי טבע. חדלתי לכסוס ציפורניים בשל כך, כשהחלטתי להחזיר אותו לפנתיאון האישים ולפרסם את סיפורו ברבים".
יש לך הסבר למשבר הנוכחי?
"לא, אני רק קוראת כמוך בעיתונות על החלטות שגויות וניהול לא תקין. אני שומעת מה שקורה כמו כל אזרח. חבל לי גם שאנחנו מדברים עכשיו על אבי, כשהכל מתפורר, ואילו כשהיו הצלחות, הוא לא הוזכר".
מה לדעתך אביך היה אומר על מה שקורה כיום?
"אין לי מושג. אני רק יכולה להגיד לך שהוא היה אדם צנוע, חסכן ומחושב. אבא שלי לא היה מגיע למצבים כאלה. זה ברור לי".