למרות הכישלון על הדשא: מבחינת בעלי מנצ'סטר יונייטד הקבוצה בעונת שיא

אולד טראפורד, יום שני השבוע, כמעט חצות שעון ישראל. טוטנהאם כובשת את השער השלישי שלה. המצלמה עוברת לפניו של המאמן ז'וזה מוריניו, ומיד אחריו נודדת אל היציע ומתמקדת בפניו של אד וודוורד, עושה דברם של הבעלים, משפחת גלייזר: האם האיש שמינה את המאמן מפורטוגל שכינה את עצמו "המיוחד" יהיה גם מי שיפטר אותו?
 

בכל פירמה, בכל תחום שהוא, יהיה מי שיטען שמנהל בכיר ושכיר שנכשל פעם אחר פעם במינוי האיש שיוציא לפועל את תוכניות המועדון, צריך ללכת בעצמו לפני שיפטר את המנג'ר השלישי שמינה, אבל במנצ'סטר יונייטד, דווקא בתקופה הכי עגומה שלה ב־25 השנים האחרונות, נחשב וודוורד ככוכב בעיני הבעלים. איך הופך מנכ"ל (למעשה הוא מוגדר סמנכ"ל, אבל איך היו אומרים פעם בהסתדרות? הוא "האיש החזק") כושל, לאתרוג של הבעלים?

ובכן, התשובה עלולה להדהים את חובבי הספורט ואת אוהדי מנצ'סטר יונייטד הרבים מסביב לעולם, ובכלל זה גם בישראל: מבחינת משפחת גלייזר, מנצ'סטר יונייטד מצליחה מעל ומעבר לציפיות שתלו בה כאשר רכש אבי המשפחה, מלקולם (שנפטר ב־2014), את המועדון תמורת כמעט 1.5 מיליארד דולר.
 

רוב הונה של משפחת גלייזר (שדורגה בשנת 2015, במקום ה־63 ברשימת "פורבס" של עשירי ארה"ב) מתבסס על מרכזי מסחר בארה"ב, אבל גם בספורט המקצועני יש לגלייזרים החזקות, הבולטת שבהן (מלבד מנצ'סטר יונייטד כמובן) היא קבוצת הפוטבול של טמפה ביי, הבאקנירס, או בקיצור, ה"באקס". הגלייזרים השתלטו בשנת 1995 על הקבוצה תמורת סכום מכובד של 192 מיליון דולרים. אז הקבוצה אולי לא בדיוק מככבת בסופרבול מדי שנה, אבל שווה היום, לפי הערכות, כמעט מיליארד וחצי דולר... אין זה פלא שהקבוצה הבאה שרכשו, מנצ'סטר יונייטד, נמצאת מקץ יותר מ־12 שנים ממועד רכישתה בסיטואציה שמתחילה להיראות דומה.

מלקולם גלייזר ניסה לרכוש את מנצ'סטר יונייטד כבר בראשית 2005. התנגדות של אוהדים שקראו נכונה את הכתובת על הקיר גרמה לעסקה להידחות כמה פעמים, אולם בחלוף שנה אישרו אותה בעלי המניות (ראו בוקסה). גלייזר לא הבין בכדורגל (כאשר נשאל ב־2005 על הקשר שלו לכדורגל, השיב "אנחנו מאוד אוהבים כדורגל. כשבני היה סטודנט, הוא חלק דירה עם שותף אנגלי וביחד הם נהגו לצפות בטלוויזיה במשחקים של טוטנהאם" - לא בדיוק התשובה שאוהדי יונייטד ציפו לשמוע), אבל הבין נפלא בפיננסים: הוא רכש את הקבוצה בסכום פנטסטי, אך עם הון עצמי נמוך, קצת כמו עסקת נדל"ן בתקופה שלפני התפוצצות בועת המשכנתאות, והבטוחה להלוואות הענק שנטל הייתה המועדון עצמו. המועדון היה גם מי שנשא בנטל החוב, בסך של קרוב ל־700 מיליון ליש"ט, לא כולל ריביות. 
 

ההתחלה הייתה מבטיחה: בשנת 2007 זכתה מנצ'סטר יונייטד באליפות אחרי הפסקה של ארבע שנים. שנה מאוחר יותר, היא כבר ניצחה בגמר הצ'מפיונס ליג את צ'לסי של גרנט. בשנה הבאה היא שוב הייתה אלופה (וכך גם בשנה שלאחריה) והגיעה שוב לגמר ליגת האלופות (נוצחה 2-0 על ידי ברצלונה). גם בשנים הבאות, לאחר מכירת הכוכב הגדול של הקבוצה כריסטיאנו רונאלדו, יונייטד הצליחה לגרוף תוארי אליפות באנגליה ואגב כך היא ניפצה את שיאה ההיסטורי של ליברפול (ליריבה הוותיקה 18 תוארי אליפות, בעוד יונייטד זכתה ב־2013 באליפות ה־20 שלה) והעפילה שוב לגמר ליגת האלופות (שוב הפסד, שוב לברצלונה, הפעם 3-1).

כמעט בלי לשים לב, הלך הסגל והידלדל, והכדורגל של מנצ'סטר יונייטד הפך ליעיל אך חסר מעוף. ההצלחות נשמרו בעיקר הודות למעמד חסר התקדים של המנג'ר הסקוטי סר אלכס פרגוסון, במועדון בפרט ובכדורגל האנגלי והאירופי בכלל. פרגוסון הוא גם דמות מפתח בכל הקשור ליכולת של הגלייזרים לשרוד במועדון.
 

למרות ההצלחות על הדשא, פעולות המחאה של אוהדי יונייטד שהתלכדו תחת ראשי התיבות: LUHG (Love United, Hate Glazer) ותחת הצבע הצהוב־ירוק (צבעה של ניוטון הית', מועדון הכדורגל המקורי ממנו צמחה מנצ'סטר יונייטד), נמשכו, ולרגע היה נדמה שיצליחו להבריח את הגלייזרים מהקבוצה, אולם המעמד יוצא הדופן של המנג'ר המעוטר בתולדות הכדורגל האנגלי, שימש להם מגן אנושי. עם כל הצהרת תמיכה של סר אלכס בבעלים דעכה המחאה, וכאשר הודיע לאוהדים כי ההחלטות על רכש הן רק שלו וכי מעולם לא ביקש מהבעלים שחקן שלא קיבל, שככה המחאה כמעט לחלוטין.

פרגוסון לא דייק: המנכ"ל הקודם דיוויד גיל דווקא צמצם בהוצאות הרכש, במצוות הבעלים, אבל נדמה שלקראת סיום הקריירה שלו התאהב גם המנג'ר הוותיק באמונה התפלה שלפיה  יש ביכולתו לזכות בתארים ללא סגל נוצץ. הוא זכה גם לחוזה משופר, ול"פרגי", עם כל גדולתו, הייתה תמיד חולשה לכסף (עם הבעלים הקודמים, מגיאר ומקמנוס, הוא הסתכסך בגלל סוס מרוץ שהם עצמם העניקו לו במתנה...).
 

עונת 2012־2013 הייתה לא רק האחרונה של סר אלכס בתפקידו, אלא גם העונה האחרונה שבה זכתה יונייטד באליפות. הניסיון למנות תחתיו יורש סקוטי אחר, דיוויד מויס, שימשיך לחלץ תארים מסגל בינוני, כשל כישלון חרוץ, עת איבדה הקבוצה אפילו את המקום בליגת האלופות. בינתיים הנפיקו הגלייזרים (באוגוסט 2012) את המועדון בבורסה של ניו יורק (NYSE), אך הותירו בידיהם את מניות ההצבעה במועדון: קרוב ל־90% מהן נמצאות בידי המשפחה, כך שאף שהפכה ציבורית, נותרה מנצ'סטר יונייטד לחלוטין בשליטת משפחת גלייזר.
 

השנים הבאות היו רעות למנצ'סטר יונייטד על הדשא, והקבוצה אפילו לא התקרבה למאבקי האליפות, נקודה שחורה בעיני האוהדים, במיוחד על רקע הצלחות היריבה העירונית "הקטנה" מנצ'סטר סיטי. לבעלים, לעומת זאת, היו אלה עונות מוצלחות מאוד: את עונת 2016־2017 למשל סיימה הקבוצה עם הכנסות של קרוב ל־600 מיליון ליש"ט, גידול של למעלה מ־80% בתוך חמש השנים מאז הונפקה. בצד החזר חובותיה, שילם המועדון לבעלים דמי ניהול בגובה של 3־5 מיליון ליש"ט, לא כולל שכר לחלק מהאחים שמשמשים מנהלים במועדון. 
 

עיקר הגידול בהכנסות בתקופה זו לא נבע בהכרח ממהלכים פיננסיים גדולים של המועדון ובעליו, אלא מעלייה דרמטית בהכנסות מזכויות שידור וממרצ'נדייז, פועל יוצא משדרוג כלכלי פנטסטי של הפרמייר־ליג באנגליה, שהפכה לליגת הכדורגל העשירה בעולם. מנצ'סטר יונייטד מתהדרת (על פי הדיווח למשקיעים) בקרוב ל־600 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות. אולי הנתון הזה יכול להסביר כיצד משלם יצרנית הרכב שברולט יותר מ־60 מיליון ליש"ט לעונה תמורת החסות המרכזית על החולצה, יותר מפי שלושה מאשר נותנת החסות הקודמת, ענקית הביטוח AON שהפכה לספונסר משני. 
 

האם משתלם להשקיע במניות הקבוצה? תלוי את מי שואלים. אלי שמעוני, עורך אתר Bizportal: "אם נשים את הדברים בפרופורציות, בסך הכל מנצ'סטר יונייטד לא הניבה תשואה יוצאת דופן למשקיעיה. מאז הנפקת המניה בבורסה של ניו יורק בקיץ 2012 רשמה המניה עלייה מצטברת של 86% - תשואה נאה, אך עדיין פחות ממדד s&p 500 שעלה באותה התקופה ב־105%". 
 

"מה שהביא לפרץ העליות האחרון במניית מנצ'סטר יונייטד הוא הסכם עם אפליקציית ההימורים MoPlay. בשבוע הראשון של אוגוסט דיווחה הקבוצה על הסכם רב שנים עם אפליקציית ההימורים, ומאז אותה הודעה זינקה המניה ב־15% בתוך פחות משבועיים".

אז הגלייזרים יכולים לחייך?

"לפי הדיווחים הפיננסיים של מנצ'סטר, הקבוצה רשמה ברבעון שהסתיים ב־31 במרץ הפסד תפעולי של 2.3 מיליון לירות שטרלינג. זה צמצום של 45% בהפסד התפעולי לעומת הרבעון המקביל ב־2017. בשורת ההכנסות מנצ'סטר הציגה שיפור של 8%. ההכנסות ברבעון עמדו על 137.5 מיליון ליש"ט, שיפור של 8% לעומת הרבעון המקביל. החברה רשמה שיפור בעיקר בסעיף ההכנסות משידורים - 39.7 מיליון ליש"ט, עלייה של כ־27% לעומת הרבעון המקביל אשתקד".
 

"הסעיף הכבד ביותר בהוצאות של הקבוצה הוא המשכורות לשחקנים - 75.1 מיליון ליש"ט ברבעון.

לפני כמה שנים חתמה מנצ'סטר יונייטד הסכם חסות משני עם ענקית הטכנולוגיה EPSON. במעמד החתימה שאלתי את נשיא החברה לפשר החסות עם מנצ'סטר - בסופו של דבר מועדון כדורגל מצפון־מערב אנגליה. התשובה שלו התייחסה לגלובליות של מנצ'סטר יונייטד בהקשר של פריצה לשווקים חדשים כמו מזרח אסיה, דרום אמריקה ואפריקה. הוא צדק: אולי רק שתי הענקיות מספרד - ריאל מדריד וברצלונה, נהנות ממעמד דומה בקרב חובבי הכדורגל בעולם. סביר להניח שזה גם השיקול העיקרי מאחורי חסות הענק של שברולט. אך האם מעמדה של מנצ'סטר יונייטד לא התערער בגלל הכישלון המתמשך על המגרש? ככל הנראה לא, או אולי נכון יותר לומר, עדיין לא. למועדון מלנקשייר יש מערך הפצה נהדר ברשתות החברתיות.

כל מי שנרשם אי פעם כחבר (תמורת תשלום של כ־60 ליש"ט לשנה, שמקנה את הזכות להגריל את הזכות לרכוש כרטיסים למשחקי הבית של הקבוצה), מדוור באופן שוטף בהצעות למרצ'נדייז ולכרטיסים. ועם מאות מיליוני עוקבים, נדמה שהפופולריות של המועדון אינה נתונה באיום, לפחות לא בטווח המיידי. מצד שני, כנראה לא לעולם חוסן: מי שמקבל את הפניות הקבועות מהמועדון הופתע לגלות כי השנה מוצעים למכירה, כבר עתה, כרטיסים למשחקים שיתקיימו בחודשים אוקטובר ונובמבר 2018.

אם לתרגם את הנתון הזה לשפה מובנת יותר: בעבר הציעה מנצ'סטר יונייטד למכירה מסיבית כרטיסים שהיו בעיקרם למשחקי הפתיחה של העונה, במחצית השנייה של אוגוסט, כשחלק גדול מהאוהדים האנגלים נמצאים עדיין בחופשת הקיץ שלהם. העובדה שהשנה נמכרת כמות מסיבית של כרטיסים גם כמה חודשים קדימה, מעידה על ירידה בביקוש, הן על ידי רוכשי המינויים והן על ידי השוק המוסדי. 
 

אז האם נראה בקרוב קרחות ביציעי "תיאטרון החלומות"? סביר להניח שלא - מעגלי ההפצה של המועדון הם כה רחבים עד שיש ביכולתו למכור דרכם כמעט כל כמות של כרטיסים, גם כשהמעגל הראשון מדשדש. מי שיסבול מהמצב החדש כרגע הם בעיקר הספסרים, שהיו רגילים למכור כרטיסים למשחקי הקבוצה ברווח של מאות ליש"ט לכרטיס, ועתה ייאלצו להתחרות עם הכרטיסים בערכם הנקוב (כ־50 ליש"ט) שמפיץ המועדון באופן מקוון, ובאמצעות מועדוני האוהדים הרבים שלו שמפוזרים ברחבי העולם.

מי שציפה לפיטורים מהירים של המנג'ר היהיר, התאכזב (בינתיים). בעיקר כי עבור בעלי הקבוצה, שאין להם עניין רב בהישגים ספורטיביים אלא במידה שהם משפיעים על עסקיהם, הקבוצה שלהם הולכת מחיל אל חיל... אז למה בכל זאת גוברות ההערכות כי המנג'ר יפוטר בקרוב? אולי כדי להרגיע את הקהל. לזכות אוהדי יונייטד ייאמר שככל הנראה גם הם מבינים זאת: רק על הרקע הזה אפשר להסביר את הגב שנותן הקהל ביציע הסטרטפורד־אנד (מקום מושבם של האוהדים המושבעים, בעוד רוב המושבים באצטדיון מאוישים על ידי תיירי פנים וחוץ) למאמן הכושל והלא אהוד במיוחד.

גם הם יודעים שמוריניו וסגנונו, שעומדים בסתירה לכל מה שמנצ'סטר יונייטד מייצגת בעיניהם, הם רק הסימפטומים הגדולים ביותר לבעיית הניהול במועדון. הם יכולים רק לשוות בנפשם מה היה קורה אילולא נאלץ המועדון להחזיר חובות בגין הרכישה על ידי הבעלים הנוכחיים: מאות מיליוני ליש"ט שהיו יכולים לשדרג את הרכש ולהפוך את המועדון לעשיר אף יותר מריאל מדריד וברצלונה, מה שככל הנראה היה משאיר אותו לא רק בטופ האנגלי, אלא גם בטופ האירופי, חבורה שפעם היה חלק אינטגרלי ממנה.
 

במסיבת העיתונאים לאחר ההפסד לטוטנהאם, היה נראה שהמנג'ר מאבד את זה לגמרי: הוא מנה באצבעותיו שלוש, כמספר השערים שספגה קבוצתו - ואז ציין כי שלוש הוא גם מספר תוארי האליפות שבאמתחתו, תוך כדי שהוא תובע מהעיתונאים כבוד בטרם ינטוש את האירוע בזעם. מוריניו ציין שלכל המנג'רים האחרים בפרמייר־ליג גם יחד אין שלושה תוארי אליפות, והוא צודק כמובן, רק שוכח לציין שהמנג'ר עד 2013 גרף 13 תארים שכאלה ב־20 שנה...
 

והיו גם מי ששמחו באותו הערב, והכוונה אינה לאוהדי טוטנהאם שעשו את הדרך הארוכה מלונדון למנצ'סטר, אלא למי שישבו רחוק אפילו יותר, בארה"ב: בערך כשנשק הכדור השלישי לרשת האדומה, עמד להסתיים יום המסחר בבורסה, ומניית יונייטד השלימה עלייה של קרוב ל־2.4%. כל עוד זה המצב, מבחינתם של הבעלים לקבוצה שלהם יש רקורד מושלם.

אני אוהד של מנצ'סטר יונייטד מאז עמדתי על דעתי, דווקא בעונה שבה נשרה אל ליגת המשנה, 1974. בתחילת שנות ה־90 צפיתי בה בפעם הראשונה מהיציע, ומאז שנת 2001 ועד לשנה שעברה לא החמצתי עונה מבלי לצפות מקרוב בלפחות אחד ממשחקיה. היו שנים שבהן אף החזקתי, בשותפות עם חברים, במינוי למשחקי הקבוצה, וטסתי לראותה ארבע־חמש פעמים בעונה, כמו עשרות אלפים מאוהדיה שמגיעים כמעט מכל מדינה אפשרית, מנורווגיה עד אינדונזיה.
 

עם כל אהבתי אליה, המקום שבו הרגשתי שעשיתי הכי הרבה למענה (או לפחות ניסיתי), היה כאשר בפברואר 2005 השתתפתי, לפני משחק ליגת האלופות מול מילאן, ב"מצעד הפנסים" שנחשב לאקט המחאה הראשון המאורגן נגד כוונת משפחת גלייזר להשתלט על המועדון. נראה שהגרעין הקשה של האוהדים היה הראשון לזהות שהאנשים החדשים לא באים בטוב.
 

בעלים טוב לא חייב להבין בכדורגל ובעלים שמבין בכדורגל הוא לאו דווקא בעלים טוב (אלי טביב למשל הוא מבין גדול ברזי המשחק, ובכל זאת הותיר אחריו אדמה חרוכה בכל מועדון שהיה בבעלותו), אבל לגלייזרים לא הייתה אפילו נגיעה לתחום או רעב להצלחה ספורטיבית. המחאה שצברה תאוצה הצליחה בהתחלה: בנקים אנגליים שהיו חלק מהקונסצוריום שהלווה את הכסף למשפחת גלייזר, חששו מתגובות האוהדים שאיימו לפגוע בהם (באקט משעשע הוזמנו פעם מאות מגשי פיצה למשרד עורכי הדין שליווה את העסקה), אבל הגלייזרים היו עקביים ועקשנים והעלו בהדרגה את ההצעה לבעלי המניות, עד שזו אושרה לבסוף. גם המחאה בגוני ירוק־צהוב התפוגגה לאחר שהמנג'ר האגדי התייצב לימין המשפחה. אפילו עתה היא לא מתחדשת: רוב האוהדים מתעבים את המנג'ר, שסגנונו על המגרש ומחוצה לו נוגד את רוח המועדון, אבל יודעים שמחאה נגדו תסיט את הביקורת ממי שמינה אותו, נציג הבעלים, אד וודוורד. 
 

הקבוצה שפעם הייתה חלומו של כל ילד שבעט בכדור כמעט בכל מדינה בעולם, הפכה למועדון שכוכבים מתרחקים ממנו כמו מאש. נחמה אחת יש לנו, האוהדים הוותיקים, בכל זאת: המצב המייאש גרם לנו להיפטר מ"אוהדי ההצלחות" ("גלורי האנטרס" כפי שהם מכונים באנגליה). רוב אחי ליציע עדיין זוכרים את השנים השחונות שבין 1967 ל־1993, כשליברפול, היריבה המרה, גרפה תואר אחרי תואר - תסריט אימה שעלול לשוב בקרוב.