המתנגדים לחיסונים, לא רק מסכנים את כלל האוכלוסייה, אלא גם מכבידים על המשק

בחודשים דצמבר וינואר, עונת המגפות העונתיות, בעיקר שפעת, שוב תוצף התקשורת בכתבות על מחסור בחדרים בבתי החולים ועל מאושפזים הפזורים בפרוזדורים. זהו כבר ריטואל קבוע.

למרות עלייה של 2% לשנה במספר התושבים בישראל, מספר הנעדרים ממקום העבודה בגלל מחלה ירד בחמש השנים האחרונות מ־41,400, לכל שבוע בשנת 2012, ל־39,000 בשנת 2017. הממוצע בשש השנים האחרונות עומד על 40,700 בשבוע. יצוין שמי שנעדר רק בחלק מהשבוע אינו נכלל בספירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). מקרב הגברים ירדה ההיעדרות מ־21,100 ל־18,300 ובממוצע ל־19,800. בקרב נשים ההיעדרות ממקום העבודה בגין מחלה הייתה כמעט ללא שינוי, 20,900 בשבוע בממוצע. 

הנזק למשק בשל ימי המחלה הוא אדיר, ואחת הסיבות להיעדרות היא התעקשות של אנשים שלא להתחסן. בימים אלה, למשל, קופות החולים עושות מאמץ לשכנע את המבוטחים שלהן, בעיקר זקנים, חולים כרוניים, חולים עם פגיעה במערכת החיסונית, נשים הרות וילדים מגיל חצי שנה עד גיל חמש שנים, להתחסן נגד שפעת.

בעיקרון משרד הבריאות היה מעדיף כי כל האוכלוסייה מגיל חצי שנה תתחסן מדי שנה בסתיו, שכן בכל שנה חולים בשפעת 20%־30% מהילדים ו־5%־10% מהמבוגרים. בחורף הקודם התחסנו 20% מהאוכלוסייה. בקרב אנשים מעל גיל 65 שיעור ההתחסנות עמד על 60%, ואילו אצל ילדים עד גיל 59 חודשים שיעור ההתחסנות הסתכם ב־18%. 

שיעור המתחסנים נגד שפעת בארץ בקרב אנשים מעל גיל 65 עדיין נמוך בהשוואה למדינות מודרניות אחרות, כמו ניו זילנד (65%), הולנד (67%) ארה"ב ובריטניה (70%), מקסיקו (82.3%) וקוריאה הדרומית (84.4%). מעניין שבגרמניה שיעור החיסון נגד שפעת נמוך - 34.8% בלבד. 

נכון, לכל אדם זכות שלא להתחסן, אולם כאן טמונה בעיה שהחברה בישראל, כבמדינות אחרות, לא מצליחה להתמודד עמה. העובדה שסרבני החיסון חולים וסובלים מחום גבוה, כאב גרון, כאב ראש, נזלת, שיעול וכאבי שרירים, אינה בעיה שלהם בלבד, אלא של כלל האוכלוסייה והמשק. אם שיעור החיסון נמוך, אי אפשר לשלוט במגפה ולעצור אותה, שכן סרבני החיסון פשוט עוברים ממשרד אחד למשנהו, מעבירים נגיפים עוינים, מפיצים אותם במקומות סגורים ולא מאווררים ומדביקים איש את רעהו. 

והנזק מההדבקה הוא אדיר. קודם כל, בכל שנה מתים מסיבוכי שפעת בין 500 לאלף איש. גם הנזק למשק, כפי שצוין, הוא עצום. נוסף על ההיעדרויות הזמניות, חלק מהנדבקים אינם חוזרים לעבודה כלל לאחר תום המחלה.

ברור שככל ששיעור המתחסנים נגד שפעת גבוה יותר, החיסון אפקטיבי יותר. בקליפורניה מצאו כי כל אדם המפיץ נגיף מדביק בין 12 ל־18 איש שאינם מחוסנים. אם כך, די בקבוצה קטנה שמתנגדת לחיסון כדי לגרום להתפשטות המחלה, ומכאן הדרישה של שירותי הרפואה בעולם להגיע לשיעור מחוסנים גבוה. 

אל מחלות העובדים יש להוסיף את הנטל שבתחלואת הילדים וההיעדרות ההורים ממקום העבודה. בתחום זה, אנו עדיין רחוקים משוויון מגדרי. שיעור הנשים שמפסידות ימי עבודה ונעדרות ממקום העבודה בשל מחלה של אחד הילדים גבוה מזה של גברים. בשנים 2012־2017 נעדרו בממוצע 2,200 נשים לשבוע בגין מחלת ילד במשפחה (גם כאן מדובר בהיעדרות לשבוע עבודה מלא). בשנת 2017, מספר ההיעדרויות של נשים ממקום העבודה בשל מחלת ילד במשפחה, לעומת גברים, היה כמעט כפול - 2,500 היעדרויות לשבוע לעומת 1,300. זאת ועוד, עם שובם של ההורים למקום העבודה, ייתכן שהם ידביקו עובדים אחרים ויחלו בסיבוב נוסף של נדבקים, וחוזר חלילה.

אולי יש מקום לחוקק חוק הקובע שמי שלא התחסן נגד שפעת, או לא חיסן את ילדיו בחיסון אחר הנדרש על יד משרד הבריאות, ונעדר ממקום עבודתו בגין המחלה, יהיה זכאי רק למחצית השכר בגין ימי המחלה שבגינם ביקש שכר מלא.

השבוע התבשרנו שהכנסת אישרה בקריאה טרומית את חוק החיסונים. במסגרת ההצעה, הורים שיסרבו לחסן את ילדיהם יוזמנו למפגש נוסח "נהיגה מונעת" ויקבלו הסבר מקצועי על ההשלכות של החלטתם. אם גם לאחריו יעמדו בסירובם, הם יחויבו לחתום על טופס סירוב. בהמשך, אפשר יהיה להפעיל נגדם סנקציה כלכלית בדמות שלילת נקודות זיכוי במס הכנסה עד גובה של 2,000 שקל. עוד מתייחסת הצעת החוק להתפרצותן של מחלות. במצבים שכאלה, שבהם שיעור ההתחסנות במוסד לימודים מסוים יהיה נמוך מהשיעור שייקבע, אפשר יהיה לאסור כניסתם של ילדים לא מחוסנים לאותו המוסד. זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון, אך כאמור, ייתכן שדרושה חקיקה נוקשה יותר.

המגיפה ההולנדית

ומהשפעת לחצבת, שלא יורדת מהכותרות באחרונה. לפי מודל מתמטי בשם "מסגרת להבניה מחדש של שינויים בחקר מגפות" (FRED - Framework for Reconstructing Epidemiological Dynamics), שפותח באוניברסיטת פיטסבורג, מספיק שתלמיד אחד נושא את נגיף החצבת בבית ספר שבו 20% לא חוסנו, כדי שתפרוץ מגפה.

בקליפורניה, חיסון נגד חצבת הפך לחובה בשנת 2016, בעיקר בגלל מודל FRED האמור ותנועות חזקות התומכות בחיסון. בעקבות החוק, שיעור החיסון נגד חצבת בקליפורניה זינק מ־93% ל־97%. נציין כי במדינות רבות בארה"ב, יותר מתריסר, אין חיסון חובה נגד חצבת.

במחקר שעשו באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד התברר כי הסברה מדעית ועובדות, אין בהן כדי לשכנע אנשים לסגת מסירובם להתחסן. רבים מהם אינם מבדילים, אחרי שלושה ימים בלבד, בין העובדות המדעיות שהוצגו להם לבין הפרסומים השקריים של קבוצות המתנגדות לחיסון.

באוניברסיטאות UCLA ומישיגן בארה"ב מצאו כי פנייה אמוציונלית לסרבני חיסון, מלווה בתמונות של ילדים עם פצעי חצבת או אדמת, וכן פנייה רגשית של אמא לילדים פגועים ואומללים, הועילה יותר מאשר הגישה השכלתנית. לאור זאת נדרשים הרופאים לשנות את טקטיקת השכנוע ולספר לסרבני החיסון על מקרים מהחיים.

לא רק בישראל

ההשפעה השלילית של הלא מתחסנים, המשיתים עלויות, סבל, חשש ואף תמותה, על כלל האוכלוסייה, אינה אופיינית לישראל בלבד. במשך 11 חודשים (מאי 2013 עד מרץ 2014) השתוללה מחלת החצבת בהולנד. המחלה החלה במרכז המדינה בקרב אוכלוסייה פרוטסטנטית אורתודוקסית, שהתנגדה לחיסון בשל מניעים דתיים, וכן בקרב אוכלוסייה אחרת שלא חיסנה ילדים מסיבות אידיאולוגיות. המחלה התפשטה אף שיותר מ־95% מאוכלוסיית הולנד (שמונה כ־17.1 מיליון איש) הייתה מחוסנת בחיסון המשולש (חצבת, חזרת ואדמת).

כלומר, קבוצה קטנה הצליחה לפגוע באוכלוסייה הכללית בשל התנגדותה לחיסון. העלות למשק ההולנדי (שבו התוצר לנפש הוא 49,800 דולר) התבטאה בתרופות, ב וכן בהיעדרות הורים ממקום העבודה בשל הטיפול בילדיהם. נדבקו במחלה כ־2,700 ילדים, בעיקר בגיל 5־14, ילד אחד מת ו־181 אושפזו. חוסנו 6,652 תינוקות ועוד 6,949 ילדים בני 18 חודשים עד 19 שנים, כדי לבלום המחלה. העלות המיידית של כל חולה למערכת הבריאות ההולנדית הייתה כ־1,739 דולר. כלל ההתפרצות עלתה למערכת הבריאות לבדה כ־4.7 מיליון דולר. 

עלות הטיפול בחולה חצבת אחד באוסטרליה הגיעה ל־1,701 דולר, ובארה"ב עלות הטיפול בחולה חצבת האמירה ל־6,180 דולר. אלה הן העלויות המיידיות, אבל עלינו לזכור כי אף שהחולים לכאורה נרפאו, לעתים, לאחר שנים ספורות, בגלל הפגיעה במערכת החיסונית מתפרצת דלקת ריאות או דלקת במוח עם סיבוך דלקתי, לרוב קטלני. בפרוץ מחלות אלה, עלויות הטיפול כבר מרקיעות שחקים. הפגיעה במשק בשל הזנחה של קבוצה קטנה ועקשנית נגד החיסון גובה מחיר גבוה, לא רק למערכת הבריאות המקומית, אלא גם לכלל המשק, המקומי וגם העולמי, בשל התיירות הגוברת. 

בישראל מונה האוכלוסייה 8.8 מיליון איש, והתוצר לנפש הוא כ־42,000 דולר. על פי משרד הבריאות נדבקו מאז מרץ השנה כ־1,800 איש במחלת החצבת. בשנות ה־50 חלו בחצבת אלפי אנשים בכל שנה. רק בשנת 1967 חלה ירידה חריפה בהתפרצות החצבת לאחר כניסת החיסון לתוקף. 

השנה נדבקו חולים בעיקר בגלל מספר מצומצם של תיירים שהגיעו ממדינות שבהן פרצה המחלה והדבקת ישראלים שלא היו מחוסנים. לפי משרד הבריאות, אחד מכל אלף נדבקים עלול למות. כמו כן, לאחר כמה שנים יכולה להופיע מחלה ניוונית של המוח הפוגעת במערכת העצבים וגורמת לפרכוסים ולהידרדרות קוגניטיבית. הסיכון הוא בעיקר בקרב ילדים שנחשפו למחלה לפני גיל שנתיים.

בישראל מתחסנים הילדים חיסון מרובע (חצבת, חזרת, אדמת ואבעבועות רוח). לפי דוח משרד הבריאות, כ־96% מתלמידי כיתה א' מחוסנים בחיסון המרובע. אין אפשרות להתחסן נגד חצבת בלבד. 

במאמר שפרסם הפעיל החברתי אבי דבוש באתר "דוקטורס אונלי", הוא טען כי הייבוש התקציבי של שירותי טיפת חלב בעיקר, הוא הגורם לירידה בחיסונים בקרב אוכלוסיות מסוימות, ולאו דווקא התנגדותן לחיסון. להמחשת דבריו הוא מציין כי ההפרטה של שירותי בריאות הציבור הביאה לצניחת שיעור החיסון במגזר הבדואי ל־20%. לאחר החזרת השירותים לידי המדינה, שיעור החיסונים בקרב האוכלוסייה הבדואית עלה בחזרה לכמעט 100%. מאותה סיבה, לטענתו, התפשטה החצבת בקרב האוכלוסייה החרדית הענייה. אם נכונים דבריו של דבוש, ייתכן שגם למדינה יש חלק בהיקף החיסונים הנמוך. 

המסקנה היא שמשרד הבריאות צריך להחזיר את מערכת טיפת חלב כפי שהייתה לכל הערים בישראל, כולל הערים העניות, וכן את תקן אחות בית ספר. כך יתאפשר גילוין של מחלות מתפרצות, והצוות הרפואי יוכל לשכנע את הציבור כי החיסון טוב לכלל האוכלוסייה. אולם בד בבד, כאמור, יש לחוקק חוק שיפגע בכיסם של סרבני החיסונים.