הייתם מאמינים כי הטבות המס השנה יהוו 21% מהכנסות המדינה ממסים, שהם 4.9% מהתוצר, בסכום זועק של 66.7 מיליארד שקל? איך ייתכן, אתם בוודאי שואלים, הרי אנו במצוקה תקציבית. ואתם צודקים. צמצום הטבות המס יכול לפתור הרבה בעיות תקציביות. הבעיה היא שלשם כך צריך להתמודד עם השכבות החזקות במשק ועם מוקדי הכוח. לשם כך צריך ממשלה עם אומץ, וכאן מתחילה הבעיה.
דוגמאות לא חסר. ניקח למשל את הנכים המרותקים לכיסאותיהם. זעקתם עלתה אשתקד השמיימה וגם חסמה כבישים, בעיקר את נתיבי איילון. הייתכן כי לאחר שנים רבות ללא עדכון הקצבאות לנכים, הממשלה האטומה אינה מאפשרת להם תנאי מחייה מינימליים? בשצף קצף הותקפה ממשלת ישראל על שאינה נענית לדרישות של הקבוצה החלשה בחברה. הייתכן כי דווקא קבוצה זו תיפגע מקפיצוּת ידה של הממשלה והאוצר? ברור שלא, טענו, כתבו, שידרו והציגו כל הדוגלים בחברה שוויונית יותר.
גם שורה של שרים וח"כים היו בין התומכים בדרישות הנכים, בהם שר העבודה והרווחה חיים כץ, שאמר כי זה צעד ראשון בדרך להשוואת הקצבאות לשכר המינימום. מה הקשר בין קצבה לשכר מינימום? אין, אבל זה נשמע טוב. הח"כ לשעבר מיקי רוזנטל ביקש סליחה מהנכים על התהליך המבזה.
העלות השנתית של התוכנית לעדכון הקצבאות לנכים עומדת על 4.3 מיליארד שקל, והממשלה אמורה להמשיך לעדכן את הקצבאות בהחלטות שתקבל השנה. אלא שמכל הצרחנים בממשלה ובכנסת, לא נשמע דבר וחצי דבר על השאלה מהיכן תביא הממשלה את התקציב כדי לדאוג לנכים.
אף אחד, למשל, לא הציע שבד בבד עם העלאת הקצבאות לנכים, יבוטל הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, מהלך שהיה מכניס ישירות לקופת המדינה כ־ 3.5 מיליארד שקל בשנה. באופן עקיף, בשל מניעת רמאויות, העלמות מס וחובת דיווח חודשית או דו־חודשית כמו כל עסק אחר, המהלך אולי אף היה מניב לאוצר 4.3 מיליארד שקל - כגודל קצבת הנכים. הנה, בקלות, הדגמנו כיצד אפשר לאזן את התקציב באחריות.
סבסוד הפנסיה
דוגמה נוספת: במשך 23 שנה האוצר דחה את ביצוע חוק חינוך הגיל הרך חינם, בטענה שאין מספק תקציב לכך. עד שבאה המחאה החברתית של קיץ 2011 - ופתאום הממשלה נבהלה ושינתה את פעמיה. כל בר דעת יודע כי האמנציפציה של הנשים בארץ, שנמשכת כשני דורות, טרם הסתיימה. נשים רוכשות השכלה בקצב גובר, ורואים זאת לא רק בחברה החילונית, אלא גם במגזר החרדי והערבי. מטבע הדברים, נשים משכילות יוצאות יותר לעבודה מאשר נשים שאין להן מיומנויות לעבודה במשק מודרני. לכן חיוני לאפשר לשני בני הזוג, ככל שירצו, לצאת לעבודה. הבעיה היא ששליחת ילדים טרם גן חובה כפי שהיה, למסגרות של גנים פרטיים, זוללת את הכנסותיהם של ההורים העובדים ומקשה עליהם עד מאוד להתקדם בחיי הכלכלה והחברה לאורך שנים.
לכן התוכנית יצאה לדרך, ובצדק. שנים אני טוען שיש לתמוך במשפחות הצעירות. לא רק שצריך לבנות עוד גנים לגיל הרך, צריך גם מטפלות מיומנות, שעברו הכשרה מתאימה. אם כבר בונים כיתות ומכשירים גננות ומטפלות, ברור שצריך גם לדלל את מספר הפעוטות בכל גן. להשקעה בגיל הרך יש השפעה מכרעת על התפתחות הילד והנער ועל הצלחתו בחיים. לכן צריך להכשיר 4,000 מטפלות בכל שנה, ועדיף שגם יהיו בעלות הכשרה אקדמית.
העלות השנתית של מהלך כזה היא קרוב ל־6 מיליארד שקל. ושוב, מכל המצקצקים, איש לא הצביע על מקור למימון התוכנית החיונית. ושוב אתנדב להציע את מקור תקציב: ביטול סבסוד הפנסיה באמצעות אג"ח מיועדות שהאוצר מנפיק, בהן קרנות פנסיה וגמל, עד לתקרת הכנסה שנתית של כ־40,000 בשנה. כלומר, מדובר בסבסוד בעיקר של השכבות החזקות במשק. אלא שאם הממשלה הייתה פועלת כך, מיד היו קמות זעקות שבר מצדה של ההסתדרות על פגיעה בזכויות הפנסיה של העמלים. מכאן עולה שאפשר, אפילו בקלות, לאזן תקציב, אבל לשם כך הממשלה צריכה גם טיפת אומץ כדי להתמודד עם הביקורת מצד הקבוצות החזקות במשק.
אלא שלצערנו זה ממש לא המצב. במשך שנים, ממשלות ישראל דאגו בעיקר לקרובים לצלחת, לקרובים לשלטון, לאלה שהייתה להם השפעה על מקבלי ההחלטות. למשל, בתחום המקרקעין בא לעולם מושג שנשמע נחמד, "בן ממשיך", שלו זכויות בקרקע החקלאית שעליה ישבו הוריו. עד כאן טוב ויפה; אולם כאשר מחירי הקרקעות עלו, ניתנו לאותם בנים גם זכויות בשפע לבנייה עירונית בכפר, בנחלות שבהן פוצלה הקרקע למגורים, ולא לשדות הפלחה ולשלחין. זכויות למגורים ניתנו גם לבנים ששבו לקיבוץ שגדלו בו.
מינהל מקרקעי ישראל, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) דהיום, העלימה עין במשך שנים מבנייה לא חוקית ומשימוש לא חוקי בקרקע להקמת מבנים שאין להם קשר לחקלאות, כמו מחסנים או מפעלים קטנים. רק בשנים האחרונות החלה רמ"י לאכוף את החוק, ופקחיה מופיעים ללא הזמנה לבחון את הנעשה בקרקע הלאום שניתנה לחקלאות, אך שלימים נעשו בה שימושים חורגים מאוד.
ואז הגיע משה כחלון, שר האוצר, במקור מדירת קרקע זעירה בגבעת אולגה, והחליט שהגיע הזמן כי תהיה תוכנית "בנים ממשיכים" לכולם. זאת אומרת, גם לעיירות פיתוח, גם לפריפריה הגיאוגרפית או הסוציאלית, ואפילו לבני טובים עירוניים. אלא שאז באו חכמי הכלכלה, שבמרוצת השנים לא פצו פה על גזילת קרקע חקלאית (שהוקצתה לגידול ירקות, פירות ונשירים, רפת, מקנה, צאן, דגנים) לשימוש נדל"ני (מגורים ומרכזים מסחריים), ויצאו חוצץ נגד תוכנית הדגל של כחלון, מחיר למשתכן. הטענה הייתה כי המדינה הפסידה 5.5־7 מיליארד שקל, מפני שלא ספסרה בקרקע הלאום ומסרה אותה לעירוניים, רחמנא לצנן.
הקינה ובכי התמרורים הזה לא הניבו, כמובן, הצעה פשוטה מאוד: לדרוש מכל מי שיש לו יותר מדירה או בית אחד, להגיש דוח מס הכנסה ובו יציין את הכנסותיו והוצאותיו בגין השכרת דירה או דירות. הפטור מההכנסה בגין השכרת דירה עד סכום של כ־5,000 שקל בחודש, אולי שווה 1.3 מיליארד שקל בשנה; אולם אי הדיווח על כלל ההשכרות של דירות מגיע ליותר מ־7 מיליארד שקל בשנה. אז מדוע הבכיינים והמומחים שיצאו נגד מחיר למשתכן לא דרשו בתוקף לבטל את הפטור מהשכרת דירה, שנעשה כ"צעד זמני" עם גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה־90 של המאה שחלפה? למה הזמני הפך קבוע? שוב, הסיבה פשוטה מאוד: מרבית הבכיינים שייכים לאליטה החברתית, המחזיקה דירות רבות להשכרה. הנה לנו פעם נוספת דרך לאזן תקציב, אם רק היה לממשלות קצת אומץ.
לא לקצץ
אותו דפוס התנהלות חוזר בתחומים נוספים. למשל, כולם מכירים את האיום האיראני - השלטון בטהרן לא מסתיר את כוונתו להשמיד את ישראל. האיראנים כנים, אומרים זאת בגלוי ואף מתגרים במעצמת העל ארה"ב.
תקציב הביטחון לשנת 2019 הוא כ־73 מיליארד שקל. ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה להוסיף עוד מיליארד שקל כבר השנה, וכבר ממש אי אפשר לעקוב אחרי התקציב לשנה הרביעית בתוכנית החומש של הצבא, שאמורה להסתיים בשנת 2020. האמריקאים הנדיבים מסייעים השנה ב־3.3 מיליארד דולר. אך אם יפרוץ אירוע כמו צוק איתן, שעלה 7 מיליארד שקל, יהיה צורך בתקציב נוסף. פרט להוצאות התחמשות ומוכנות, ישנה עלות נפתולית מדהימה של הפנסיה של אנשי הצבא. חלק מהתשלומים נקבעים לא על ידי האוצר או הממשלה, אלא ב"מדינת צה"ל".
ושוב, אפשר למצוא מקור תקציבי כדי לדאוג לביטחון. למשל, שווי הפטור החלקי מהכנסות מהימורים מגיע ל־1.9 מיליארד שקל בשנה. למה שלא ישלמו על פי דוח מס הכנסה שנתי? מקור נוסף הוא התיירות. תיירים אינם משלמים מע"מ כפי שאנו מתבקשים לשלם בעת שהותנו בחו"ל. פעם הפטור הזה היה סביר, כי היה חשוב לעודד תיירות. אבל היום אנחנו חזק על המפה. לכן יואילו התיירים שמשתמשים בכבישי ישראל, במערכות המים והביוב ובתשתיות שישראל מעמידה לרשותם, כולל הביטחון הכללי, וישלמו מע"מ שיכניס כ־0.9 מיליארד שקל בשנה.
במשך שנים קמה זעקה גם לגבי שכר המינימום, שאינו מאפשר לבתי אב להתקיים בכבוד במדינה מודרנית. "המקררים ריקים", "אנשים לא גומרים את החודש", זעקו הכותרות, מלוות בתמונות קורעות לב של אנשים עובדים שנאלצים לחטט בפחי אשפה. ואכן, שכר המינימום לא אפשר חיים בכבוד, גם לאלה ששמרו עלינו בכניסה לקניונים שעות על גבי שעות בשמש הקופחת.
שכר המינימום עלה בתוך חמש שנים מ־4,300 ל־5,300 שקל, זינוק אדיר של 23.25%. בשיעור דומה עלה השכר השעתי ל־28.49 שקל. זהו הישג כביר במאבק לחברת צודקת יותר. אלא שמטבע הדברים, יש לכך עלויות אסטרונומיות: בצד תוספת של מיליארדי שקל מתקציב הממשלה לתוספות שכר מינימום, גם הספקים של הממשלה ושל גופים ציבוריים נאלצים לשלם ולהוכיח כי הם עומדים בדרישות חוק שכר המינימום.
יש לכך תקציב? בוודאי. רק שבישראל אסור לגעת בפרות קדושות. שווי הפטור ממס על קרנות השתלמות, הפקדה וצבירה, הוא 5.5 מיליארד שקל בשנה. ומי נהנה מהפטור על ההכנסה מקרן השתלמות? בעיקר בעלי השכר הגבוה. כן, שוב החזקים.
ועדיין לא דיברנו על תקציבים הדרושים להבטחת הכנסה, לסל הבריאות, לחינוך שוויוני, לצמצום הפקקים, לקצבאות זקנה, ובכלל - לטיפול בחוליות החלשות בחברה. אפשר לבטל המון הטבות מס, ומניתי כאן רק חלק קטן מהאפשרויות. השאלה היא אם תהיה לנו ממשלה חזקה מספיק שתוציא לפועל תוכנית מקיפה.
הצורך בממשלה שתהיה מסוגלת לכך חשוב היום יותר מתמיד, משום שייתכן שהעולם ייכנס להאטה כלכלית של ממש כבר בשנה הבאה. בנקים להשקעות העלו השבוע את הצפי למיתון בארה"ב ובעולם. זה בדיוק הזמן לא לעשות קיצוץ רוחבי, לא להעלות מסים, ובמיוחד מע"מ; זה בדיוק הזמן לעשות סדר בפטורים ממסים, בעיקר בקרב בעלי הפריבילגיות השונות. אבל לשם כך דרוש שר אוצר חזק וגיבוי מראש הממשלה בהתמודדותו עם זעקות הגעוואלד של הצבועים, שנלחמים למען צדק חברתי עד שזה מגיע לכיסם.