בשבוע הקרוב יצוין בישראל ובעולם כמדי שנה "היום הבינלאומי לשוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלויות". מדי שנה, מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום זה נתונים עגומים, המוכיחים את כישלונה של הממשלה בשילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה. אולם, אפשר שהמצב עגום עוד יותר, שכן בכל הקשור לאיכות התעסוקה של אנשים עם מוגבלות ולשאלה אם הם סובלים מאפליה בשל מוגבלותם - אם ביחסם של עמיתיהם ומנהליהם, או מלכתחילה בהשמתם למשרות שאינן הולמות את כישוריהם - שאלות אלו כמעט שאינן מצויות בשיח הציבורי.
תקרת הזכוכית שעובדים עם מוגבלות פוגשים כשהם מנסים להתקבל לעבודה דומה מאוד ורבים מהם נתקלים בה, כשהם מנסים להתקדם במקומות העבודה ותחת זאת פוגשים התחמקויות ותירוצים נפוצים ממנהליהם. התוצאה היא דריכה במקום ופגיעה באיכות העבודה, ללא כל הצדקה וללא קשר לכישורי העובד, וכל זאת בשעה שעמיתיו מתקדמים לנגד עיניו.
מחקר חדש שהגיע לידי "מעריב־עסקים" ושמתפרסם כאן לראשונה מעיד כי כ־27% מקרב עובדים עם מוגבלות דיווחו שהם נמנעים מהגשת מועמדות לתפקיד בכיר יותר בעבודה, וזאת בהשוואה לכ־10% בלבד מאנשים ללא מוגבלות. בנוסף, יותר אנשים עם מוגבלות מדווחים כי הם חווים אפליה במקום העבודה שלהם - 20% לעומת 8% בקרב אנשים ללא מוגבלות.
המחקר נערך במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר השנה, במסגרת מדד הנגישות העירוני 2019 המתפרסם, זו השנה הרביעית ברציפות, על ידי קרן משפחת רודרמן והקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון ובהובלת "מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי" באוניברסיטה העברית, לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. השנה הצטרפו כשותפות במחקר נציבות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים וג'וינט ישראל, וזאת מתוך הכרה בחשיבות המדד ובתרומתו להגברת מודעות לסוגיית זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות.
המדד בוחן את התפיסות בקרב הציבור הישראלי לגבי שוויון לאנשים עם מוגבלות ואת מידת נגישותם במגוון תחומי חיים. במחקר השתתפו 473 אנשים עם מוגבלות וכן 1,010 איש ללא מוגבלות בדגימה ארצית. בצד האפליה הישירה של אנשים עם מוגבלות, קיימים גורמים וחסמים נוספים, התורמים לאי השוויון בתעסוקה. סביבת העבודה הפיזית ונוהלי העבודה מעוצבים ומוגדרים מבלי להביא בחשבון את צרכיהם של עובדים עם מוגבלויות. פחות עובדים עם מוגבלות מעידים על הערכת הממונים עליהם מאשר עמיתיהם ללא מוגבלות - 72% לעומת 82%. כך גם באשר להערכת עמיתיהם לעבודה - 77% לעומת 88%. רק 59% מרגישים כי מקום העבודה מעניק להם את ההתאמות הנדרשות להם. על עצם המוכנות להעסיקם בשוק הפרטי מעידים רק 47% מהעובדים עם מוגבלות שהיו בשנים האחרונות בשוק חיפושי העבודה, לעומת 65% בציבור הכללי.
חמור מכך, 42% מקרב האנשים עם מוגבלות שהשיבו לסקר דיווחו כי הם מנסים להסתיר את המוגבלות שלהם במקום העבודה, כדי שלא יתייחסו אליהם באופן שלילי. מדובר ב־79% מעובדים או מועמדים לעבודה עם מוגבלות נפשית, 55% מהאנשים עם מוגבלות שכלית־קוגניטיבית ובהם אנשים על הספקטרום האוטיסטי, 32% מאנשים עם מוגבלות פיזית, 27% מלקויי הראייה ו־20% מלקויי השמיעה ואף 58% מאנשים המתמודדים עם שני סוגי מוגבלויות או יותר. כל אלה ניסו להסתיר את מוגבלותם ככל שיכלו כבר במשך תהליך הקבלה לעבודה. זאת מחשש שיופלו לרעה וסיכוייהם להתקבל לעבודה, וכדי לקבל סיכוי שווה להתקדם.
"השתלבות בתעסוקה נתפסת בעיני רבים ככרטיס הכניסה להיטמעות בחברה. על כן, מדיניות וחקיקה נרחבות עוסקות בשילוב והשתלבות של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה. חרף זאת, קיימים פערים ניכרים בשיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות בישראל", אומרים עורכי המחקר.
מחקרים קודמים מצאו ששיעור המועסקים מקרב אנשים עם מוגבלות בגיל העבודה עומד על כ־60%, לעומת כ־79% בקרב אנשים ללא מוגבלות. ממוצע שכר העבודה בקרב עובדים עם מוגבלות נמוך בכ־1,200 שקל מאשר ממוצע שכרם של עובדים ללא מוגבלות. בנוסף, ניכרת השתלבות של הראשונים במשרות שאינן הולמות את רמת השכלתם או כישוריהם. ממצאי המחקר הנוכחי הם בהלימה עם הנתונים הרשמיים, שלפיהם כמעט 16% פחות אנשים עם מוגבלויות דיווחו כי הם מועסקים כרגע, לעומת אנשים ללא מוגבלות.
"אות קלון"
שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, אומרת ל"מעריב־עסקים": "המחקר מוכיח שלמרות ההתקדמות ביישום זכויות לאנשים עם מוגבלות, לשוק העבודה הישראלי יש עדיין דרך ארוכה לעשות. העובדה כי בישראל 2019 עובדים עם מוגבלות בוחרים להסתיר את המוגבלות שלהם במקום העבודה או מוותרים מראש על הגשת מועמדות לעבודה, זהו אות קלון לכולנו ומחייב תיקון עומק. אסור שהזכות להתפרנס בכבוד ולקבל ערך ומשמעות בקריירה תישאר על הנייר רק כי אדם חי עם מוגבלות. על המעסיקים, בשיתוף הממשלה וארגוני החברה האזרחית, להוביל מאמץ משותף כדי לבצע את ההתאמות הנדרשות במקומות העבודה ובתהליכי המיון והקבלה לעבודה".
ג'ייסון אריסון, יו"ר הקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון, מוסיף: "שוויון בתעסוקה הוא אחד המדדים החשובים ביותר לאופן שבו אנחנו כחברה מצליחים לממש את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. שוק העבודה הישראלי צריך לעשות את ההתאמות הנדרשות כדי להבטיח שכל מפעל, כל מקום עבודה וכל מעסיק, יהיו ערוכים להבטיח שוויון מלא לאנשים עם מוגבלות".
גם בעצם העמידה ביעדי ההעסקה של עובדים עם מוגבלויות יש לממשלה עוד דרך לעשות. שכן, לפי נתונים עדכניים שהגיעו לידי "מעריב עסקים", דווקא משרדי הממשלה, שאמורים - בפיקוח נציבות שירות המדינה - להעסיק על פי חוק עובדים עם מוגבלות בהיקף של 5% מכלל כוח האדם, מעסיקים כיום בממוצע רק 2.2%, ורק 19% ממשרדי הממשלה עומדים ביעד. על המגזר הפרטי , שבו כל חברה עם מעל 100 עובדים חייבת להעסיק 3% עובדים עם מוגבלות, כלל אין נתונים, והכנסת גם לא קבעה מנגנוני אכיפה עבורו.
אברמי טורם, נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, אומר בראיון ל"מעריב־עסקים": "בעיניי, לא עברנו לשלב ב'. עד עכשיו דיברנו על קבלת אנשים לעבודה וכמעט אף אחד לא התעסק באיך הם מתקבלים. גם אנחנו באכיפה שלנו מודדים את הגופים הציבוריים בעמידתם בתנאי החוק לקליטת מספר מסוים של עובדים ומייצגים אותם בתביעות נגד אפליה. אולם, אנו לא עוסקים עדיין לעומק באיכות ובתרבות העבודה שהם חווים. אנחנו יוצאים בקרוב במסע פרסום תחת הכותרת ‹הראשון שפתח לי את הדלת›, כדי לעודד את החברה בכלל ומעסיקים בפרט. אבל חלק לא פחות חשוב הוא להבין מה קורה אחרי שדלת נפתחת, כי מתברר שהפתיחה בלבד אין בה די".
מבין מאות הגופים הציבוריים שהנציבות אוכפת את החוק עליהם נכון ל־2019, 60% עומדים ביעדי העסקת עובדים עם מוגבלות שהחוק מחייב ו־22% עומדים בהם באופן בינוני. "הבעיה היא שרבים מדי מהעובדים עם מוגבלות שמתקבלים, נפלטים ממקומות העבודה אחרי שנה", מוסיף טורם. "הם לא באמת נקלטים בשוק במשרות יציבות שהולמות את כישוריהם, ודאי לא בשוק הפרטי. רק לחשוב כמה מאמץ נדרש מצידם כדי לעבור את משוכת ראיון העבודה. כך שגם אם מעסיק כן רואה בעובד את האיכויות שלו, זה לא מספיק. אנחנו חייבים לדאוג שהתרבות הארגונית של מקום העבודה תכיל את העובד כשווה בין שווים".
"למשל, מקום עבודה שמוציא את העובדים לטיול שאינו מונגש, ולמעשה מאלץ את העובד להישאר בבית, הוא לא מקום שקולט אדם עם מוגבלות", מסביר טורם. "השלב שעליו מדבר המחקר הוא השלב השני בקליטת עובדים עם מוגבלות, זה שבודק את איכות העבודה שלהם. אבל לפנינו נמצא גם השלב השלישי - שהוא מניעת הנשירה של האנשים האלה. יש גם עובדים רבים מדי שהופכים לאנשים עם מוגבלות תוך כדי עבודתם, בגלל תאונה או מחלה, והמעסיקים מוותרים עליהם עם הזמן, למרות כל הוותק והניסיון שלהם. מנכס הם הופכים בעיני המעביד לנטל. אם פעם, רוב התביעות שניהלנו נגד מעסיקים היו על אי קבלה לעבודה, הרי שהיום אנחנו תובעים גם בשם עובדים שפוטרו בגלל שהפכו להיות אנשים עם מוגבלות, כך שמדובר בשינוי מהותי. אפשר לראות בו גם פן חיובי: אנשים עם מוגבלות כבר לא רק רוצים לעבוד, אלא רוצים להיות שווים בין שווים במקום העבודה. לכן חלק מהפעילות שלנו בשנים הקרובות תהיה עבודה מול מעסיקים והסברה מול החברה בכלל על איכות הקליטה של העובד. מדובר בתרבות - ואת זה אי אפשר לשנות בחקיקה".
"עצוב מאוד שצריך להסתיר את המוגבלות בעבודה", מוסיף טורם. "אני מבין את האנשים האלה ולא שופט אותם, אבל מוגבלות היא חלק משמעותי מזהות של אדם, והניסיון להסתיר אותה הוא ניסיון להסתיר חלק מהזהות הזאת. את זה הייתי רוצה לראות משתנה, יחד עם שינוי היחס בחברה כלפי אנשים עם מוגבלות, כדי שלא יחששו להיות הם עצמם".
לא לוותר
דניאל שחר, בן 26, הוא מדריך רכיבה טיפולית שמתמודד כבר 18 שנה עם תסמונת טורט, שמעולם לא גרמה לו לעצור בדרך להגשמת חלומותיו. גם לאחר הסבר קצר על ה"טיקים" שלו בפני הורים שמביאים את ילדיהם לרכיבה (קולות ועוויות קלים ולא תכופים מדי בדיבורו), הוא נתקל בשאלות וברתיעה שנובעות מבורות מוחלטת, למשל, האם הוא מקלל את בני שיחו.
"אני חי בשלום עם הטיקים שלי ואוהב אותם, זה בנה אותי", הוא אומר. "המדיה מציגה מצבים קיצוניים של טורט, אבל רק ל־10% מבעלי התסמונת יש בכלל את התופעה של אמירות מגונות לא נשלטות. בהרצאות שאני מעביר אני מסביר שאם לפעמים קופץ לי הקול או אני ממצמץ, זאת לא סיבה להסתכל עליי אחרת. לילדים שאני מדריך קל לי יותר לפעמים להסביר, מאשר למבוגרים. ילדים גם מתרגלים לזה מהר מאוד".
שחר נאלץ לעשות ויתורים ולעזוב לימודים אקדמיים. זאת משום שהוא במיטבו בסביבה פתוחה. בסביבה סגורה, כמו כיתת לימוד, הטיקים מתרבים ומחמירים, מה שלא אפשר לו להשתלב באמת בסביבה האקדמית כשהתקבל ללימודי תואר בחינוך מיוחד. היום, הוא לומד בצורה עצמאית בשיטת למידה מרחוק ותואר אקדמי הוא כבר יעד פחות דחוף לו, אף שקידומו לרכז של רכיבה טיפולית מותנה בתואר שכזה.
"כשבראיון שאלו אותי אם אני הולך לקלל, זה לא היה נעים, ומאחד המעסיקים נאמר לי בדרך עקיפה שאני מתקבל לתקופת ניסיון", הוא מספר. "זה שיש לי טורט, לא הופך אותי לטמבל. אני אומר לכל אדם עם מוגבלות - לעולם אל תיתן למוגבלות להכתיב את הדרך שלך. אסור לוותר. אני לא מוותר לעצמי אף פעם".
טובה ברוכים, בת 32, נולדה עם תסמונת ע"ש ראסל סילבר (המאופיינת, בין היתר, בנמיכות קומה ובקול צפצפני). במשך תקופה ארוכה, החברה שבה עבדה נמנעה מלהעניק לה בונוסים, גם כשיתר העובדים במחלקתה קיבלו. "קל להתייחס בזלזול למי שנראית קטנה ומדברת כמו ילדה. אף אחד לא ראה מה אני באמת שווה, למרות ההשקעה שלי בעבודה" . לבסוף, החליטה לעזוב. "היו לי אינספור ראיונות שנמשכו רק שתי דקות", היא מוסיפה. "התלבשתי, התארגנתי, התאפרתי, לקחתי אוטובוס, טרחתי - ואפילו לא הייתה לי הזדמנות קטנה. הייתי רוצה לקבל יחס רגיל , כמו כולם, ולהיבחן לתפקיד רק על סמך הכישורים והניסיון שלי".
היום, ברוכים לומדת בשנית לתואר ראשון, הפעם במשפטים, כי החליטה שהיא רוצה לייצג אנשים שחוו כמוה את מסכת המכשלות שהחברה הציבה בפניהם. עם זאת, היא מדגישה: "לא לכל אחד ישנם האמצעים, הזמן והסביבה התומכת לעשות את זה. אני חושבת על האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם ללמוד, לקחת הפסקה מעבודה. אלו שחייבים לשרוד ולעבוד, ופעם אחר פעם מסתכלים עליהם כעל מוגבלים ולא כעל אנשים עם איכויות לתרום, וזה עצוב לי"