דורית ועמי כהן, בעלי אולם האירועים "סיי" בראשון לציון
כך הכרנו: בני הזוג נשואים 28 שנים, הורים לארבעה ומתגוררים במושב בניה. "הייתה לי מסיבת הפתעה ליום הולדת 17. ידידה שלי הביאה את דורית למסיבה, ומאז הכל היסטוריה. זה היה קליק ממבט ראשון", משחזר עמי (51). "עמי היה דומיננטי, תמיד ראו ושמעו אותו. הוא היה בולט, יפה", מתארת דורית (50).
חלוקת עבודה: הזוג הפך לבעלים של אולמי סיי (SAY) בספטמבר 2019. המקום מכיל עד 200 איש ומיועד לאירועים קטנים: חתונות, בריתות, בר מצוות ואירועים עסקיים. בבעלותם גם עסק נוסף, DOCO - תאורה והגברה. "אני מנהל את האולם מבחינת העובדים, הסחורות ואנשי המכירות. דורית מטפלת בהנהלת החשבונות ובעיצוב", מספר עמי. "העובדה שאנחנו עובדים יחד יוצרת עניין בבית", מוסיפה דורית, "אנחנו בונים משהו משותף. גם הבן שלנו עבד באולם כמלצר, והבת כאשת מכירות. לפעמים עמי ואני לא חושבים אותו הדבר בנוגע לדברים הקשורים לעסק, אבל בסוף אנחנו תמיד מפרים זה את זה ובוחרים את הטוב ביותר לעסק".
ביזנס בקורונה: "קנינו את המקום בספטמבר. הספקנו לעבוד חצי שנה, ואז החלה הקורונה. מאז אנחנו בסחרחורת", מספר עמי, "ההתנהלות שלנו בימי קורונה הייתה קודם כל בהתאם להנחיות. ידענו גם להתנהל נכון עם הזוגות שסגרו איתנו. עם אף אחד מהם לא הגענו לתביעות או לשיימינג. התחשבנו בכולם, וזה מה שסייע לנו לשרוד. האירוע האחרון שלנו בגל הראשון היה ב־13 במרץ. הצלחנו להעביר את הזוגות מעט קדימה. כשנתנו תאריך יעד לפתיחה, 14 ביוני, עבדנו מלא, עד שסגרו שוב את האולמות ב־9 ביולי. לקחנו הלוואת גישור של 300 אלף שקל כדי לשרוד את שלושת החודשים שבהם היינו סגורים. שלושה חודשים לא הכנסנו שקל. גם החברה השנייה שלנו שבקה לגמרי, כי גם היא קשורה לתחום האירועים. יש לציין שבגל הראשון הלך לקראתנו בעל הנכס באצילות נפש ועזר לנו מאוד לעבור את החודשים האלה".
עכשיו, בשל ההגבלות, האולם שבבעלות בני הזוג סגור. "למזלנו, שנינו אנשים אופטימיים מאוד", אומר עמי, "אנחנו מאמינים שיום אחד יהיה טוב, אבל לא יודעים מתי. הממשלה לא ממש מגבה אותנו במענקים. אנחנו משתמשים בהלוואות, וגם קצת בחסכונות, ומקווים לטוב. היינו מצפים מהממשלה להבין שאנחנו ענף שצועד לקראת הכחדה ושלא ייתנו לנו ליפול. והכי חשוב, תנו לנו תאריך לפתיחה. תנו אופק". "העסק הוא כמו ילד, ממש בייבי שלנו", מוסיפה דורית, "אי־הוודאות גרועה מכל. אם היו אומרים לנו אוקטובר, נובמבר, משהו. אבל הכל נראה מעורפל כל כך".
ט"ו באב: "נחגוג בבית עם בקבוק יין טוב", אומרת דורית, "אנחנו אוהבים את הבית. גם לא צריך להשתגע, בייחוד במצב הכלכלי של היום".
אורנה וניר גבעון, בעלי "קפה יפו" בשוק הפשפשים
כך הכרנו: לשניהם זהו פרק ב'. הם נשואים 22 שנים, גרים ביפו, הורים לשבעה ילדים, שניים מהם משותפים, וסבים לארבעה נכדים. "הכרנו דרך רפי, חבר ילדות שלי, שהיה חבר של ניר מהצבא", מספרת אורנה (60), "שנינו היינו אז גרושים. ניר אמר לרפי שהוא מחפש את אשתו השנייה והאחרונה. ואילו אני לא אמרתי כלום. מגיל 14 לא הייתי לבד, הרגשתי שקצת שקט לא יזיק לי. לא רציתי להכיר אף אחד. אבל רפי נתן לניר את הטלפון שלי והוא התקשר. אחרי הפגישה הראשונה אמרתי לבן דוד שלי שהוא יהיה בעלי, אבל בסוף איכשהו אמרתי לניר: 'אתה לא יכול לתת לי מה שאני צריכה'. אחר כך אמרתי לעצמי: 'סתומה, מה יש לך? הוא בחור מדהים', ואז התקשרתי אליו. אחרי שלושה חודשים התחתנו".
"ראיתי הרבה נשים לפני שפגשתי את אורנה", מתאר ניר (65), "זאת הייתה שנה עמוסה בבליינד־דייטים ובהכרויות. ברגע שראיתי את אורנה, הבנתי שמצאתי. שנינו אנשים חזקים מאוד. קפצנו יחד לבריכה, ואמרנו שיהיה בסדר".
חלוקת עבודה: בשנת 2008 פתחו אורנה וניר את "קפה יפו", מסעדה שהתמחתה באוכל איטלקי ושילבה גם הופעות וסיורים. במרץ 2020 הגיעה הקורונה ובני הזוג נאלצו לסגור את המקום לחודשיים. ניר עוסק בנושא השיווק והכספים, ואורנה בכל היתר: העובדים, התפריט, המראה של המקום. "אנחנו יכולים להיות אחד עם השני 24/7 ולא נמאס לנו", היא אומרת.
ביזנס בקורונה: הקורונה אילצה אותם לשנות כיוון. הם נפרדו מתעודת הכשרות, החליפו את התפריט האיטלקי בתפריט סטייק־בורגרים, החליטו לפתוח שבעה ימים בשבוע, ובעצם שינו את כל הקונספט של המקום. "כשאמרו לסגור, סגרנו. חשבנו שזה עניין של יום, יומיים, שלושה", מתאר ניר, "ואז התעשתנו. פתאום הבנו שאנחנו צריכים להתארגן אחרת. החלטנו לעשות משלוחים, טייק־אוואי. זה דרש מאתנו לשנות. עברנו מחלבי כשר לטייק־אוואי של המבורגרים, כנפיים, שניצלים, פרגיות, עראייס. בתפריט הקודם אי אפשר היה לעשות משלוחים, אז כדי לשרוד צריך היה לשנות קונספט".
ניר מודה: "הוצאנו הרבה כסף שלא היה בנמצא בשביל התפריט החדש. הוצאנו כמה עשרות אלפי שקלים שממש לא היו לנו, אבל המושג 'להישבר' לא קיים אצלנו, ואנחנו ממשיכים הלאה. גם עכשיו לא קל. זאת מציאות משתנה והזויה, יש חוסר ודאות. אי אפשר לתכנן כלום. אתה נזהר בכל צעד, מפסיד כספים. אני צנחן. עברתי לאורך חיי הרבה מסעות. את המסע הזה אני מגדיר כמסע הכי קשוח שהשתתפתי בו. אבל אין אצלי דבר כזה להרים ידיים. את הקומנדקר הזה אנחנו נחלץ מהבוץ".
ט"ו באב: "כל החיים שלנו זה ט"ו באב", מעידה אורנה, "יש לנו זוגיות מיוחדת מאוד, שאנשים התפעלו ממנה כל השנים. זאת באמת זוגיות נדירה, אבל זה לא קורה סתם ככה. אנחנו משקיעים מאוד ועובדים בזה, לא משאירים שום דבר פתוח. לא הולכים לישון עם בטן מלאה, ובעיקר מעצימים מאוד אחד את השנייה ומפרגנים".
אסתי ואורן שני, בעלי חברת האיש החשוב ואתר swagg.co.il
כך הכרנו: בני הזוג נשואים 21 שנים, הורים לשתי בנות ומתגוררים בכפר נטר. "אורן הוא יועץ שיווקי", מספרת אסתי (48), "הוא ייעץ לחברת תוכנה בתחום האירועים, ואני הייתי המשתמשת הראשונה בתוכנה כי ניהלתי בזמנו קייטרינג גדול. אורן אמר לבעלים של חברת התוכנה שהוא צריך לדבר עם כמה לקוחות כדי לשמוע על יתרונות התוכנה ולבנות את המערך השיווקי, וכך התחיל בינינו דו־שיח מעניין שהתפתח לרומן". "בפעם הראשונה יצאנו לסרט. אחרי הסרט המשכנו לדבר עד הבוקר, ואז הבנתי שהיא האחת", משחזר אורן (49).
חלוקת עבודה: אסתי ואורן הם הבעלים של חברת האיש החשוב - מתנות ומוצרי קד"מ. בבעלותם גם האתר swagg.co.il, שבו נמכרים מותגים בינלאומיים, בהם תיקי Bobby, Mueslii, Moleskine ומוצרי החברה הגרמנית Troika. לאחרונה עברה החברה למקום חדש באזור התעשייה פולג, צעד שתוכנן עוד לפני הקורונה. "אנחנו יבואנים של מותגים בינלאומיים", מספרת אסתי, "אורן אחראי על הפיתוח העסקי, ואני על הכספים, השיווק, כוח האדם והמכירות. אנחנו כל היום יחד, אבל יש ימים שבהם אנחנו לא מתראים. אנחנו נוסעים המון לחו"ל יחד, לכנסים ולתערוכות. אנשים נגנבים מזה שהם רואים אותנו עובדים יחד, מבלים יחד ואז גם נוסעים לחופשות יחד. אבל אנחנו נהנים. המתכון הוא סבלנות, כבוד הדדי ותקשורת".
ביזנס בקורונה: אחרי שהשנה שעברה הייתה עבורם השנה הטובה ביותר מבחינה עסקית, הגיעה המגיפה ושינתה. "חברות ביטלו בבת אחת את כל ההזמנות שלהן לקראת פסח וכמובן גם את כל הכנסים בארץ ובחו"ל", מספר אורן, "אחת החברות, למשל, הזמינה מאיתנו 1,600 רמקולים יוקרתיים ללקוחותיה, אך ברגע שהסחורה הגיעה לארץ, החברה הוציאה את כל העובדים לחל"ת. אנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות כמובן, אבל זה רק סיפור אחד מני רבים".
אורן: "למרות ההפסדים לא נבהלנו, והחלטנו שכל העובדים שלנו יגיעו למשרד בכל יום. כשהם שאלו אותנו מה נעשה אם לא יהיה עם מי לעבוד, אסתי ענתה להם שנשב ונחשוב מה הלאה. בסופו של דבר, התחברנו לחברה שיש לה חדרי בריחה. בנינו איתה שותפות וייעצנו לה לבנות חדרי בריחה וירטואליים. בתוך פחות מחודש הוקם אתר 'האתגר הצהוב', שאלפי אנשים בישראל כבר ניסו אותו. חברות גדולות עושות דרכנו אירועים בחדר הבריחה הווירטואלי לכל העובדים ולמשפחותיהם. לשמחתי, זה כבר חצה גבולות והגיע גם לארה"ב ולאירופה. ניסינו להמציא את עצמנו מחדש, ולשמחתנו גם הצלחנו. עכשיו אנחנו חוזרים גם לתוכניות הקודמות. כרגע, למשל, אנחנו מקדמים מכירת ערכות ספורט, כושר, מוצרים למשרד הביתי, כולל גלידות לבתי העובדים".
אורן מודה שהנזק של הקורונה מסתכם בסכומים גבוהים. "יש במחסנים שלנו סחורה ב־3.5 מיליון שקלים, מתנות של פסח שאנחנו מקווים שנמכור לראש השנה. המרוויחים הגדולים הם הלקוחות שלנו. כדי לרוקן את המחסנים, אנחנו מוכרים עכשיו את המוצרים במחירי עלות כמעט".
ט"ו באב: "בדרך כלל אנחנו יוצאים, אבל הפעם כנראה נעשה ארוחה בבית, עם הבנות שלנו. זה הדבר הכי חשוב לנו", אומר אורן.
אביבה ומנחם שרייבר, בעלי מלון "אייבקס" במצפה רמון
כך הכרנו: הם נשואים 21 שנים ומתגוררים במצפה רמון. לשניהם זהו פרק ב'. יש להם שתי בנות (מנישואיו הראשונים של מנחם) וארבעה נכדים. "זה היה בתחילתו של עידן האינטרנט, כשעוד לא היו תמונות ומצלמות דיגיטליות", מספר מנחם (69), "כל אחד תיאר כמה הוא יפה ומוצלח בסולם 1־10, ואני כמובן הייתי 10. שנינו היינו אז גרושים. נפגשנו, והתחברנו די מהר". "אספתי אותו מביתו ב־23:00 בלילה לקפה בהרצליה", נזכרת אביבה (64), "ישבנו ודיברנו ודיברנו, צחקנו וצחקנו. פחות משנה מאז הפגישה הראשונה, כבר היינו נשואים".
חלוקת עבודה: "גרנו בזמנו בהרצליה, מנחם היה איש כספים בחברות גדולות ולי היה סטודיו גדול לעיצוב גרפי והפקות דפוס", מספרת אביבה, "כל הזמן קיננה בנו המחשבה שאולי עוד צריך לעשות משהו לפני הפנסיה, שיהיה שונה מכל הדברים שעשינו עד כה. אנחנו חובבי רכיבת שטח, וכשעברנו בכל מה שקרוי 'מדבר', נפתח לנו פתאום הראש. את הדרום בקושי הכרנו, והחלטנו לבדוק את האזור. זה היה מקום שונה לגמרי מכל מה שידענו, וגם גילינו מזג אוויר מופלא - אוויר קריר בבוקר ובערב".
הבייבי של בני הזוג הוא מלון הבוטיק "אייבקס" (iBex), שבו תשעה חדרים בגדלים שונים. "יצרנו הכל מאפס", מספרת אביבה, "מגיעים אלינו אנשים שאוהבים לטייל. אנחנו מספקים להם תוכן, כדי שיוכלו לנצל את הזמן ולהיחשף לטבע ולאנשים המיוחדים של מצפה רמון".
חלוקת התפקידים ביניהם די ברורה. אביבה עוסקת באירוח, בשיווק ובנושאי המזון והקניית התוכן לפעילויות האורחים. מנחם אחראי על הלוגיסטיקה, המנהלה והכספים. "אנחנו יחד 24/7. זה לא פשוט, לפעמים זה חנוק, אבל אנחנו שורדים את זה בהצלחה", אומרת אביבה.
ביזנס בקורונה: "התחלנו את 2020 בציפייה לשנה חזקה מאוד", מספר מנחם, "היו לנו הרבה מאוד הזמנות, מתיירים ומישראלים. שליש מהפעילות שלנו מגיעה מתיירים. עם פרוץ הקורונה, בבת אחת, נעלמו התיירים כי הופסקו הטיסות. גם הישראלים נעלמו בגלל הסגר הממושך. עכשיו אנחנו עדיין ברמת תעסוקה מינימלית ודלילה מאוד. חוסר הוודאות מאפיין מאוד את התקופה הזאת".
מנחם מספר שבזמן הקורונה הם מנסים לצמצם עלויות. "זה הדבר היחיד שבו אנחנו שולטים", הוא אומר, "העובדים יצאו בינתיים לחל"ת. העונה העיקרית במצפה רמון מתחילה בראש השנה ומסתיימת בחודש מאי. אבל גם באוגוסט סופי השבוע מבוקשים, בגלל הפעילויות של תצפיות הכוכבים. אנחנו מקווים שבראש השנה תשתנה האווירה ומצב הבריאות ישתפר - ואז הכל יהיה מסובך פחות".
"המסר שלנו אופטימי, אבל צריך לעזור לבעלי העסקים בארנונה, ברישוי עסקים ובדברים נוספים, כדי שיוכלו באמת לקיים את האופטימיות הזאת", אומרת אביבה.
ט"ו באב: "בטח נחגוג באיזשהו טיול הליכה", אומרת אביבה, "הטבע העוצמתי והיפה מדבר אלינו הרבה יותר מאשר חגיגה במסעדה".