אמיר ניצן, מנכ"ל הסתדרות הרוקחים
"בגל הראשון של הקורונה וגם כעת, הוגדרו בתי המרקחת כעסק חיוני, ולכן המשיכו לפעול גם בסגר המחמיר ביותר. אך המציאות הייתה שהמדינה אמרה לנו להמשיך לפעול, אבל לא סיפקה שום אמצעי הגנה לרוקחים, שקיבלו לקוחות, שחלקם באו בעקבות חולי, והייתה סכנה שיידבקו מקורונה. עקב כך, החלטתי לממן מכספנו את אמצעי המיגון, שכללו פרגודים, מסיכות מיוחדות, חלוקים חד־פעמיים, כפפות ואלכוג'ל.
הטעות הייתה שהייתי צריך להתעקש עם משרד הבריאות והמדינה שיממנו לבתי המרקחת את המיגון עבור הרוקחים ולא שנצטרך לשלם מכספנו למיגון הולם, כיוון שמדובר במערכה ארוכת טווח. מה גם שלאחר מכן המדינה ומוסדות אחרים אימצו את אופן המיגון שלנו במסגרת התו הסגול".
ראובן פנסקי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי–אזרחי
"הטעות שלי היא אי־ההבנה של התנהלות מגיפת הקורונה בקרב החרדים. הבנתי שעיקר מה שחסר הוא הסברה, כי אין להם את אמצעי המדיה שיש לכולנו, אך בסופו של דבר הצרכים שלהם דומים מאוד לאלה של יתר האוכלוסייה. כשהבנתי זאת, הקמנו את יחידת הכרוזים המיוחדת של השירות האזרחי, עם מתנדבים נפלאים ומסורים שפעלו מצוין במסגרתה. ללמוד, לחשוב באופן מותאם לאוכלוסייה ותמיד לשים את עצמך במקומו של האחר עם הרקע התרבותי, האמצעים שעומדים לרשותו והנרטיב שלו.
רק מנקודת מבטו של האחר תוכל להבין מה להתאים לו. המסקנה הזאת נכונה לכלל תחומי השירות של המדינה וספציפית לאוכלוסיות מיוחדות כמו חרדים".
ליאן סלע, מנכ"לית מכון אדלר
"בתור מנכ"לית מכון אדלר, רציתי לעשות כנס ארצי שעיקרו הוא קריאה נגד אלימות מינית בחברה הישראלית, כבר לאחר המקרה הנורא באיה נאפה אשתקד. אך לאור התפתחויות הפרשה, ולאחר מכן פרוץ מגיפת הקורונה והשלכותיה על כל החברה הישראלית, ובכלל זה גם על מכון אדלר, שעבר גם הוא שינויים רבים והתאמות למצב, הכנס לא יצא לפועל בשנת תש"ף.
השנה (תשפ"א), בהחלטה שלא תשתנה, נעשה כל שביכולתנו כדי לקיים כנס חשוב אף יותר, כלומר, כנס גדול ממה שהיה לנו בתכנון, נגד אלימות בחברה הישראלית. הפעם הכנס צפוי לכלול את כל סוגי האלימות, כולל אלימות מינית, פיזית ומילולית. כגוף חברתי, אנו מרגישים אחריות כלפי החברה הישראלית לפעול בכל דרך, לחנך להתנהגות נאותה ומכבדת של שוויון, תחושת ערך ושייכות, ובכך למגר ולהוקיע את האלימות המכוערת בין אם זה בתוך המשפחה, בגנים ובפעוטונים ובין אם בחוץ".
צביקה וילנאי, מנכ"ל מועדון הצרכנות הוט
"לפני 20 שנה בדיוק פקעה בועת הדוטקום ויצרה משבר כלכלי עולמי, שהתעצם בארץ עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. באותה תקופה ניהלתי קבוצת חברות שיווק ופרסום. הייתי גם שותף בסטארט־אפ של סחר אלקטרוני, והייתי בעיצומו של תהליך הקמת קרן הון־סיכון ציבורית עם תשקיף מוכן להנפקה. המשבר תפס אותי בעיצומה של התרחבות עסקית מוטת הייטק, שמומנה באמצעות הון חיצוני, שבאותה תקופה היה קל מאוד לגייסו.
נלכדתי במשבר כשכל הביצים שלי בסל אחד, שהוטח בבת אחת לקרקע. נכנסתי לסחרור כלכלי, שחייב נקיטת צעדים דרסטיים לייצוב העסקים. השיקום הכלכלי היה ארוך וכואב, וכרוך בצמצום ניכר ובפיטורי עובדים רבים. חלום ההייטק סחרר אותי וכמעט חיסל אותי. מאז למדתי, בדרך הקשה, לנהל ולפזר סיכונים".
ד"ר דדי סגל, מנכ"ל פנאקסיה תעשיות פרמצבטיות
"כחברה שנמצאת בצמיחה מתמדת, לאורך השנים התמודדתי לא פעם עם דילמה ניהולית של מיצוי פוטנציאל הצמיחה של החברה אל מול יצירת התחייבויות עתידיות והשפעתן על החברה ועובדיה. לפני כשנה וחצי הייתי צריך לבחור אם להרחיב את שטחי החברה בלוד ולשכור שטחים נוספים, תוך שאני מתחייב למשכירים לחוזה של עשר שנים, על כל המשמעויות התזרימיות והכלכליות הנובעות מכך.
באותה נקודת זמן העסיקה פנאקסיה כ־80 עובדים. תחום הקנאביס הרפואי עוד היה בחיתוליו, והייתי צריך להחליט: האם אני מסתכן ולוקח התחייבויות חדשות בדמותן של חוזי שכירות שישפיעו על החברה עשור קדימה, לטוב או לרע, או שאני מוותר על ה'הזדמנות' לנוכח חוסר הוודאות בשוק והאחריות שלי כמנכ"ל המחויב לשמור על יציבות החברה ועל עובדיה? בחרתי לא להסתכן ולא הרחבתי את שטחי החברה.
לצערי ולשמחתי, מבחן הזמן מלמד שטעיתי. היום, שנה וחצי מאוחר יותר, אנו מעסיקים קרוב ל־200 עובדים. לא מדובר רק במחסור במקומות ישיבה לעובדים, אלא גם בשטחי ייצור למפעל ומחסנים. אומנם משבר הקורונה 'פתר' בשלב הזה את בעיית המשרדים לעובדים, שכן רובם עובדים מהבית, אבל המחסור במחסנים ובשטחי ייצור מורגש היטב, ואנו משלמים מחיר תפעולי גבוה משהיינו משלמים אילו היינו מחזיקים בשטחים נוספים. היום יש לי ביטחון בשוק הקנאביס, שגדל ונמצא בצמיחה מתמדת. הגענו להישגים חסרי תקדים, ולכן אנו יכולים להרשות לעצמנו לקחת סיכונים מחושבים גם בעתיד".
הילה גולדנברג, מנהלת פרויקטים בכירה, נתיבי הקמה
"הטעות שלי, שעליה אני מתחרטת, קשורה בהמלצה שנתתי לפני כמה שנים ללקוח, שהסתמכה בין היתר על סוג התקשורת שהייתה עם הרשות המקומית ולא הביאה בחשבון אמת פשוטה - ברגע שמגיעים לרשות, הכל פתוח. אף שזה קורה לעתים רחוקות, הרשות יכולה לשנות את דרישותיה גם אחרי שנתנה את אישורה. לפני כמה שנים טיפלתי בהיתר בנייה לפרויקט חדשני ופורץ דרך במיקום אסטרטגי לאחת מהחברות המובילות בארץ.
אחד הנושאים המורכבים בפרויקט הזה ובהליך הרישוי שניהלנו היה הנושא של הסדרי התנועה והחניה בפרויקט, מכיוון שליזם היה חשוב למקסם את כמות החניות כחלק מהמודל העסקי שלו. כחלק מבניית אסטרטגיית הרישוי לפרויקט, זיהינו את קבלת אישור תוכנת התנועה כנתיב קריטי, והאישור הראשון שאותו דאגתי לקבל היה האישור של נספח התנועה. הרשות הבינה את האילוצים והצרכים של היזם, ואישרה את אותם הסדרי תנועה מבוקשים בפרק זמן מהיר יחסי לזמן תגובה של רשות מקומית.
חשתי גאווה גדולה שצלחתי את המכשול ושעמדתי במטרה חשובה שהציב היזם. אבל ברישוי, זה שעברת שלב לא אומר שלא תיאלץ לחזור אליו. ואכן בהמשך התקבלה התנגדות של השכנים לפרויקט. בסיס ההתנגדות היו פתרונות התנועה, שאותם כבר אישרתי לא מזמן עם הרשות. כאשר מוגשת התנגדות, הרשות מחויבת לדון בה בכובד ראש, ואף שבמקרה זה סביר היה שההתנגדות לא תתקבל, הוחלט להגיע להבנות עם המתנגדים ולערוך כמה שינויים בתכנון, באופן שיספק אותם והם יוכלו להסיר את ההתנגדות.
על בסיס התקשורת עם הוועדה, אני לא ראיתי שום מניעה לאישור מהיר של השינויים בתכנון, אולם להפתעתי כאשר הגענו לאשר שנית את הנספח, הרשות בחנה את התוכנית מאפס ונסוגה לחלוטין מכל מה שאישרה בעבר ואף מעבר לכך: דרשה לשנות גם את מה שכבר אושר, מה שאילץ את המתכננים להקטין את מספר החניות, שהיו קריטיות לפרויקט.
בדיעבד הבנתי שההמלצה שלי ללקוח צריכה הייתה להיות שכיוון שמדובר בנושא רגיש כדאי לסכם עם המתנגדים שהשינויים בתנועה יאושרו לאחר קבלת ההיתר, למשל במסגרת היתר שינויים או עדכון נספח. הלקח שלמדתי הוא שתקשורת טובה ומקצועית היא כמובן קריטית לניהול יעיל של הליכי הרישוי, אולם אסור לשכוח שכשמגיעים לרשות, תמיד קיים סיכון מסוים שמה שתיאמנו (ואף אושר) עלול להשתנות.
כדי לנהל את הסיכון הזה, חשוב מאוד להביא בחשבון את העיתוי שבו פונים לרשות. מאז, בכל פרויקט שבו אני מטפלת, ובעיקר בפרויקטים אסטרטגיים חדשניים ומורכבים, אני מביאה בחשבון גם את האפשרות שמה שכבר אושר יכול תמיד להיבחן מחדש".
אנדרס ריכטר, מנכ"ל פריוריטי
"מבחינתי, אחת הטעויות המקצועיות שאני חוטא בהן היא שאני לא מספיק לגעת בכל דבר ודבר עד הסוף. במהלך יום העבודה אני נחשף להמון מידע, נפגש עם אנשים רבים ועובר על עשרות פרויקטים שהחברה עושה בארץ ובחו"ל. היום שלי הוא פסיפס של פעילויות שונות ומגוונות, ולפעמים הייתי רוצה לרדת לעומק הדברים מתוך סקרנות אישית וכנה. לעתים אני מקנא בעובדי החברה שעוסקים בתחום מסוים, לומדים אותו לעומק, ובקיאים בכל פרטיו, עד לרזולוציות הקטנות ביותר.
שיטת הניהול שאני מתווה בחברה היא כמה שפחות ריכוזיות וכמה שיותר מאפשרת לבכירים ולעובדים לנהל את גזרתם. לשמחתי, החברה גדלה בשש השנים האחרונות ושילשה את עצמה לעבודה עם עשרות אלפי לקוחות בקרוב ל־40 מדינות. הפתרון העיקרי לטעות שלי הוא לגייס עובדים שאני יכול לסמוך עליהם, שיש בהם את אותה סקרנות שהייתי רוצה לממש בעצמי ולדעת שהם יעמיקו ויכירו את הלקוחות, על הצרכים, האתגרים והשאיפות שלהם. אני משתדל, בייחוד בתקופה הזאת, לראות בכל סיטואציה את הטוב, ועל כן שמח לגלות שהעובדים שאיתי הם נקודת אור".
עו"ד יהודה רוה, ראש משרד יהודה רוה ושות' ושותף מייסד של קרן תשתיות ישראל
"בכינוס תשתיות בניו יורק ב־1995, פגשתי נציג של קונצרן מקווארי קפיטל מאוסטרליה (שהיא אחת מקרנות התשתיות הגדולות בעולם), שהציע לי לבחון אפשרות לשתף פעולה עם מקווארי בהקמת קרן תשתיות בישראל, שתוביל השקעות בתחבורה בישראל. 25 שנה צעיר יותר, חשבתי אז שאין ממש היתכנות ליוזמה כזאת בישראל, ודחיתי את ההצעה.
סלילת נתיבי תחבורה עד אז הייתה בשליטה ממשלתית מוחלטת, ומימון ארוך טווח היה בשליטת הבנקים הגדולים, ששלטו בגופים המוסדיים עתירי המזומנים. מי העלה בדעתו שקיימת אפשרות שיוקם כביש חלופי לכביש 4 העמוס והפקוק, בידי המגזר הפרטי. אבל הרעיון המשיך לנקר בראשי, והרגשתי שאולי החמצתי הזדמנות נדירה והיסטורית להיות חלק ממיזם בינלאומי גדול, ולו הייתי חוזר בזמן, אין ספק שהייתי קופץ על ההצעה האוסטרלית.
הרעיון המשיך לנקר במוחי ולימים, ייצגתי את קונסורציום דרך ארץ, שזכה במכרז להקמה ולתפעול של כביש 6, ונחשפתי לנושא ה־PPP (ביצוע פרויקטים ציבוריים באמצעות שותפות של המגזר הציבורי עם המגזר הפרטי), בתחום התשתיות, וב־2007, בהבזק של רגע, פניתי לידידי יאיר המבורגר והצעתי לו שנקים קרן תשתיות כזאת לפרויקטים של תשתית, בתחומי תחבורה, מים, אנרגיה ועוד. הקרן (תש"י) הוקמה בידי קבוצת הראל וירון קסטנבאום, ואחת ההשקעות הראשונות שלה הייתה, רכישת הבעלות בדרך ארץ. מתברר שלפעמים טעויות באות על תיקונן, וחלומות מתגשמים".
