אני מודה שלפני הפגישה עם איש העסקים והפילנתרופ סילבן אדמס, קצת התרגשתי. בכל זאת, לא בכל יום אני פוגשת את אחד הפילנתרופים הגדולים של מדינת ישראל. את האיש שהביא לפה את הג'ירו ד'איטליה, את מדונה להופעה באירוויזיון, את ליאו מסי הגדול, את נבחרת הרכיבה שלו "ישראל סטארט־אפ ניישן" לטור דה פראנס. אלא שברגע שמר אדמס ירד מהטוסטוס העירוני הצבעוני שלו כאחד האדם ונכנס למתחם הוולודרום, הקרוי על שמו בהדר יוסף (שנפתח לפני שנה ונבנה במיוחד לאימוני רכיבה על אופניים וספורט תחרותי - ט"ל), נופף לשלום לילדים שיצאו בדיוק מאימון וחייך חיוך גדול תוך שהוא מתרגש ומראה לי כילד את המדליות שזכה בעצמו בתחרויות רכיבה חובבנית, הבנתי שיש פה עסק עם איש אחר ובעיקר עם איש מאוד מיוחד.
איך ההרגשה לראות את השם שלך על הבניין?
"האמת היא שזה גורם לי אולי לגבוה בסנטימטר קטן כשאני רואה את המרכז הזה שמוקדש לנוער בישראל. בכל פעם שאני בא לפה אני צריך לצבוט את עצמי. זה מרגש אותי".
קשה להגדיר במשפט אחד את אדמס, בן לשורדי שואה (בנו של יזם הנדל"ן מרסל אדמס, שנפטר לפני כשנה בגיל 100 - ט"ל). אביו מרסל ז"ל לחם במלחמת העצמאות ושימש בשנים הראשונות להקמת המדינה כשליח הסוכנות, עד שעזב לקנדה והשתקע שם. סילבן בנו ספג בבית ציונות, ומהיום שהחליט לעשות עלייה ולהשתקע בישראל עם רעייתו אי־אז לפני חמש שנים, גמר אומר להקדיש את הפרק הזה בחייו לעם ישראל, לפעול לחיזוק מעמדה של ישראל בעולם וליצירת מיתוג חיובי חזק ואמיתי דרך אירועי תרבות ספורט, חדשנות וחינוך.
"בשבוע הראשון כשהגעתי לכאן הדפסתי כרטיס ביקור ועליו כתבתי 'שגריר מטעם עצמי של מדינת ישראל' וזה מה שאני עושה ומי שאני. אין לי מילים לתאר עד כמה אני אוהב את המדינה הזאת והאנשים בה". על העלייה הוא מוסיף "זה נס של הציונות. שלנו היהודים יש מקום בעולם הזה. מאוד ריגש אותי שקיבלו אותי כאזרח".
תרומתו של אדמס אינה מסתכמת בספורט ובמוזיקה אלא גם בתחום הבריאות ועוד היד נטויה. בימים אלה נבנה ביוזמתו ובתרומתו בית החולים הראשון בישראל לרפואה דחופה באיכילוב. עוד יוקמו ביוזמתו ובתרומתו בתי חולים לילדים בוולפסון בחולון ובאסף הרופא, שישמשו לניתוחי לב מצילי חיים לילדים מכל העולם. בתי חולים אלה הם חלק מפרויקט "הצל לבו של ילד", תוכנית המציעה ניתוח לב מציל חיים לילדים ישראלים ופלסטינים, כמו גם בתי חולים שדה במדינות מוחלשות ברחבי העולם. הוא גם תרם את הכספים להקמת מעבדת מחקר בבית החולים אסף הרופא. כמו כן, הוא תורם גדול לשתי אוניברסיטאות: בן־גוריון בנגב ואוניברסיטת תל אביב. "אני מאוד גאה בזה", אומר אדמס, "מבחינתי הערך הוא מעבר לכסף. זה מרגש אותי באופן אישי וחשוב לי לתת מעצמי ולא רק צ'ק. אכפת לי מהם, אני שייך להם".
רבות מפעילויות הפילנתרופיה שלך קשורות לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, וכפועל יוצא מזה היינו ערים לקידום התיירות בישראל. מה עולה בגורל היוזמות הללו בתקופה של מגיפה עולמית?
"אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה, מכיוון שאין ספק שהמגיפה הרגה את התיירות. אבל אני משוכנע שיהיה קל לשקם אותה במהרה. הבאנו הישגים מרשימים, בשנת 2018 בשנה של הג'ירו היינו מספר אחת בעולם בגידול התיירות עם 38% צמיחה. ואני אתן לך סקופ, יש לי רשימה של פרויקטים מדהימים. חשבת שהג'ירו, מסי ומדונה זה טוב? אז יש עוד כאלה וטובים יותר בקנה. ברגע שהקורונה תעבור, ואני מקווה שלא נצטרך לחכות יותר מדי זמן, אני אעשה הכל במטרה להמשיך לקדם את המיתוג של ישראל בעולם".
אתה מדבר הרבה על חשיבותם של אירועים בינלאומיים כאקט של הסברה ישראלית, וזו חלק מהמתודה שלך. איך קיבלת את הרעיון?
"למדתי זאת מאנשים שביקרו פה בפעם הראשונה. הם לא האמינו למה שראו, שהיה שונה לגמרי ממה שחשבו עליו וממה ששמעו בתקשורת הזרה. מישהו פעם אמר לי שהוא הופתע לגלות שאין חיילים עם רובים ברחובות. כשמסקרים את המדינה בתקשורת הבינלאומית, מדובר לרוב בסיקור לא חיובי בעליל, זה לא משנה היכן תפתחי את העיתון, תמיד תראי מאמר לא חיובי על ישראל. אמרתי לעצמי, איך זה ייתכן שמדינה כל כך קטנה מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם? רוב בני האדם הם א־פוליטיים, אוהדי ספורט ומוזיקה ולא אכפת להם מפוליטיקה. וכשאת מגיעה אליהם דרך הדברים שהם אוהבים ומראה להם צד אחד של ישראל, זו כבר לא הסברה, זה להראות את האמת. זה להראות לרוב השקט שלא מכיר אותנו את המדינה שאני גר בה, המדינה שאני אוהב. אני רוצה לצייר להם את הנרטיב האחר, את ישראל האמיתית".
אדמס אומר שהרגיש בבית מהיום הראשון שנחת בישראל, בתל אביב "העיר הפלורליסטית ביותר בעולם". כשאני שואלת אותו עד כמה הוא מעורב בפוליטיקה, הוא עונה בפשטות: "אני ציוני. אני לא מעוניין בפוליטיקה, עובד עם כולם, אוהב את כולם ומאמין שרוב בני האדם הם טובים".
זה מפתיע, מכיוון שלרוב אנשים במעמדך כבר נכוו, כבר ראו דברים והפכו למחוספסים. אתה, מחצי השעה האחרונה שביליתי איתך, עושה רושם של האדם האופטימי ביותר במדינת ישראל. מה הסוד?
"אני מאמין שרוב בני האדם טובים. פגשתי בישראל כמה מהאנשים הטובים ביותר שפגשתי בכל ימי חיי, יש פה אנשים נהדרים, ואני מאמין גם במין האנושי. החיים בעצם הם אותו דבר, ומה שמשנה זו נקודת המבט, ואני מעדיף להיות אופטימי ושמח ולא פסימי ואומלל. אני חושב שהגישה הזו מאפשרת לי לראות דברים שאנשים לעתים מפספסים. בסך הכל יש לנו מדינה שאנחנו צריכים להיות גאים בה".
ישראל נמצאת כעת באחד המשברים הקשים שידעה מהקמתה, איך לדעתך נוכל להחלים ממנו?
"עם קצת דברים טובים ויוזמות מוצלחות יהיה אפשר להחזיר את הגאווה הלאומית והאחדות בעם ולהוציא אנשים מהמצב המדכא שנכנסנו אליו. עם ישראל הוא אחד, ואנחנו צריכים להחזיר אותו להיות מאוחד על ידי כל יוזמה שתוכל לחזק את הכוח שלנו מבפנים ואת התדמית שלנו מבחוץ".
למעלה מ־30 שנה ניהל אדמס את החברה של אביו ושילש את הכנסותיה. כיום אדמס הוא הישראלי היחידי ואחד מחמשת הקנדים היחידים, החבר ביוזמת ה־Giving Pledge, לצד וורן באפט וביל גייטס, והתחייב לתרום יותר מחצי מהונו עוד בימי חייו. היוזמות הללו הן חלק ממפעל חייו ותרומתו. ההצלחה של הג'ירו הפתיעה את אדמס. כמויות האהדה והאהבה ומיליון הישראלים שיצאו לרחובות לעודד מבלי שהכירו את התחרות היו בלתי נתפסות, "זה שימח אותי כל כך שלא היו יותר חרדים וחילונים, ערבים או יהודים, נשים או גברים, אלא עם אחד גאה ושמח שכל עיני העולם נשואות אליו". חיזוק ישראל דרך תרבות, ספורט ומוזיקה הוא רק חלק מהחזון הגדול של אדמס, שהביא אותו להקים קרן להשקעה בישראל דרך אירועי תרבות, ספורט, חדשנות וחינוך, המזמינה אנשי עסקים ופילנתרופים יהודים ברחבי העולם להצטרף אליו.
אחרי "ישראל סטארט־אפ ניישן", שהחתימה את רוכב האופניים האגדי כריס פרום לשורותיה ("הבאתי אותו גם כדי לנצח כי אני אוהב לנצח, אבל גם כדי שבעולם יסתכלו לכאן. הוא שם ענק בתחומו, הלברון ג'יימס וליאו מסי של עולם הרכיבה") - השאיפה הבאה של אדמס היא מדליות אולימפיות. "ישראל זכתה בתשע מדליות אולימפיות בתולדותיה. התוכנית שלי היא לזכות בתשע מדליות בכל אולימפיאדה".
איך תעשה את זה?
"הבעיה שיש כאן היא שאנחנו לא מאורגנים מספיק וחסרי תמיכה כספית. אבל מצאתי פתרון נפלא לכך. אני רוצה לפנות לתומכים יהודים ברחבי העולם וליצור תחרות בריאה בינינו. נניח שאני אקח את תחום הרכיבה על עצמי ותורם אחר את השחייה וכן הלאה, וכן הלאה, לכל 36 ענפי הספורט האולימפיים בקיץ. על ידי התחרות הבריאה בינינו, ואני אומר לך שאני מתכוון לנצח ולהביא המון מדליות (הוא אומר וצוחק - ט"ל), אנחנו רק נעשה טוב יותר למדינת ישראל. זו בסופו של דבר מטרת־העל שלנו. נאמץ את הספורט הישראלי לא רק על ידי מימון אלא גם על ידי ארגון. אני יודע שזה יצליח, כי ישראלים הם ווינרים, יש לנו את האתלטים הכי טובים, הם רק זקוקים לקצת השקעה".
לב יהודי הוא לב של נתינה
אדמס היה בין הישראלים היחידים שהוזמנו על ידי הממשל האמריקאי להשתתף בטקס חתימת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין. "מישהו שם ראה את הפרויקטים שאני עושה וחשב שזה יתרום לקידום הסכמי השלום, מאוד שמחתי והייתי גאה בכך".
בעצם, אתה וקבוצת הרכיבה הייתם הראשונים "לנרמל" את היחסים, כשלפני שנה בדיוק רכבתם בדובאי עם חולצות בכחול־לבן ועליהן דגל ישראל.
"אני חושב שהיו כמה אבני בניין, כולל גרנד פרי הג'ודו שנערך בדובאי בסתיו 2019 (אני תומך גם בקבוצת הג'ודו הלאומית שלנו), שבו הספורטאי הישראלי שלנו זכה בזהב, דגלנו הונף ו'התקווה' ניגנה. כמה חודשים לאחר מכן צוות האופניים של 'סטארט־אפ ניישן' בישראל זכה להזמנה לרכוב ב'טור איחוד האמירויות'. זו הייתה חוויה יוצאת דופן, רכבנו ברחובות לבושים כחול־לבן כשהשם ישראל – שם הקבוצה שבחרתי – על החזה, ואנשים מצטלמים איתנו ומבקשים חתימות. ואפילו הטורניר בדובאי. להרים את דגל ישראל ולשיר 'התקווה' בטורניר הג'ודו בדובאי הוא דבר מדהים. העובדה שאפשר לעשות את זה במדינה ערבית זה נדיר. אני מאמין שמנהיגים ערבים ראו עד כמה אנו הישראלים התקבלו על ידי בני עמם, ואולי זה העניק להם את הביטחון לנהל שלום רשמי עם מדינתנו".
אך לא רק לעם ישראל מקדיש אדמס את חייו אלא גם ליהדות התפוצות. "עצוב לי שהדור הצעיר מאבד את הקשר שלו לציונות וליהדות. את הקשר לשורשים. אני תמיד אומר שאתה לא יכול להיות גאה במשהו אם אתה לא יודע מה זה בדיוק. ואיך תהיה גאה בהיותך יהודי אם לא תדע את ההיסטוריה המופלאה של העם הזה?". כחלק מהיוזמה והאמונה שלחינוך יש ערך ראשון במעלה מקים אדמס בית ספר תיכון יהודי פרטי מסובסד במונטריאול, שיאפשר לילדי הקהילה ללמוד בו, וייקרא "הרצליה" על שם הגימנסיה העברית הראשונה בתל אביב שהוקמה בשנת 1905. אדמס גם תרם לקרן תרומה המספקת סבסוד שכר לימוד, שהופך את החינוך היהודי למשתלם יותר, מכיוון שזהו המכשול הגדול ביותר עבור ההורים בבחירת חינוך יהודי לילדיהם. "אנו מקווים כי ניתן לייצא מודל זה לכל עיר מרכזית בצפון אמריקה, כדי לגדל ילדים יהודים ונדאג לנכדים יהודים", הוא אומר.
כשהוא מדבר על המשפחה, עיניו נוצצות, לא כל שכן על רעייתו מרגרט, שאותה פגש כשהתנדב בתחילת שנות ה־20 לחייו בקיבוץ חצור. "היא בריטית, פגשתי אותה בקיבוץ, ואחרי שהכה בי ברק התאהבתי בה, ואני עדיין אוהב אותה באותה מידה". מרגרט עברה גיור אורתודוקסי כהלכתו, אבל לדבריו של אדמס "תמיד ידעתי שיש לה לב יהודי".
איך אתה מגדיר לב יהודי?
"נתינה. אהבת חינם, עזרה לזולת".
מה החלום הגדול שלך?
"אני לא אוהב את המילה חלום, מכיוון שהיא מתקשרת אצלי למשהו שאי אפשר להגשים. אני לא חולם, אני חי את החיים ומנסה לעשות דברים טובים, יעילים ומועילים. הארץ הזו זקוקה לאירועים שיאחדו אותה, לכן המדליות האולימפיות חשובות לי כל כך, מכיוון שהן חשובות לגאווה לאומית. אנחנו שוכחים מהשוני ומהמחלוקות כשיש לנו דברים במשותף. זה לא משנה אם זה מדע (אדמס היה שותף למיזם spaceIL - ט"ל), בריאות או כל דבר אחר, העיקר שנהיה מאוחדים בו. הכל מתרכז מבחינתי לתמה אחת, ולזה אני מקדיש את חיי. ואני קורא לכולם להצטרף אליי ליוזמות הללו, ליוזמות משלהם".