אתה רואה חסמים בירוקרטיים שחסמו את הגדלת היצע הדיור, ומנציחות את משבר הדיור? 
"במהלך התפקיד שלי עסקנו הרבה בנדל"ן ובמשבר הדיור, בהחלט חלק נכבד מהבעיה טמון במורכבות השוק. צריך לשים לב לשתי עובדות מרכזיות. ראשית, ישראל חריגה מאוד יחסית לעולם המערבי, אנחנו אמורים להיות 18 מיליון איש ב-2050 וזה אתגר אדיר למדינה קטנה. בעיה נוספת היא שאיבדנו שלוש שנים בסטגנציה הפוליטית שהייתה, במקום לרוץ הלכנו אחורה. שני האירועים האלה מקשים מאוד, חוץ מהיותה של המערכת בירוקרטית וקשה". 

נתת לי דוגמה על עיר בסין. למה בסין כן ובישראל לא?
"כשמחליטים בסין לפתור בעיית דיור עושים את זה בדרכים דמוקרטיות יותר ופחות. נותנים לדיירים 90 יום להחליט מה הם רוצים לעשות כשיש פרויקט מגורים חדש, או לעבור לכפר אחר - אין מקום להתנגדויות ולבחינה של זכות הקניין. ישראל, כמדינה דמוקרטית, לא יכולה להתנהל כך. כשיש פרויקט התחדשות עירונית צריך לשאול את האנשים, לוודא שהתהליך נעשה בשיתוף הציבור, זה לא קיים בסין". 

לזוגות צעירים אין פתרונות דיור היום. האם לא הגזמנו?
"בסופו של דבר גם משרד המשפטים וגם שאר משרדי הממשלה יודעים שיש צורך לעשות שינוי בדרכי החשיבה הקיימות שאפיינו אותנו. גם זכות הקניין צריכה לעבור שינוי, וצריך להיות איזון. צריך להפחית ממה שאנחנו רואים את זכות הווטו של הקניין, התיקון שעבר בחוק ההסדרים נמצא באיזון הזה, וגם זכות הקניין צריכה לתרום את חלקה כדי לנסות להתגבר על המשבר". 

אתה רואה מצב שבו בוועדות המחוזיות מערימים מכשולים בירוקרטיים רק כי לרשות המקומית לא כדאי להוציא את הפרויקט לפועל?
"צריך לעשות הפרדה. הוועדות המחוזיות, ככלל, מזדהות עם הצורך שהממשלה הכריזה עליו, להגדיל זכויות בנייה, והן משתדלות לעשות זאת. בכל מה שקשור לוועדות המקומיות, שאכן נמצאות בייצוג משמעותי הרבה יותר, צריך לזכור שהשלטון המקומי שולט גם באמצעות היתרי בנייה, וכאן ישראל צריכה לעשות עוד הרבה ביחסים שבין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. צריך למצוא את הדרך לא רק לכפות את הבנייה על ראשי הרשויות, אלא לראות באיזו דרך אפשר לתת תמריצים, ולנסות לקדם תשתיות בנייה. ככל שאתה מעצים זכויות, כך המטלות על הרשות המקומית גדלות, ומזה חוששים ראשי הרשויות. צריך לגרום להם לשלב זרועות ולהוציא היתרי בנייה מהר יותר". 

האיזון בין זכויות הפרט לרווחת הכלל. איך אתה רואה את זה בראי איכוני השב"כ?
"צריך לחזור לספר 1984. איכוני שב"כ זה משהו שפוגע מאוד בזכויות הפרט הבסיסיות ביותר, אפילו יותר מזכות הקניין. אדם מכלכל צעדיו, ואם הוא יודע שעוקבים אחריו הוא כבר מתנהל אחרת. יש רתיעה, בוודאי למשפטנים, מהחוק הזה. רק במקרים מאוד חריגים, שקדושת החיים עולה לדרגה מאוד גבוהה כי יש חשש גבוה מהדבקות מסיביות, רק אז צריך להשתמש בו".