קרן חזון (52), יו"ר ומנכ"לית קבוצת תורפז תעשיות
מי אני: סקרנית, ביצועיסטית, בעלת ערכים גבוהים מאוד, כסף לא יכול לקנות אותי. פרפקציוניסטית, דעתנית, צנטרליסטית, רגישה ואוהבת מאוד אנשים. אני שומרת על קשר עם כולם ומאמינה שהכל מתחיל ונגמר במערכות היחסים, ולכן, כשמוכרים לי חברות, הם מוכרים לקרן ולא לתורפז.
שורשים: סבא נולד בטולדו ובגיל צעיר עבר מספרד לרוטרדם בהולנד. סבתא נולדה בליטא וגדלה שם עד נערותה. שניהם החליטו לעלות לארץ ישראל בנפרד, נפגשו באונייה מרוטרדם לתל אביב והתאהבו. מכיוון שלא נתנו להם להיכנס לארץ, הם נאלצו לשוט לכיוון מצריים והתיישבו בקהיר, שם אבא, שהיה ילד יחיד, נולד, גדל והתחנך.
סבא, שניהל את הבנק הבלגי במצרים, האמין בלימודים גבוהים ושלח אותו ללמוד הנדסת חשמל עם התמחות במתח גבוה ב־MIT בארה"ב כשהיה בן 16. במהלך ארבע השנים שהיה שם הכיר יהודייה מאנגליה, הם התחתנו, המשיכו את הלימודים באנגליה ונפרדו. הוריו הגיעו לישראל בסוף שנות ה־50, והוא עלה לארץ ב־61'.
סבא מהצד של אמא נולד באודסה, וסבתא על גבול רוסיה־פולין. הוא נשלח ללמוד אומנות ב"לאונרדו דה וינצ'י", התחתן שם עם אשתו הראשונה, שנפטרה בלידה עם הילד, והחליט לעלות לישראל. גם הוא סורב כניסה ומצא את עצמו בקהיר, שם הכיר את סבתא. הם התחתנו, עלו ארצה ב־52' והגיעו לרמת גן, שם סבא פתח חנויות לחותמות.
המשפחות הכירו מרחוק בקהילה בקהיר, ממפגשים בקאנטרי קלאב ובבית הכנסת. כשהמשפחה של אבא הגיעה ארצה, המשפחה של אמא הזמינו אותם אליהם הביתה, במחווה של "הסבר פניך לעולה". ההורים של אבא שכחו שם משהו, וכשאבא נשלח לאסוף אותו, הוא פגש שם את אמא, שהייתה יפהפייה מסחררת - והשאר היסטוריה.
מוסא כהן: אבא, איש מוכשר בצורה יוצאת דופן, מענטש וחכם. הוא ירד לעבוד בקמ"ג בדימונה במשך כמה שנים, ואחר כך בנה את שדות התעופה באיזמיר מטעם משרד הביטחון והיה על הקו לטורקיה. הם עברו מבאר שבע לרמת השרון, ואמא הייתה מורה בחינוך מיוחד. כשחזר מטורקיה הוא פגש את אביו של גרשון זלקינד (סבם של דניאל ומיכאל זלקינד, בעלי השליטה באלקו היום – ל"ר). אלקו הייתה אז על סף פשיטת רגל. הם הגיעו להסכם שאם אבא יצליח להבריא את החברה, הוא יקבל שותפות קטנה - וכך היה. הוא בנה את המפעל ברמת השרון, הוביל את אלקו התקנות ושירותים, נחל הצלחה עצומה ואז נפטר במפתיע.
הילדות שלי: אני גרה ברמת השרון כל חיי. בבית דיברו צרפתית ואנגלית ולמדתי בתיכון "אלון", בעיקר ביולוגיה, כימיה וצרפתית. ניגנתי בפסנתר, רצתי ריצות קצרות, שיחקתי טניס ורציתי ללמוד רפואה. בצבא, כששירתי בדובר צה"ל, פגשתי את בעלי המקסים.
שי חזון: בעלי. הוא היה עתודאי בהנדסת בניין בטכניון, עשה תואר שני בניהול פיננסי, והיום הוא סמנכ"ל תפעול בתורפז. שי הוא מבריק, צנוע, שקט וידען ברמות. הייתה לו חברת קבלנות והוא בנה פרויקטים גדולים ברחבי הארץ, עד שנמאס לו. הצעתי: "בוא, תעזור, ותראה אם אתה אוהב את תורפז", כשרק היינו שותפים בחברה, אז בפועל הוא שם לפניי. חוץ מזה הוא איש מדהים ומצחיק, אחלה אבא, בן זוג מפרגן ותומך ומי שאפשר לי את החופש וההצלחה. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים ברמת השרון.
לימודים: התקבלתי ללימודי רפואה בירושלים, אבל בגלל שהיה לנו רק אוטו אחד, זה לא היה ריאלי. כשהלכתי לבקר באוניברסיטה העברית פגשתי את ראש החוג לפרמקולוגיה והוא סיפר לי שהם פותחים שלוחה בבר אילן, אז נרשמתי שם לכימיה תרופתית. את התואר השני בכלכלה ומינהל עסקים עשיתי בלונדון ביזנס סקול והייתי טסה הלוך וחזור, ואחר כך השתתפתי בתוכנית של הרווארד, אבל האוניברסיטה האמיתית הייתה מה שעברתי בגיל 23.
אלקו: ביום בהיר אחד, כשהיה בן 58, אבא צנח ומת מדום לב. יש לי תמונה שלו, שבע וחצי שעות לפני, מחזיק את בני התינוק. עברו כבר 29 שנים, ההרגשה היא כאילו זה היה לפני רגע. אמא הייתה בת 49, בלי הבנה עסקית, אחי הגדול, גאון, דוקטור להנדסת חשמל - הוא וכסף זה שמן ומים - והקטן היה בן 16. הייתי סטודנטית ומצאתי את עצמי אוספת את הדברים שלו, תובעת את ביטוח החיים, עומדת מול רשויות המס, גומרת חשבון עם אלקו.
תשעה חודשים ניהלתי איתם מו"מ. דרשתי לסגור את הבונוסים שלו שנים אחורה ומכרתי את המניות, כי זה מה שהיה כתוב בחוזה אם מישהו מהשותפים נפטר. הם התנהגו באופן הוגן, ראוי וקשוח, לא ניסו לגנוב או לרמות. מכרתי את מה שהייתי צריכה והשקעתי נכון את הכספים כדי שאמא תוכל לחיות ברווחה.
קריירה: התחלתי לעבוד במכתשים אגן, ומיכה פיקרסקי, אחד הפאונדרים, גידל אותי. היה לו הובי של חומרי גלם לתעשיית הבושם והטעם, והוא אמר: "בואי תסתכלי מה יש שם". אמרתי שזה שווה המון כסף והקמתי חברה, עם לוגו, ומשם התקדמנו. עבדתי צמוד לאילן לויטה, אחד האנשים היותר שווים. הייתי במכתשים שבע שנים. מיכה ביקש ממני לנהל חברה בת, אבל אני רציתי ילד שני, אז הביאו מישהו אחר במקומי. כשחזרתי מחופשת לידה הבנתי שהמחליף שלי חושב שאין מקום לשנינו, ומכיוון שאני לא נשארת במקום שלא מעריכים אותי, החלטתי לעזוב.
ארומור: אמרתי שאם אני מספיק טובה כדי להקים חברה של 300 מיליון דולר למכתשים, אני יכולה לבנות משהו לעצמי, הקמתי חברה והתחלתי לייעץ לארומור יומיים בשבוע, כשהיו על סף פשיטת רגל. אחרי שהובלתי תהליך הבראה, קניתי עם לויטה ועו"ד רלי לשם 50% מהחברה. בהמשך קנינו את כולה, ולפני שמונה שנים מכרנו אותה ביותר מ־100 מיליון דולר.
תורפז 1: במקביל קניתי את תורפז ב־2.5 מיליון דולר. הכוונה הייתה לקנות אותם עבור ארומור, אבל קיבוץ גבעת עוז, השותפים, התנגדו. התחייבתי ל־ IFF, החברה שקנתה את ארומור, שאישאר שלוש שנים, אבל אחרי שנתיים עברתי לנהל את תורפז, וב־2016 יישמתי אסטרטגיה חדשה של רכישות ומיזוגים, שהראשונה בהם הייתה בארה"ב. שנה אחר כך פגשתי את אורי יהודאי, מפרוטרום, ואחרי שניסינו לקנות יחד חברה בפולין הוא אמר: "בואי אשקיע כסף בתורפז". ב־2017 פרוטרום רכשה שליטה בחברה והייתה לי זכות וטו.
אורי יהודאי: במאי אנחנו מגלים ש־IFF, החברה שרכשה את ארומור, זאת שרק יצאתי ממנה, רכשה את פרוטרום וגם אותנו. לא רציתי להיות איתם שוב באותה מיטה, אז קנינו חזרה את המניות של פרוטרום, החזרנו את הכסף, ומאז אנחנו מחזיקים בשליטה בחברה. אני ואורי לא חברים כמו בעבר, אבל אם נראה אחד את השני נגיד שלום, ואני בטוחה שהוא גאה מאוד בהצלחתי.
תורפז 2: פועלת בפולין, בארה"ב ובישראל ועוסקת בתחום תמציות הטעם, הריח והכימיה, מה שאני מכנה "משולש הזהב". ככה גם בנויות החברות הגדולות בעולם ולשם אני מכוונת. אם חסרה לך צלע במשולש, לא תוכלי לגדול. אנחנו מייצרים תמציות בושם לתעשייה שנמצאות בכל אבקת כביסה, מרכך, נרות, בתי מלון, בתי חולים ובטואלטיקה. תמציות הטעם שלנו, טבעיות או סינתטיות, נמצאות בעוגיות, יוגורט, גלידות, משקאות, ממתקים, טבק, תרופות, סירופים לתעשייה, ואנחנו מספקים את חומרי הביניים הכימיים לתרופות לחברות הגדולות בעולם, בהן פייזר ולונזה. אני ממשיכה במדיניות הרכישות האורגניות. עד היום עשינו 12 רכישות אסטרטגיות, והפכנו לקבוצה.
הנפקה: לא רציתי להיות ציבורית, אבל שכנעו אותי, וחוץ מלהגיד תודה לרלי לשם המהמם ולאילן לויטה, לא תכננתי את זה. בדיעבד טוב שעשינו את זה במאי, באמצע הקורונה, מה שהביא אותנו לשווי עכשווי של 2.5 מיליארד שקלים. המשקיעים שלי הרוויחו יחד איתי, וצריך להסתכל על ההשקעה הזו לטווח ארוך.
נשים תעשייניות: לצערי, לא מכירה הרבה. מי שרוצה להיות תעשיין צריך לדעת שמדובר בניהול קשה ובמאמץ יומיומי קבוע, שמצריך הקרבה גדולה. התעשייה שוביניסטית מאוד. אומנם אני בלונדינית על עקבים, אבל אני לא חלשה, ויש כאלה שקשה להם עם זה.
גב ממשלתי: אם היינו צריכים לבנות את עצמנו על הממשלה, לא הייתה תעשייה בישראל. אף אחד לא מסייע לנו. כשקניתי את כימדע, מפעל בשדה אליהו בעוטף עזה, שהוצאתי מפירוק כשהייתה סכנה ממשית שיותר מ־90 משפחות יאבדו פרנסה, לאף אחד לא היה אכפת. כי"ל, שהיא ספק חומרי הגלם שלי בכימדע, הייתה היחידה שגילתה אכפתיות ועשתה אתנו הסכם שאפשר לנו לשמור על המפעל, על האנשים והתעשייה.
פנאי: הרבה ספורט, חברים, טיולי ג'יפים, כשהיה אפשר, ומשפחה. יש לי נכד חדש, הדבר הכי מתוק בעולם.
צופה פני עתיד: הנבואה ניתנה לשוטים. אני רצה למרחקים ארוכים ורוצה להקים תעשייה גלובלית עם מטה בישראל. החלום שלי הוא לבנות את אחת החברות הגדולות בעולם בתחום תמציות הטעם והריח. אם הילדים ירצו להצטרף אליי, אהיה יותר ממאושרת.