נמרוד וקס
בן 50
מייסד ומנכ"ל BIG ID
מי אני: אנליטי באופן החשיבה, אוהב מסגרות שבהן יש לי חופש תנועה, החלטה ויצירתיות ואופציות שאני יכול לבחור מהן. ואני אוהב ליצור.
שורשים: סבתא מהצד של אבא הגיעה מפולין לארץ בשנות ה־20 של המאה הקודמת והייתה חלוצה בקיבוץ של השומר הצעיר. באיזשהו שלב היא עברה לתל אביב, התחתנה עם סבא, שהיה מוזיקאי וניגן בקלרינט ובסקסופון והיה חבר בתזמורת בלפור. הוא נפטר כשאבא היה ילד, ואבי ואחותו גדלו עם אם חד־הורית. הוריה של אמא הגיעו לארץ בגיל העשרה, אחרי מלחמת העולה הראשונה, סבא מרוסיה וסבתא מאוקראינה. סבא רבא היה מבוני מפעלי ים המלח. סבא למד הנדסת בניין בטכניון וסבתא הייתה מתורגמנית. הם גרו בתל אביב. ההורים נפגשו בתיכון חדש והתחתנו. אבא היה טייס בחיל האוויר, ואנחנו עברנו בעקבותיו מבסיס לבסיס בארץ וברחבי ארה"ב, וכשהשתחרר היה לטייס באל על. אמא התחילה את דרכה כעובדת סוציאלית, והיום היא פסיכותרפיסטית, מטפלת בילדים.
הילדות שלי: הילדות המוקדמת הייתה בבסיסים של חיל האוויר. תמיד בניתי דברים, יצירות בלגו, בתים על עצים, ואפילו סקייטבורד עם מפרש. בכל שנה היינו במקום אחר: כיתות א'־ב' בבאר שבע, ג' ברעננה, ד' במרילנד ארה"ב, ואחר כך בתל נוף, ומכיתה ח' עד י"ב ביבנה, במגמה ריאלית. לא היה לי קושי מיוחד עם המעברים התכופים, ואז נראה לי טבעי לעבור בכל שנה בית ספר. כשטסנו למרילנד, אבא היה בהכשרה של טייסי ניסוי. תמיד רציתי להיות טייס, לא הייתה אופציה אחרת.
טיס: סיימתי קורס טיס ושירתי כטייס תובלה. לא נהניתי מזה יותר מדי, לא הצטיינתי, וזה גם לא ממש התאים לתרבות ולאופי שלי. קשה לי לשים את האצבע ולומר למה. ההורים באופן רשמי לא דחפו אותי לטיס, אמא בעיקר. השתחררתי בגיל 27, ועשיתי מילואים עד גיל 40 כטייס. אהבתי את הטייסת, והחברים הכי טובים שלי הם מהתקופה ההיא, אבל בשבילי לטוס זה עונש, כי טיסה זה לבצע משימה מאחת עד עשר, אין מקום ליצירתיות או לדמיון.
לימודים: התחלתי ללמוד מדעי המחשב בבר אילן כי תמיד הייתי טוב במתמטיקה ובפיזיקה, היה לי "ספקטרום 48" וכתבתי תוכנות בבייסיק. בגלל שהייתי חייב לעבוד, טסתי בקו של "אלרון" לעין יהב עם עוד חבר מקורס טיס. הייתי טס ארבע או חמש פעמים בשבוע לפני הלימודים, ואת השיעורים הייתי עושה בהמתנה בתחנה בעין יהב. מדי פעם הייתי לוקח איתי לשם את אשתי.
מירב: אשתי, מעצבת ואוצרת אומנות. הייתה לה הרבה שנים חברה של מוצרי טקסטיל לילדים. הכרנו בתיכון, והתחלנו לצאת אחרי שכבר הייתי בצבא. התחתנו קצת אחרי שהשתחררתי וגרנו במרכז תל אביב, התקופה הכי טובה בחיים שלנו. נשארנו בעיר ויש לנו שלושה ילדים.
קריירה: תוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד בחברת הייטק שעסקה במשחקי מחשב, כיועץ תוכן בתחום הטיסה. התעקשתי לעבור לתחום הטכנולוגי כמפתח תוכנה. בסיום הלימודים עברתי לסטארט־אפ באבטחת רשת, שלא צלח את משבר 2001, והצטרפתי לביזנס ליירס, שהתעסקה בניהול זהויות. יזהר שי, שר המדע לשעבר, היה המנכ"ל שלי, ואני זוכר אותו לטובה. ואז CA, חברה אמריקאית, רכשה אותו.
כשהבנתי שאין לי שאיפה טכנולוגית, לא רציתי להיות מנהל פיתוח, התחלתי ללמוד תואר שני במינהל עסקים ועברתי לניהול מוצר בחברה, בהתחלה בארץ ואחר כך עשינו הרחבה שלו לשווקים חדשים בעולם ניהול הזהויות. אחרי ארבע שנים עברנו לבוסטון, לרילוקיישן, עם שני ילדים. אני ניהלתי את כל מוצרי ניהול הזהויות של CA, ומירב הייתה אמא במשרה מלאה.
עצמאות: אחרי ארבע שנים בארה"ב החלטתי לעזוב ורציתי לבנות משהו בעצמי. זה היה אחרי שנים של עבודה קשה ומלחמות פנימיות בתוך הארגון, ושאלתי את עצמי למה אני עובד כל כך קשה בשביל אחרים, במקום בשביל עצמי. הקמתי חברת ייעוץ וניסיתי להריץ סטארט־אפ שלי, שלא עבד כל כך טוב.
שנה לפני שעזבתי הכרתי את דימיטרי סירוטה, שמכר את החברה שלו ל–CA, והצטרף ליחידה שלי בארה"ב ושמרנו על קשר. אחרי שגם הוא עזב את החברה החלטנו להקים משהו יחד. זיהינו שהבעיה של חברות היא הקושי להבין את המידע שלהן. כשהתחילה מכת גניבת המידע והפצתו, מדינות נקטו רגולציות של הגנת הפרטיות, והן מחייבות חברות להגן על פרטיות הצרכנים והאזרחים.
לא היו אז כלים שעזרו להגנה על הפרטיות, וזה היה הכיוון שלנו מההתחלה, גם ניהול של המידע וגם הפרדה בין הדאטה שקשור לפרטיות. הוספנו יכולת של הזכות להישכח, זכות לבקש מספק השירות את המידע שהוא אוסף עליך ואת הזכות לבקש שימחק אותו. לחברות לא הייתה יכולת לעשות את זה, אלא באופן ידני, בתוך אוקיינוס של מידע שנאסף, שזה כמעט בלתי אפשרי. ככה הקמנו את BIG ID.
BIG ID: פלטפורמה לניהול וגילוי מידע, המשמשת להגנה על פרטיות, הגנה על המידע, ניהול וניתוח שלו. ב־2016, כשהחברות התחילו להיערך לרגולציה, כבר היה לנו מוצר גמור, ושנה אחר כך כבר מכרנו אותו לנייקי, לאינטל ולחברות ענק אחרות. אחרי שזכינו בפרס יוקרתי ודורגנו בחברת האנליסטים "גרטנר" כחברה ה"קולית", המשקיעים הגיעו והצמיחה זינקה. התחלנו בעשרה עובדים, והיום אנחנו יותר מ־350, 150 מהם בישראל.
NSO: אנשים מתבלבלים לגבי NSO, וחושבים שהיא בכלל חברת נשק, ואז הנשק לא אשם שסוחרים בו. יש משהו לא מוסרי בחברה. המוצר שלהם מתבסס על חולשות בתוכנה, והם מוכרים לכל המרבה במחיר. זה כמו שלעיתונאי יהיה מידע על איפה אסון יתרחש ומתי, ובמקום למנוע אותו, הוא ימכור את המידע הזה.
כאזרחים, אנחנו חייבים להבין את המשמעות של NSO, שהיא לא כיפת ברזל, וללחוץ שתהיה עליה בקרה הדוקה. מה שכל אחד יכול לעשות זה לא ללחוץ על לינקים שלא מכירים, לא לקנות באתרים לא מוכרים ולבדוק בדפדפן שרישיון החברה מאושר. הרבה התקפות מתחזות לאתרי קניות. עושים פישינג, שולחים לינק של אתר קניות שאתה מכיר, אתה משלם ולא מקבל מוצר. לא להתקין אפליקציות לא מוכרות ולעדכן את התוכנה בכל פעם שיוצא עדכון חדש מהחברה, וגם אז זה לא ייתן הגנה שלמה. אני לא חושב שפרשייה כזאת מכתימה את ההייטק הישראלי כי כמו בכל תחום, יש מגוון של חברות, ורובן הן הגנתיות ומיעוטן המבוטל הן התקפיות.
שמירה על פרטיות: כשנכנסים לאתר קניות אף פעם לא להסכים ל"קוקיז", כי הן אלה שעוקבות אחרי המידע והפעילות באתר. לזכור שאם אתה לא משלם על השירות - אתה השירות. זה חלק מתנאי המשחק. המידע שלך שווה כסף. הוא יועבר לחברות שלא רצית שיגיע אליהן, עושים עליך פרופיילינג, ואז מתחילים להפציץ אותך בהודעות ובמיילים של אתרים ועסקים במקרה הטוב, או שגורמים עברייניים עלולים להשתמש בו לתרגילי עוקץ. כשאיימו לשנות את כללי המשחק בוואטסאפ, כולם רצו לעבור לסיגנל או לטלגרם, וזה החזיק שבוע.
אחד הדברים שאנחנו בודקים הוא איפה החברה נמצאת ואיפה היא שומרת את המידע, וטלגרם, למשל, נמצאת באיזה 'אי שקר כלשהו', ולא ברור איפה היא שומרת את המידע. גם באתרי קניות חשוב לדעת איפה החברה עובדת ופועלת, אם היא נמצאת במדינה מסודרת שיש בה הגנה על הפרטיות כי אז זה בטוח יותר.
קטלוג מידע: התחלנו בפרטיות, אבל מהר מאוד הבנו שהלקוח קונה אותנו בגלל השמירה על הפרטיות, והפכנו את הפלטפורמה לגילוי וקטלוג המידע בארגון. אנחנו מבינים איזה סוג של מידע ישנו, מפרידים בין סוגים שונים שלו ובודקים איפה נמצא המידע הרגיש שצריך להגן עליו. וככה נכנסנו לסקיוריטי. רצינו שהמידע יהיה נגיש לאנליסטים ולאנשי הדאטה, לתת להם כלים לנהל אותו. וכך על הפלטפורמה שלנו ניתן להוסיף אפליקציות שעוזרות להשתמש במידע.
יוניקורן: הגדרה שהיא אבן דרך בגדילה של חברה, והגענו אליה אחרי עבודה מאוד מאומצת. היעד הוא להגדיל את הפורטפוליו של המוצר ולמכור ממנו כמה שיותר, להיות חברה עצמאית וגדולה שנסחרת. הקורונה הוכיחה לנו שאפשר לסגור מכירות בטלפון ולא רק בארוחת סטייק או במשחק גולף, שלא צריך להימכר לסיסקו כדי למכור במאות מיליוני דולרים.
בועה: לא צריך להתרגש מהוולואציה, אם זו חברה של מיליארד או שניים, כי זה לא אומר שהולכים עם הכסף הביתה. החברות מתודלקות בהמון מזומנים, ויש הרבה כסף שהגיע לחברות שמסוגלות למכור, והן יגדלו. יכול להיות שהערכות השווי גבוהות ואי אפשר לממש אותן עכשיו. אני לא אובייקטיבי, אבל נראה שהמצב שונה מזה של התפוצצות הבועה, כי יש מאחורי רוב החברות טכנולוגיה שמצדיקה את עצמה.
פנאי: רץ באופן שוטף ואוהב לבשל וגם לאכול.
צופה פני עתיד: עוד שנתיים־שלוש לצלצל בפעמון של נאסד"ק.