"בכל פעם חושבים שניצחנו את הנגיף ובכל פעם אנחנו מופתעים מחדש"

פרופ' מיקי (מיכאל) הלברטל

מנכ"ל המרכז הרפואי רמב"ם ויו"ר פורום מנהלי בתי החולים הממשלתיים

מי אני: וורקוהוליק, טוטלי, מחויב מאוד לרפואה ומחובר אליה, איש של אנשים. מתקשה מאוד עם בינוניות, שואף למצוינות ונגיש לחלוטין.
שורשים: הוריו של אבא מהעיר דנציג בגרמניה (כיום גדנסק בפולין – ל"ר). סבא, שהיה תעשיין, אדם חשוב, דעתן ופטריארכלי, זיהה במהלך שנות ה־20 של המאה הקודמת את מה שהולך לקרות, אסף את רוב המשפחה, השיג סרטיפיקטים, והם התיישבו בתל אביב. בארץ היו לו מטעי זיתים ובתי בד לייצור שמן. הם ילדו ארבעה ילדים, אחד מהם נפטר בגרמניה והשני נספה בהפצצת המטוסים המצרית על תל אביב, טרגדיה קשה.

משפחתה החרדית של אמא הגיעה מפולין. סבא היה צייר וצבע מומחה, אומן בנשמתו, וסבתא ציונית נלהבת, שבלי שום קשר לעליית הנאצים שכנעה את רב הקהילה להתיר להם לעלות לארץ. הם הגיעו בתחילת שנות ה־20 לנווה צדק וגרו בבית שלוש. כשפרצו הפרעות ביפו, מישהו אמר להם שמקימים עיר חרדית. סבא קנה קרקע בבני ברק ובנה שם בית על קומות שבו גרה כל המשפחה, וגם אני, עד גיל 6.

אמא, שהייתה חילונית לגמרי, פגשה את אבא בפעילות של "ההגנה" בתל אביב. הם התחתנו, עברו לבני ברק ומשם לצפון תל אביב. אבא הקים מפעל עור ואחר כך היה ממייסדי חברת עסיס. ב־1976 עזב ומונה לסמנכ"ל ביכין חכ"ל ושימש כראש לשכת המסחר של ישראל־צרפת.

הילדות שלי: גדלתי בתל אביב, ובתיכון למדתי ב"עירוני ד"'. תמיד אהבתי טיסה, אבל בגלל המשקפיים ידעתי שלא אוכל להתקבל לקורס טיס, וכנער עבדתי בשדה דב וטסתי לא מעט. הייתי חבר בחוג נוער של החברה להגנת הטבע שבמסגרתו סימנו שבילים ומאז ומתמיד ידעתי שאהיה רופא. במשפחה המורחבת שלנו, שהיא עצומה, יש לא מעט רופאים. כשהוסמכתי, הייתי הרופא העשירי בשבט. התגייסתי ליחידת החילוץ 669, ואחרי השחרור התקבלתי ללימודי רפואה בטכניון.

רפואה: במהלך הלימודים עבדתי כפרמדיק טיפול נמרץ במד"א, למגינת לבו של סבא, שרצה לממן לי אותם. הייתי מחובר לכירורגיה ולטיפול נמרץ. התקבלתי לכירורגיה ברמב"ם, ובמשך שנה וחצי הייתי רופא בית ללא התמחות בטיפול נמרץ, ואז החלטתי לעשות התמחות בילדים ובמקביל המשכתי לעבוד בטיפול נמרץ. במהלך ההתמחות החליטו לפתוח תחום של ניתוחים במומי לב בילדים, שהיה ייחודי בתחילת שנות ה־90, וביקשו ממני לנסוע לאנגליה וללמוד שם טיפול נמרץ לב לילדים. השארתי את אשתי ושלושת הילדים בארץ, והייתי שם שמונה חודשים לבד, באתי לבקר בארץ פעם אחת.

כשחזרתי סיימתי את ההתמחות בילדים, הקמתי במקביל את היחידה לטיפול נמרץ לב לילדים, ועד 2009 עמדתי בראשה. ב־1996, אחרי שעבדנו כמו משוגעים, רצינו לחוות משהו אחר והחלטנו לצאת לטורונטו עם ארבעת הילדים, עבדתי שם בבית חולים לילדים במשך שנתיים.
תאונה: ביום חורף אחד בחודש מרץ, אשתי הייתה צריכה לטוס לישראל ואני נשארתי עם הילדים.

יש לי שם משפחה ענפה, ואת הדס, הקטנה, שהייתה כמעט בת שנתיים, השארתי אצל האופר של בן הדוד שלי, שהייתה לו ילדה צעירה ממנה בשנה. האופר לקחה את שתי הבנות לטיול בפארק, עברה במעבר חציה באור ירוק, ואוטו פגע בעגלה והעיף את הבנות למרחק גדול. אני הייתי בבית החולים ושמעתי קוד של תאונת דרכים. מישהו נכנס וקרא לי לבוא במהירות לטיפול נמרץ. כשהלכתי לכיוון המחלקה הבנתי שיש שתי ילדות במצב אנוש, וכשנכנסתי שמעתי שהצוות אומר, "זה האבא".

אז אתה משתמש במקצועיות שלך. יש הרבה דלתות מסתובבות בחיים, וכשהדס נפצעה הבנתי למה עשיתי דווקא את המסלול המקצועי שעשיתי. קבעו לה מוות כמה פעמים, והצלנו את שתיהן. יש לה בעיות מוטוריות, בעיות זיכרון, ראייה, בעיה שפתית, היא גרה בכישור, קיבוץ עם אנשים מיוחדים במצב שיקומי, ובעוד כמה שבועות היא תהיה בת 26, ילדה מדהימה.

מרלין: אשתי, אהבת חיי, אישה מדהימה, מיוחדת, צבעונית ומחויבת, היום היא אומנית. היא עלתה לארץ מדרום אפריקה בגיל 15. נפגשנו בחיל האוויר, התחתנו, יש לנו ארבעה ילדים, ואנחנו גרים בזכרון יעקב ויש לנו בית בכישור. במשך 17 שנים מרלין הייתה המשקמת הראשית של הדס, רצה איתה לטיפולים, וגם טיפלה ביתר הילדים.

רמב"ם: כשחזרנו לארץ המשכתי לעבוד בטיפול נמרץ בילדים ובמקביל הייתה לי חברה בינלאומית להטסה של חולים. אחרי 23 שנים בטיפול נמרץ, התלבטתי מה לעשות הלאה וקיבלתי הצעה להצטרף להנהלת בית החולים. עשיתי תואר שני במנהל מערכות בריאות ושנתיים התמחות בניהול רפואי, ואז מוניתי לשמש כסגן מנהל בית החולים פרופ' רפי ביאר.

לא שאפתי להפוך למנכ"ל רמב"ם. הייתי מוכן להיות הסגן של רפי עד הפנסיה, כי הסתדרנו מצוין, אבל ככה יצא, ובדיוק לפני שלוש שנים התמניתי לתפקיד. אני מכיר מצוין את האנשים ואת המקום, שעבר שינוי מדהים תחת רפי, עם פיתוח וחזון, והיום אני מנהל 6,000 עובדים והוא אחד מהם, כי מה שמוביל אותי ואותו היא המחויבות לרפואה הציבורית ולא לאגו. אני אוהב את בית החולים, מעולם לא הייתה לי קליניקה פרטית, לא בדקתי כמה אני מרוויח, ונדמה לי שככל שעליתי בסולם הדרגות השכר שלי ירד. אני מכהן גם כיו"ר פורום מנהלי בתי החולים הממשלתיים. 

ייבוש בתי החולים: עצוב מאוד שבמדינת ישראל מערכת הבריאות מורעבת ביד מכוונת. המערכה הזאת מצטיינת ומובילה, ומי שרואה את התוצאות שלה לא מאמין איך אנחנו מגיעים אליה בהשקעה נמוכה כל כך. למזלנו, העובדים מחזיקים את האצבע בסכר כדי שלא יתמוטט - ויש מי שמנצלים את זה בצורה צינית. זה כמו הסוס שבכל יום מורידים לו קצת מהאוכל ובסוף יגידו שהוא חירש. אם מדינת ישראל חושבת שלאזרחיה מגיעה בריאות טובה, שתפעל, ומהר. לבעלי הסמכויות הכלכליות יש אפס אחריות וכולה מוטלת עלינו.  

קיבוץ תרומות: מאז שלקחתי את הניהול אנחנו לא בגירעון. התקציב הבסיסי של בית החולים לא מספיק, ואין בכלל תקציב למחקר ולפיתוח, הכל בנוי על פילנתרופיה. המשכנו לפתח את בית החולים בבינוי ותשתיות בזכות שותפים למצוינות. חלק מהאתגר הוא למצוא אותם, ואנחנו עומדים בו בעזרת התרמות בחו"ל. אחד התפקידים החשובים שלי כמנכ"ל הוא להביא משאבים, ואת הפעילות השוטפת עושה ההנהלה האיכותית שלי. אני אחראי על הבאת המשאבים, שזה כולל גם פגישות ותחינות באוצר.

קורונה: בהתחלה הייתה אי־ודאות, אבל היום, שנתיים בתוך האירוע, לא עשינו מעבר מקרב הבלימה להתקפה או יוזמה. אנחנו רק בקרב בלימה, עוברים מגל לגל, ממשבר למשבר. בכל פעם חושבים שניצחנו את הנגיף, ובכל פעם מופתעים מחדש שזה לא קורה. מנהלים את האירוע בצורה משברית ומיד אחרי המשבר באה היסטריה, ואז שולפים פתרונות במקום אסטרטגיה.

פגיעה בילדים: אני יכול להבין את המשבר הגדול ואת הפגיעה הנפשית והחברתית בילדים ובנוער. הראו לנו מה קורה בבתי הספר לילדים בכיתות א' ו־ב' שלא מקבלים סמכות, וככה אנחנו מאבדים דורות, ולכן אני מתחבר למגמה שרוצה להחזיר אותם לשגרה. הבעיה היא הסיכון הגדול. אם מערכת הבריאות הייתה יכולה לספוג יותר, היה לי קל יותר עם זה, אבל כרגע אין לנו את האפשרות לתת מענה מיטבי לכל החולים.

הבטיחו בגל הרביעי לתת לנו משאבים לחיזוק העמידות של בתי החולים, וזה לא קרה. המצב מאתגר מאוד, התחלואה גבוהה מאוד ואליה נלווים מאות אנשי צוות שנמצאים בבידוד, ולכן אנחנו מתקשים לתת טיפול איכותי. אנחנו עובדים על מזל, ואני מקווה שהוא לא ייגמר. משחקים פה ברולטה רפואית.

אלימות: ברמב"ם היינו חלק מפיילוט שהכניס נקודות משטרה לתוך בתי חולים. הצוות, שעובד במסירות סביב לשעון, חווה אלימות יומיומית וזה נורא. ב־2020 תועדו אצלנו כ־1,000 אירועי אלימות ו־60 אירועים עם ניידות, וב־2021 כ־1,700 אירועי אלימות ו־90 אירועים עם ניידות. לפני כמה שבועות הכו בני משפחה צוות במחלקה האונקולוגית כי לדעתם הטיפול היה לא הולם. יש לא מעט אירועים שמתחילים מחוץ לבית החולים - סכסוך בין אנשים או משפחות, תאונות דרכים - שנכנסים לטיפול אצלנו ומסתיימים בשבירת דלתות וציוד.  

הקמת בית חולים בצפון: הכרחי. בהסתכלות קדימה, ב־2045 יהיו חסרות 12,000 מיטות. רמב"ם אמור לגדול מ־1,100 מיטות היום ל־2,000 בעתיד, ואני עושה תב"ע חדשה, כולל החלפה של חלק מהמבנים הקיימים.

תרופות פגות תוקף: הפרשה הזאת הייתה טרום תקופתי. עם זאת, נשאתי באחריות, אך נאסר עלינו לעשות כל בדיקה מפני שיש חקירה משטרתית. זה אירוע קשה מאוד לבית החולים כי שקיפות ואמינות בינינו לבין המטופלים הן בסיס העבודה שלנו, שבר גדול מאוד.  

מתמחים: בזמננו היינו עושים בין 10 ל־15 תורנויות בחודש, שתי תורנויות רצופות, ובאנגליה הייתי עושה 96 שעות רצופות, וזה לא בסדר. צריך לעשות שינוי, אבל בלי לפגוע במטופלים, ברמת הרפואה ובתנאי העבודה של המתמחים. אני חושש שזה יהיה מורכב בלו"ז שנקבע, כי צריך להיות זהירים וחייבים מספיק משאבים, שעדיין אין.

פנאי: אין הרבה. אנחנו אוהבים לטייל, להיות עם חברים, אני מבשל ונהנה מיין ומאוכל טוב. אנחנו מגדלים שלושה כלבים וארבעה חתולים.
צופה פני עתיד: ב־31 באוגוסט 2025, כשימלאו לי 67, אצא לפנסיה ואפרוש מניהול, יכול להיות שזה גם יקרה קודם. מה אחרי? נראה. לא אתבטל.