שם: אייל גבאי, בן 54, יו"ר קופת חולים מאוחדת
מי אני: "יהודי, ציוני, מאוד מסור למדינה, לעם ולמולדת וחרד לגורלם. מפני שהייתי בפנים, אני יודע עד כמה המערכות שבריריות. אנחנו מדינה צעירה ולכן הנס שנקרא מדינת ישראל הוא לא מובן מאליו".
שורשים: "המשפחה מפרס. ב־1917 הגיע שליח של הקונגרס הציוני לשיראז, ואמר שהיהודים מקימים מדינה. כולם ארזו וצעדו ברגל לירושלים, שני הצדדים לנחלאות. סבא היה שוחט, מוהל וחצי רב, ואבא, שנולד בארץ, התייתם מאמו בגיל 15. אביו של אמא היה סוחר בדים וקוסמטיקה. היא נולדה בארץ והתייתמה מאביה בגיל 9.
"להיות יתומים בירושלים של תחילת שנות ה־40 היה מאוד קשה. אבא היה הולך לפני הלימודים לנקות עופות בשוק, והיה מקבל חתיכה שתהיה לו לארוחה היחידה ביום. בגיל 10 אמא נשלחה לנקות ולעזור לעשירי ירושלים והייתה מגניבה פנימה את אחיה הצעיר כדי שיתקלח. ההורים הכירו בחצר של נחלאות.
"אמא סיימה סמינר לגננות, והיה לה גן בגבעת המבתר, ששמו יצא למרחוק, חוויה חינוכית מהמעלה הראשונה. אבא למד תואר שני בכימיה והיה מורה למדעים. השנים הראשונות היו שנות מאבק יומיומי, אבא עבד בשלוש משרות והיה חוזר בערב. ההורים נתנו לנו אמונה ביכולת האישית שלנו. אם הם הגיעו לאן שהגיעו, אנחנו יכולים לקחת את גורלנו בידינו, ולכל ארבעת האחים יש תארים אקדמיים".
הילדות שלי: "כשהייתי בן 4, עברנו לגבעת המבתר, בתקופה שלגור שם נחשב לחיות מעבר להרי החושך. בשכונה שלנו היה בית הכנסת המשותף הראשון לספרדים ולאשכנזים, ונשיא המדינה הגיע כדי לחנוך אותו. הייתי בחל"ד - חוגים לשוחרי דעת, מחוננים - ונסעתי חצי ירושלים, לצד השני של העיר, למפגשים עם סופרים, מה שפיתח אצלי את הדמיון והידע הכללי.
"למדתי מתמטיקה ומחשבים בתיכון, כי אמרו שמחשבים זה העתיד, ולא חשבתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, רק היה לי ברור שבצבא אני חייב להיות קצין כמו האחים שלי, ואכן הייתי קצין בלון בחיל האוויר, אחראי על תפעול של צפלין".
לימודים: "הפסיכומטרי אפשר לי ללמוד מה שאני רוצה, ובחרתי משפטים ורציתי ללמוד גם כלכלה במקביל, מה שלא היה מקובל אז. דפקתי על דלתו של הרקטור וביקשתי אישור, והייתי היחיד שעשה את שני התארים בעברית. במקביל שימשתי עוזר בוועדת הכלכלה של הכנסת מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה בממשלת רבין, ובין חברי הוועדה היה גם צחי הנגבי. את ההתמחות עשיתי אצל השופטת דליה דורנר בבית המשפט העליון".
קריירה: "כשסיימתי את התואר השני במינהל עסקים, הנגבי קרא לי לעבוד איתו שם, ואז פרצה פרשת "בראון–חברון", ואני נקראתי להעיד במשטרה. משם עברתי ללשכת רה"מ, כשמשה לאון היה מנכ"ל המשרד תחת נתניהו, וניהלתי את הקשר מול המשרדים הכלכליים. ואז אילנה נפטרה".
אילנה ז"ל: "הכרנו כשהייתי מתרגל של רות גביזון במשרד המשפטים והיא הייתה סטודנטית, היום הייתי נכנס על זה לכלא. התאהבנו ודי מהר התחתנו ועברנו לגור במודיעין. היא למדה משפטים וכלכלה, והייתה ממקימי "רימקס" בישראל, לצדו של המנכ"ל. כשלקרן בתנו מלאו 3, אילנה נפטרה. זה היה שבר נוראי, ובעקבותיו חזרנו לגור בירושלים ליד ההורים, שהתייתמו גם הם בגיל צעיר וגילו הזדהות עמוקה איתה".
שירות ציבורי: "כמה חודשים אחר כך נתניהו הפסיד בבחירות, ואני נשארתי בלי עבודה. אחרי העבודה עם נתניהו לא הייתי הבון טון, ובכל זאת אורי יוגב לקח אותי לבזק בינלאומי כמנהל פיתוח. כשההייטק התרסק, כבר לא היה צורך במשרה, והחלטתי להתמודד על תפקיד מנהל רשות החברות".
רשות החברות: "ראיתי את המדינה מכל צדדיה, הרשות השופטת, הכנסת והממשלה, ורציתי תפקיד ביצועי. המונח "הפרטה" היה קרוב ללבי, כמי שמאמין בשוק חופשי ובתחרות, וחשבתי ששם אוכל להשפיע. שינינו את המדינה. ההפרטה באל על אפשרה את "השמיים הפתוחים", ההפרטה של בזק הביאה לתחרות בענף התקשורת, וההפרטה של בתי הזיקוק קידמה את המעבר לגז טבעי. כל זה לא היה קורה בלי אריאל שרון ונתניהו, ואהוד אולמרט, שהיו שרי האוצר".
עינת: "אשתי, פסיכולוגית קלינית. הכרנו בעקבות רומן אינטרנטי, יש לנו חמישה ילדים, ואנחנו גרים בירושלים".
משרד ראש הממשלה: "אחרי תקופה לא ארוכה בחברת בבקוק אנד בראון האוסטרלית, היא נכנסה לקשיים וסגרנו את הסניף המקומי. תוך כדי שירות במילואים אני מקבל טלפון, תגיע בערב לבית של נתניהו ברחוב עזה. הוא שאל אם ארצה להיות מנכ"ל המשרד. מיד אמרתי כן.
"זאת הייתה תקופת ממשלת האחדות. עבדתי עם צביקה האוזר, ניר חפץ, גידי שמרלינג ורון דרמר, צוות מרשים. מכיוון שנתניהו היה עסוק באותה תקופה עם אובמה, הניהול השוטף נפל עליי. עסקתי בתוכנית ההבראה עם שר האוצר דאז יובל שטייניץ, העברנו את חוק בנק ישראל ותוכנית הבדואים בנגב. העבודה היתה 24/7, ואחרי שנתיים וחצי אמרתי מספיק. אי אפשר לעמוד לאורך זמן במתח הנפשי הזה".
הסירוב לבנט: "כשעזבתי את לשכת רה"מ, אמרתי שבעוד עשר שנים ארצה לחזור לעבודת הממשלה, אבל עוד לא בשלה העת. הייתי שם בתקופה של נתניהו ואהוד ברק, כשעבדו יחד בעוצמה משמעותית, שנתנה את הכוח לשנות דברים. הממשלה הפריטטית היא עיקור היכולת של משרד רה"מ לנהל את הממשלה, ולכן סירבתי להצעה להיות מנכ"ל המשרד של בנט.
"אני לא פוסל על הסף חזרה לממשלה. הילדים גדלו והגיע הזמן לעשות ברמה הלאומית בגדול. אם תהיה הזדמנות, שלא במסגרת ריצה פוליטית שלי למפלגה, כי אני לא טוב בלהגיד לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע, אשמח".
מאוחדת: "הגעתי למאוחדת בעקבות מודעה בעיתון. כשעזבתי את לשכת רה"מ, סימנתי לעצמי מטרה להגיע לארגון גדול שמשפיע ישירות על חיי האזרחים. נכנסתי לתפקיד לפני חמש שנים, ובמקביל התמניתי ליו"ר קרן ההשתלמות למורים".
קורונה: "99% מההתמודדות עם החולים היא בקהילה, גם בתחלואת הלונג קוביד שמציפה את רופאי המשפחה והילדים. צריך להבין שהקורונה לקחה את קופות החולים, ובהן מאוחדת, שנות דור קדימה מבחינה טכנולוגית. ליווי מטופל, כמוני אגב, גם אני נדבקתי בקורונה, קל יחסית, נעשה בצורה פנטסטית. היה מעניין לראות את המעקב של הקופה אחרי הפציינט, בלי שהיה להם מושג שזה אני, או אשתי, שחלתה גם היא".
תקצוב: "כשמדברים על 'מיטות בבתי חולים', זה נשמע הרבה יותר טוב כנראה ולא מבינים שעדיף זיהוי מוקדם בקהילה. מה גם שהאנשים שקרובים למקבלי ההחלטות הם הרופאים הבכירים בבתי חולים. למי הם ירימו טלפון לבקש טובה בשעת מצוקה ואשפוז? אנחנו אחת המדינות היחידות בעולם שלא רואה את רפואת הקהילה.
"עצוב לראות את היחס וחוסר האיזון התקציבי בין קופות החולים לבתי החולים. בניגוד לאגדות, מדינת ישראל מספקת רפואה מעולה בהשקעה נמוכה. התקצוב הנמוך והרעבת הקופות באים לידי ביטוי בזמינות הולכת ופוחתת. זמני ההמתנה הארוכים לתורים גובים מהמטופלים מחיר רפואי כבד. החיזוק צריך לבוא לא רק בהגדלת מספר הרופאים, אלא בהשקעה בטיפול מרחוק ובפנייה המקוונת, שמחליפים פגישה פרונטלית ומפנים זמן לצוות לטפל במה שדחוף. הטכנולוגיה גם מאפשרת להתייעץ באופן מיידי עם מומחים".
התמחות בקהילה: "כל הזמן אנחנו שומעים על מחסור במקומות להתמחות. למה שרופאים לא יבואו להתמחות שנה מתוך החמש בקהילה, בעיניים, בגניקולוגיה או באורתופדיה? פוגשים לא מעט מקרים אצלנו, אבל משום מה תופסים את קופות החולים כרפואה סוג ב'. מנהלי המחלקות בבתי החולים לא ייתנו לזה לקרות, כי ככל שמגדילים בבתי החולים את מספר המתמחים, פוטנציאל מספר המשרות הניהוליות שמתלוות לכך גדל בהלימה. למה שיוותרו על זה?".
דואופול בקופות החולים: "מדינת ישראל צועדת בצעדי ענק לכיוון דואופול בתחום בריאות הקהילה, של כללית, שמחזיקה מעל 50% מהמטופלים, ומכבי שלה יש 25% מהמטופלים. עשינו מחקר שבו הוכחנו שכשיש שתי קופות בלבד באזור מסוים, רמת השירות יורדת. כשנכנסת קופה שלישית, שמשנה את שיווי המשקל, יש תחרות והשירות טוב יותר, לא משנה אם נתח השוק שלי הוא 10% בלבד. כדי שזה יקרה, משרד הבריאות צריך לאפשר לנו להיכנס ליישובים חדשים ולא לתת שיחסמו אותנו".
מגזרים: "אנחנו חזקים בחברה הערבית והחרדית, וזה נובע מהיותנו קופת בוטיק. כשמשרתים מאסת קהל חזק בתל אביב, אין אפשרות לתת לכל אחד שירות אישי. אנחנו 13% מהשוק ויודעים לתת רפואה מותאמת תרבותית, יש לנו, למשל, מרפאה להט"בית ייחודית בדרום תל אביב".
יד בן צבי: "לפני שנה קיבלתי טלפון מחילי טרופר, שר התרבות, והוא שאל אם אהיה מוכן לעשות משהו בשביל המדינה ושהוא מחפש יו"ר ליד בן צבי. המוסדות הלאומיים קרובים ללבי. יד בן צבי מנציחה את פועלו למען ירושלים ויהדות המזרח, מקום מדהים עם הרצאות בזום כמעט בכל נושא, ואני ממלא את התפקיד בשמחה ובהתנדבות".
פנאי: "לא נשאר הרבה. אני עושה חדר כושר במאמץ רב וקורא ספרי היסטוריה ומתח".
צופה פני עתיד: "אני מתכוון למצות את הקדנציה במאוחדת. מכיוון שמעולם לא עבדתי אצל בעל שליטה, אני מתאר לעצמי שאמשיך לעסוק בדברים שעושים טוב להרבה אנשים".