1. "להוריד את מס הבלו עכשיו זה כמו לעשות טיח באמצע רעידת אדמה חזקה. צריך להמתין שהמצב יתמתן לפני שנוקטים בכל מיני צעדים, ולנשום עמוק". נשמתי עמוק, מר ליברמן, ואני חוזר על מה שכתבתי פה על מסי הדלק והמע"מ שמרכיבים כ־60% מהדלק. אם המדינה רוצה, רק רוצה, היא יכולה בקלות להוריד את מס הבלו על הדלק - זה לא קשור לטיח, זה לא קשור לרעידת אדמה כזו או אחרת (אוקראינה־רוסיה), זה קשור לדבר מאוד פשוט: להורדת יוקר המחייה.
זה שמחיר הנפט בעולם נתון לתנודות ותלוי ב"רעידות אדמה" כאלה ואחרות במשך השנים, לא משנה את העובדה שהממשלה יכולה "לשחק" עם מסי הבלו ומסי הקנייה כאוות נפשה. אבל היא לא עושה זאת, לא הממשלה הזו ולא הקודמות לה, כדי לא לפגוע בהכנסות המסים הענקיות - מדובר בפרת מזומנים - בין היתר כדי להמשיך להלבין ולסבסד פנסיות תקציביות בכ־22 מיליארד שקל לשנה, לא רק של הצבא אלא של כל המגזר הציבורי, לאורכו ולרוחבו. אז בואו נגיד לציבור את האמת: לא טיח, לא רעידת אדמה, ולא צריך אפילו לנשום עמוק כדי להבין את הדבר הטריוויאלי הזה. חבל לטייח אותו.
2 לתשומת ליבו של שר האוצר, ציטוטים מתוך דוח מרכז המידע והמחקר של הכנסת - המאששים את מה שכתבתי פה על התוכנית הכלכלית שהציגה הממשלה."אומדן תוספת ההכנסה מהמסים החדשים שהטילה הממשלה הוא 2.6 מיליארד שקל, ואומדן ההוצאה למשק בית בגין המסים החדשים (גם העתידיים) וצעדי הממשלה הוא 1,427 שקל בשנה. יש לציין שמדובר ברשימה חלקית בלבד".
לגבי נקודות הזיכוי בתוכנית הכלכלית: "לפי דוח של מינהל הכנסות המדינה, בשנת 2017 שיעור סך השכירים שהיו מתחת לסף המס היה 55.4%, ושיעור הנשים השכירות שהיו מתחת לסף המס הוא 67.9%. כך שהצעד של מתן נקודות זיכוי להורים לילדים יקטין את סכומי מס ההכנסה אולם רק לאלו שמשלמים מס הכנסה, קרי לבעלי שכר גבוה באופן יחסי, וכך למעשה נקודות הזיכוי 'יתבזבזו'".
שלא יובן אחרת: הורדת נקודות זיכוי לבעלי שכר גבוה יחסי היא מבורכת ורצויה, זה הרי מעמד ביניים קלאסי. אבל להורדת נקודות זיכוי אין שום משמעות לשכירים בשכבות החלשות שלא מגיעים כלל לסף המס. הם נשארו בעיקר עם עליות המחירים שבאחריות הממשלה ובלי שום פיצוי על כך. חבל.
3 עליית מחירי הנפט, עליית מחירי הגז, עליות מחירי האנרגיה שעלולות לגרום להאטה כלכלית, עליית מחירי סחורות חקלאיות, השפעות אינפלציוניות, סנקציות כלכליות נגד רוסיה, סנקציות כלכליות נגד אוליגרכים רוסים - כל אלה ההשלכות הכלכליות לטווח קצר של פלישת רוסיה לאוקראינה.
בטווח הארוך, תלוי מתי תסתיים המלחמה, ספק אם יהיו לכך השפעות משמעותיות, ובכל מקרה מוקדם מאוד לצפות את ההשלכות. האם המלחמה תבלום את עליות הריבית? בבנק הפועלים מעריכים שלפד האמריקני אין ברמות האינפלציה הנוכחיות הרבה דרגות חופש, ושתהליך העלאות הריבית יימשך.
בישראל, דרגות החופש גדולות יותר, אך האינפלציה השנתית צפויה להגיע בחודש מרץ לרמה של כ־3.5% (צריך להדגיש שוב ושוב: האינפלציה איננה מגלמת את עליית מחירי הדיור, שהיא המכה הכי גדולה של יוקר המחייה בישראל). בבנק הפועלים מעריכים שבנק ישראל יעדיף לא להשתהות ולא להגדיל את הסיכונים הפיננסיים והם צופים השנה שתי העלאות ריבית, עד לרמה של כ־0.5% בסוף השנה (עדיין ריבית "רצפתית").
ההשפעות בתחום האנרגיה ברורות: מחיר חבית נפט הוא יותר מ־100 דולר, עלייה של מחירי הגז הטבעי (פי 10 מהרמות בישראל), למרות שמחיר הגז כבר היה גבוה יותר בשנה אחרונה; בנוסף, לרוסיה ולאוקראינה יש נתח משמעותי ביצוא של חיטה ודגנים אחרים. על כן, שיבושים ביצוא עלולים אף הם, בדומה להמשך עלייה במחירי האנרגיה, להאיץ את האינפלציה ולהאט את הצמיחה. אבל, שוב, זה אפקט של הטווח הקצר - צריך לנשום עמוק ולא לצלול לתרחישים אפוקליפטיים.
ישראל עצמה, לבד מעליית מחירי הדלק בגלל עליית מחירי הנפט, די חסינה כלכלית. החשיפה לפעילות סחר־החוץ לרוסיה ואוקראינה – נמוכה למדי. היצוא למדינות האלה מהווה בסך הכל כ־1.6% מסך ייצוא הסחורות, על פי בנק הפועלים. חברות טכנולוגיה ישראליות אמנם פעילות באוקראינה, אבל סביר להניח שהן יכולות להסיט את הפעילות למדינות שכנות.
אלא שלישראל יש כמובן יתרון גדול מאוד - יש לה עצמאות מוחלטת בתחום הגז הטבעי ואי־תלות במחירי הגז העולמיים המאמירים. אני מדגיש זאת שוב ושוב - כי זו ברכה שנפלה עלינו משמיים, והיו כאלה שניסו לטרפד אותה. קחו את יוון למשל: מחירי החשמל שם עלו בשנה האחרונה בכ־300%, והממשלה היוונית סבסדה מאז ספטמבר אשתקד את חשבונות החשמל בכ־2 מיליארד אירו. בקיצור, אזרחי ישראל היקרים, תגידו תודה שיש לנו גז טבעי בשפע - אחרת הייתם מרגישים את יוקר המחייה גם במחיר החשמל שלכם.
לפעמים אני שומע את הטרוניות של הבולשביקים בסגנון של 'איך מחיר החשמל עולה, אם יש לנו גז טבעי'? נו, באמת... לכו לאתר של רשות החשמל ותבינו למה עלה מחיר החשמל באחוזים בודדים. לא גז טבעי הוא הגורם, אלא הפחם.
כך או אחרת, באורח קבע, בכל משבר, יש נטייה לצבוע את הדברים בצורה קיצונית מבחינה כלכלית, אבל למשקיעים שבינינו בוודאי מוכרת הקלישאה הכה נכונה שמשבר יוצר גם הזדמנויות בשווקים. עוד לפני המלחמה באירופה מחירי המניות עברו גל מימושים, ועם כל משבר התנודתיות גוברת. בלי שהרגשנו, מדד הנאסד"ק נפל בכ־17% משיא כל הזמנים שלו. הנבואה אמנם ניתנה לשוטים, אבל לפעמים צריך לקרוא עיתונים עם כל הנבואות השחורות, רק כדי לנהוג בדיוק ההפך בשווקים.
4 פורום קהלת הוציא כמה נתונים מעניינים מאוד על הקשר שבין השלטון המרכזי (הממשלה) לשלטון המקומי (הרשויות המקומיות). צריך להבין: למרות שבאופן טבעי השלטון המרכזי מסוקר דרך קבע בצורה שוטפת ומאוד אינטנסיבית, השלטון המקומי כמעט ולא מסוקר מן הסתם ברמה הארצית, זולת כלי תקשורת מקומיים, אם בכלל.
זה עולה לכותרות רק במקרה של מעצר ראשי עיריות, בהרבה מקרים על רקע חיכוך בענף הנדל"ן הפורח והמשגשג - הכסף גדול והפיתויים ענקיים. ויש עוד תכונה מאוד מובהקת בשלטון המקומי: לראשי העיריות והמועצות יש כוח עצום ביד, במיוחד בתחום הנדל"ן. הם כמו דיקטטורים או "שריפים" בעירם.
לעניין הזה יש משמעות כלכלית מאוד כבדה, בין ביחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי והן ביחסים הכלכליים שבין השלטון המקומי לבין האזרח. זה לא סוד גדול שהפערים האלה משתקפים מהבסיס, בחינוך, וזה לא סוד גדול שהפערים בין רשויות חזקות לבין רשויות חלשות בתשתיות החינוך משפיע לעתיד על התעסוקה וכישור ההשתכרות.
לפני המספרים, כמה מילות רקע של כותב המחקר ערן יוגב: כיום, השלטון המקומי תלוי במידה רבה בשלטון המרכזי בכל הקשור ליכולתו לנהל את ענייניו הכספיים, מבחינת ההכנסה ומבחינת ההוצאה כאחד. מבחינת ההכנסה, הרשות המקומית מחויבת לגבות ארנונה בטווח תעריפים צר יחסית, הנקבע במשרדי הפנים והאוצר.
יתירה מכך, הרשות המקומית חייבת לתת הנחות בארנונה למגורים לקבוצות אוכלוסייה שונות, על פי קריטריונים שנקבעו בחוק, וכן פטורים בארנונה למבני ציבור, כגון משרדי ממשלה וקופות חולים. במקביל, הממשלה מעבירה כספים לחלק מן הרשויות בצורה של מענק איזון ומענק הבירה (המיועד לעיריית ירושלים בלבד), לפי קריטריונים שנקבעו במשרדי הממשלה.
המימון הממשלתי מכיל שלוש קטגוריות: משרד החינוך, משרד הרווחה ומשרד הפנים. משרדי החינוך והרווחה משתמשים בשיטת המימון התואם (שיטת המאצ'ינג), שבמסגרתה הם מעבירים כספים לרשויות בהלימה לגובה ההוצאה של הרשות המקומית, בעוד שמשרד הפנים משתמש בעיקר במענקים שונים, בעיקר במענקי האיזון.
בשורה התחתונה, העברות הממשלה מממנות כ־40% מסך ההוצאות השוטפות של הרשויות המקומיות. אותן העברות מותנות בהקצאת משאבים מצד הרשויות המקומיות למטרות שאינן בהכרח משקפות את העדפותיהן של הרשויות. אחת המסקנות הלא ממש מפתיעות מהנתונים היא כי יש שוני ביחסי השלטון המרכזי בכל מגזר.
המגזר היהודי שאינו חרדי (גם בערים מעורבות) מייצר הכנסה עצמית גבוהה יותר באמצעות גביית ארנונה ומתן שירותים, רשויות חרדיות ועיריות ערביות מסתמכות על המדינה בצורה נרחבת למדי בכל הקשור להכנסתן וליכולתן לספק שירותים לתושביהן. דבר משמעותי נוסף: הכנסות הרשויות תלויות בהחלטות רגולטוריות של הממשלה בנוגע, למשל, לתיחום גאוגרפי של אזורי תעשייה. בדרך כלל, רוב שטחי התעשייה כלולים בתוך מועצות אזוריות די עשירות, המופלות לטובה ביחס לעיריות סביבן.
ולמספרים:
מקור ההכנסה הגדול ביותר של הרשויות המקומיות הוא העברת ממשלתיות: כ־29.5 מיליארד שקל בשנת 2019, 42% מסך ההכנסות; כ־14.8 מיליארד שקל מגיעים מארנונה עסקית, 21% מסך ההכנסות; כ־11.8 מיליארד שקל מגיע מארנונה למגורים, 17% מסך ההכנסות; ו־14.8 מיליארד שקל הן הכנסות עצמיות שונות (כמו חינוך, רווחה ושירותים שונים), 21% מסך ההכנסות. שימו לב: ארנונה עסקית מניבה יותר מארנונה למגורים - זו הסיבה שהתיחום הגאוגרפי של אזורי תעשייה הופך לקריטי אצל עיריות חלשות יותר. כמובן שביישובים חזקים יותר גובים יותר ארנונה למגורים, וביישובים חלשים נוטים להעניק יותר הנחות בארנונה לעומת יישובים חזקים.
משרד החינוך ומשרד הרווחה אחראים ל־81% מהעברות הממשלה לרשות המקומית, ומענקים שונים מהווים את יתרת הסכום. משרד החינוך ומשרד הרווחה עובדים כאמור בשיטת המימון התואם (מאצ'ינג). עבור כל שקל שהרשות המקומית מתקצבת בתחומים הללו, המדינה תתקצב בערך 3 שקלים. חשוב לציין כי בתחום החינוך, שיטת המימון התואם מתייחסת להוצאות מוניציפליות, דוגמת הוצאת אבטחה והיסעים, ולא לשעות ההוראה עצמן, שאינן מהוות חלק מתקציב הרשות המקומית.
הנחות בארנונה: מתוקף החוק, הרשות מחויבת להעניק הנחות מסוימות לתושבים העומדים בקריטריונים שהחוק קובע, כמו למשל לנכי צה"ל ולמשפחות שכולות. נוסף להנחות המחייבות, החוק כולל קריטריונים נוספים להנחות בארנונה למגורים, שאותם הרשות המקומית יכולה לממש לפי ראות עיניה, כמו למשל הנחה בהתאם למבחני הכנסה. התוצאה היא, כאמור, שבעיריות חלשות יש יותר הנחות, וכאן נוצר מעגל הקסמים הכלכלי.
הפערים הכלכליים: השירותים המקומיים שהרשות המקומית מספקת לתושביה כוללים שירותי תברואה, תכנון ובנייה, אבטחה וכיוצא באלה. מהשירותים המקומיים נהנים כל תושבי הרשות, ולא אוכלוסיית מטרה ספציפית. את השירותים המקומיים מממנת הרשות, ובמידה מסוימת הממשלה מסייעת למימון ההוצאה בחלק מהיישובים באמצעות מענקי האיזון. כתוצאה מהפערים הכלכליים היישובים החזקים מעניקים לתושביהם יותר שירותים מקומיים.
הפערים החינוכיים־כלכליים: הן המדינה הן הרשות המקומית מוציאות יותר פר תלמיד ברשות חזקה לעומת תלמיד ברשות חלשה - וזה שורש כל הרע. בסופו של דבר מימון ממשלתי ומקומי הופך מנוע להרחבת פערים חינוכיים - ולכן זה לא מפליא לראות שרוב יחידת 8200 מורכבת מילדי המרכז ומיעוטה מילדי הפריפריה (למרות שיפור מסוים בשנים האחרונות). במחקר נכתב כי שיטת המימון התואם הקיימת בחינוך עלולה ליצור "מלכודת עוני" לרשויות חלשות, מפני שהן מתקשות לממן את חלקן במאצ'ינג.
בכך נוצר מצב שברשות חלשה הן ההוצאה של הרשות הן ההוצאה של המדינה על חינוך נמוכות. לכן, חרף העובדה שהעברות המדינה לנפש גבוהות יותר לרשויות חלשות, אפשר לראות כי עבור העברות לתלמיד הקשר הוא הפוך. למה לא משנים זאת כבר שנים? שאלה טובה. המצב גם דומה בתחום הרווחה: הן המדינה הן הרשות המקומית מוציאות יותר למטופל רווחה ברשות חזקה לעומת רשות חלשה - עוד מאותה "מלכודת עוני".
מעל לכל מרחפת עננת השקיפות, כפי שנכתב במחקר: יש בעיות של נגישות וחוסר פירוט בנוגע לנתוני הרשויות המקומיות וקשרי הגומלין שלהם עם הממשלה, וכן קיימים מקרים של איכות נתונים ירודה, המעידים על כך שהחלטות מדיניות מתקבלות על בסיס נתונים לא מהימנים ולא ניתן להעביר ביקורת ציבורית עניינית על החלטות אלה. המסקנות של המחקר הן ש"חוסר השליטה של חלק מהמשרדים הממשלתיים בסכומים המועברים לרשויות המקומיות מטרידה לכשעצמה... למעשה, קשה מאוד לקבוע אם שיטת המאצ'ינג מממשת את ייעודה, שכן הנתונים אודותיה לא מספיק טובים כדי לבדוק זאת באופן משכנע...".
המשמעות אכן מטרידה: כ־30 מיליארד שקל מועברים מדי שנה ע"י הממשלה לרשויות המקומיות - המיליארדים הרבים רק מרחיבים פערים בתחומי החינוך והרווחה - ועולם כמנהגו נוהג כבר שנים. וזו, רבותיי, התשתית לפערים החברתיים, כשאין הזדמנויות שוות בחינוך, אין גם הזדמנויות שוות בשוק התעסוקה.