הוא שימש במשך שנים המנכ"ל של גיבור סברינה והיה אחד הטייקונים הגדולים של ישראל בשנות ה־80, אלא שאז, עם הסתבכות עסקית לא פשוטה - כשהיה יבואן BMW - מצא את עצמו איזי רוזוב (78) יורד מנכסיו, כשהוא עם אישה וארבעה ילדים בדירה שכורה בגבעתיים וחי על חשבון במכולת שאחותו נאלצה לפתוח לו.
"הגעתי למקומות הכי נמוכים. ונכון שאם היית שואלת אותי אז, לפני ארבעים שנה איך אני מתמודד, זה לא היה קל, לא הייתי אופטימי ונטול חרדות, אבל זה היופי בפרספקטיבה". אני פוגשת אותו בבית קפה במרכז תל אביב, העיר שבה גדל, "בגורדון 83, ממש ליד גן הדסה".
זה שנים שהוא חי ליד בנותיו בחיפה, אבל מספר שלבו בתל אביב. "יש שתי ערים שאני הכי אוהב בעולם, אחת מהן ניו יורק, שלא הייתי חכם לאהוב אותה מספיק כשהייתי סטודנט ב־NYU והשנייה היא תל אביב. אני תושב תל אביב שבמקרה חי בחיפה".
הסיבה לפגישה הייתה פוסט ויראלי שפרסם רוזוב ברשתות החברתיות ובו הוא מגולל בכמה נקודות את סיפור חייו, ובשורה התחתונה עם ההבנה שכיום, אחרי כל מה שעבר, כולל פשיטת הרגל האכזרית ומחלת הסרטן, הוא האיש הכי שמח בעולם. כיום, אחרי שלמד אימון אישי ועסקי "בגיל 76, בקריירה שלישית," הוא מרצה בפני אנשי עסקים וחברות, ובעיקר מלמד שכסף אומנם חשוב בחיים, אבל הוא לא הכל.
רוזוב היה מנהל בכיר, חבר מועצת מנהלים בחברות גדולות, שימש מנכ"ל גיבור סברינה, היה יבואן BMW בישראל ונהג מרוצים חובב ואף הקים את ירחון הרכב "אוטו". הוא נולד למשפחת תעשיינים ידועה ומוערכת מדור המייסדים של ישראל, דור הנפילים של התעשייה הישראלית. גיבור סברינה, היה עסק משפחתי, שעל אף חוסר הרצון המובהק של רוזוב להיכנס אליו, לא ממש היתה לו ברירה.
"ידעתי שאבא שלי ממשיך את העסקים הללו ומצפה שתהיה לזה המשכיות. בשנת 1960 אבי הקים את סברינה, ששמה הגיע בעצם מהמילה צבר, רק מעודנת יותר. גיבור באה מאוחר יותר, בשנת 1967. גדלתי בבית לא רק של תעשיינים, אלא גם של חלוצים. אבא ואמא באו משני אזורים שונים בפולין. הם נפגשו במסגרת מחתרת הכשרה לחיי קיבוץ בישראל. היינו משפחה ציונית חלוצית, וקיבלנו את זה מהבית".
כשאתה גדל בבית של יזמים זה בהכרח משפיע על הבחירות שלך בחיים?
"כשהחלה מלחמת העולם הוריי ברחו לרוסיה והגיעו עד לפאתי סיביר, שם אני נולדתי. ואבא חיפש עבודה. הוא שמע שמחפשים אגרונום, אבל לא ממש ידע מה זה, אז הוא שיקר שהוא אגרונום ופשוט למד תוך כדי תנועה. וזו היתה היזמות הראשונה שלו, שבעצם הייתה משהו שטבוע בו, יצר הישרדותי מאוד יצירתי".
את גיבור סברינה הוא עזב, ומכר חלק ממניותיו ויצא לעסקים עצמאיים. האהבה העצומה שלו להגה הביאה אותו להיות היבואן הרשמי של BMW בישראל. "החברה החליפה טכנולוגיה, ולנו החלו להיות המון בעיות טכניות. באיזה שהוא שלב המכירות נעצרו לחלוטין, ונכנסנו למשבר. היו לנו הרבה השקעות. אז הורדנו מחירים בטירוף והתחלנו לפרסם בטירוף - וזו הנוסחה להפסד כסף".
היית עושה משהו אחר, בדיעבד?
"לכל אירוע יש את הטריגר ואת התגובה. יכול להיות שמנהל אחר היה מגיב אחרת, אבל במבחן התוצאה ניהול המשבר שלנו היה לא טוב, ואני לוקח את זה על עצמי. לא אכלו לי ושתו לי, זו אחריות שלי. לא קרה לי שום דבר בחיים שלא עשיתי בעצמי".
הנפילה הגדולה הגיעה בחודש פברואר 1990. בבוקר הוא עוד היה האיש שטס במחלקות ראשונות ובקונקורד, שמסוק לוקח אותו לגג של מלון בניו יורק וכשהוא יורד מלימוזינה אנשים אומרים לו "בוקר טוב מר רוזוב" - ובערב הוא הפך אביון מוחלט שאין לו אפילו כסף לקנות חלב במכולת.
השאלה שמעניינת אנשים בתחום העסקים היא: 'איך מתאוששים מכזה דבר'?
"קודם כל זה גיהינום. הייתי מתחת לגיהינום. והייתה תקופה קשה של אכילה רגשית, וחרדות פרנסה, ובשלב מסוים הייתי כל כך עסוק בהסדרה מול נושים שאפילו לא יכולתי לעבוד. אז שכבתי על הספה בסלון וצפיתי בלופ בסרט 'טופ גאן' עם טום קרוז. זה אומנם נשמע מגוחך, אבל יש שם סצנה שהוא נכנס למשבר, מתגבר ומנצח, וזה דיבר אליי. ראיתי את הסרט לפחות 70 פעם, אם כי הבנות שלי טוענות שזה הרבה יותר. הלכתי לטיפול, התחזקתי והבנתי שמהמשבר הזה אין אלא לצאת. בסופו של דבר לא איבדתי חלילה ילד, או איבר בגוף, איבדתי כסף. ועד כמה שזה כואב מאוד, צריך לדעת להתייחס לזה בפרופורציות".
ואתה ממציא את עצמך מחדש?
לא יודע אם זה להמציא מחדש. זה יצר הישרדות. בגיל 13 שלחו אותי לאנגליה לפנימייה, ואני מגיע לבד לאנגליה לארץ זרה שאני לא מכיר בה אף אחד ולא יודע מילה באנגלית. היום יש לי שתי נכדות בגיל הזה שאני יודע שהן עולות על אוטובוס לבד ואני מתחלחל, ואני נסעתי בגיל הזה לבד לאנגליה. וזה היה משבר, המשבר הגדול והראשון שלי. שלושה חודשים וחצי הוא נמשך, ובהם לא הפסקתי לבכות. הסיבה ששלחו אותי לפנימייה היתה שלא קיבלו אותי לתיכון בארץ בגלל ציונים גרועים, אז ההורים אמרו שלפחות ילמד שפה ונימוסים. בזה הם הצליחו. אז זה כנראה טבוע בי מאז".
הקריירה השנייה
את הקריירה השניה שלו הוא התחיל בגיל 54, כיועץ למערכות מידע SAP. "כשהייתי עשיר אהבתי מאוד טכנולוגיה והייתי בין הבודדים בארץ שהיה לו את המחשב הראשון של אפל שיצא. תמיד היתה לי האהבה הזו," הוא מספר. "לכן זה היה טבעי שאני אכנס לתחום. מה גם שבגיל הזה הבנתי שאיש לא יעסיק אותי אחרי גיל הפנסיה, ורציתי לנצל את כישוריי הטכנולוגים המתקדמים ואת היכולות שלי כדי לעשות משהו שאני אוכל לעבוד בו גם בגיל 70".
בשנת 2018, אחרי שחלה בסרטן החליט שהגיע הזמן לשינוי נוסף. "כשיש לך סרטן אתה לא רגוע. נתקלתי במקרה בקואצ'ינג בגוגל וחשבתי שאולי זה יעזור לי להעצים את עצמי ולהחלים, וכך הגעתי לתחום שנדמה שנתפר ממש למידותיי". בימים אלה רוזוב מרצה, והיומן שלו מלא. את האנרגיה הבלתי נדלית של נהג המרוצים ואיש העסקים החכם אי אפשר לכמת, גם לא בגיל 78.
אפשר לומר שהקדמת את זמנך בעידן הסטארט־אפ, כי מה שאתה עושה כל החיים זו יזמות הארדקור. מה אתה חושב על דור המיליונרים הצעירים בסטארט־אפ כיום?
"זה נהדר. וצריך להבדיל בין שתי תופעות, בין הסלבס שמרוויחים הון תועפות ואז מפסידים את הכסף מהר ולא יודעים מה לעשות איתו, או סתם מישהו שמרוויח 80 מיליון ומבזבז הכל אחרי כמה חודשים, לבין אנשי העסקים היזמים הצעירים שעוברים מאקזיט לאקזיט = וזה נפלא בעיניי. אז כל עוד לוקחים את החיים בפרופורציות, ואני לא אומר לא ליהנות, אני בעצמי הייתי נהג מרוצים וטסתי בכל העולם, אבל צריך לדעת לא לפספס את הדברים החשובים בחיים. למשל את הילד שלך שמדבר או הולך בפעם הראשונה. יש עיקרון שאני מאוד מאמין בו שקוראים לו 888, 8 שעות עבודה, 8 שעות שינה ו־8 שעות פנאי. זה האידיאל, ואני לשמחתי הצלחתי ליישם אותו ברוב חיי, אני ראיתי את הילדים שלי הולכים בפעם הראשונה, וגם ניהלתי עסקים. וגם היום אני רוקד עם הנכדה שלי ואני האיש הכי מאושר בעולם".
הנכס העיקרי: העובדים
רוזוב מדבר על שוק העבודה ומתייחס למשאב החשוב ביותר שקיים - עובדים. "עובדים הם הנכס הכי חשוב לעסק," הוא מסביר.
זה לא מובן מאליו. "נכון, אבל היום זה מתחיל להיות מובן מאליו. אנחנו רואים את כל ההייטק, מתחילים לתמרץ וזה מגיע מתוך צורך. למדתי את זה מאבי, שאמר לי תמיד: "כשאתה קם בבוקר ומגיע למשרד, אתה נכנס דרך אולמות הייצור. אתה מדבר איתם, אתה צוחק איתם. וזה מה שעשיתי". מהחנייה למשרד היה תמיד עניין של שלושת רבעי שעה־שעה. הכרתי את כל העובדים. ובסוף מקבלים את זה בריבית דריבית".
רוזוב מספר שלקראת הקריסה של BMW הוא היה אוסף מדי שבוע 100 עובדים בכל פעם ומספר להם בשקיפות על המצב. "אמרתי להם כמה פעמים, לכו תמצאו עבודה, כי אני לא בטוח שאוכל לשלם לכם בחודש הקרוב. אבל שבוע אחרי שבוע הם אמרו לי: איזי, אנחנו לא עוזבים אותך במצב כזה".
גוגל עושה את זה טוב.
"פעם אמרו לי, 'אה, אבל זה לא חוכמה, כי גוגל היא חברה גדולה.' אבל בימים אלה אני קורא ספר ומבין שגוגל גדולים כי הם היו מתנהגים ככה עוד לפני שהם היו גדולים. זו היתה הפילוסופיה שלהם כשהם עוד היו ארבעה איש. ואני חשבתי שידעתי הרבה על יחסי אנוש, אבל אני תמיד מבין שיש לי עוד מה ללמוד".
כמי שמגיע מהתעשייה הקלאסית, אתה לא מוצא איזו תלישות, אולי חוסר שורשים בתעשייה המהירה של עידן הסטארט־אפ?
"ממש לא. אני חושב שבחיים צריך להתקדם עם הדור ועם התקופה, ומי שלא משכיל לעשות זאת נשאר מאחור. לפעמים אנחנו מנסים להיות יותר מדי פילוסופיים. אז אלה החיים וצריך לדעת להשתנות איתם".
סתם מתוך סקרנות, במה אתה נוהג היום?
"שברולט ספארק, אבל רק מטעמי נוחות וגודל. כשאני נוסע בה אני מתייחס אליה כאילו היא פורשה".
הילדים שלך, חלקם עושים עסקים ומתעסקים ביזמות מעבר לים. הם מבקשים ממך עצות?
"הילדים לא מבקשים עצות. הם חושבים שהם יודעים יותר טוב, וכנראה שהם צודקים. הבן יזם וחי בלונדון, ואחד הדברים שעדיין לא הצלחתי להפנים זה את השוק החדש. בכלכלה הישנה אני יודע שכשחברה מרוויחה המניה עולה, וכשחברה מפסידה המניה יורדת. והבן שלי מסביר לי שכשסטארט־אפ מפתח מוצר, הדבר הכי גרוע זה להגיע למוצר, כי כל עוד יש ציפייה המנייה עולה. אני עדיין לא מבין את זה. ויש דברים שקשה לי לתפוס את העולם החדש, למרות שאני שוחה בו באופן יחסי".