נראית טוב לגילה, אבל קמצנית: כך מדינת ישראל תתנהל נכון כלכלית

מדינת ישראל בין שיבה לגבורה, בת 74, עשירה כמעט כקורח, כפי שלא הייתה מעולם. תיק הנכסים של הציבור עומד על כ־5 טריליון שקל - עלייה של 36% תוך ארבע שנים. נוסף על כך, מספר הדירות והבתים בישראל בשנת 2020 היה 3.073 מיליון, ומחיר דירה בממוצע הגיע בישראל ל־1.864 מיליון שקל ‑ עלייה של 25% תוך ארבע שנים. שווי הבתים והדירות בישראל מגיע אפוא ל־5.73 טריליון שקל. סך כל העושר של הישראלים בנכסים כספיים, כלומר בתים ודירות, הוא מעל 10.7 טריליון שקל.

יתרות המט"ח של ישראל הגיעו לשיא של כ־206 מיליארד דולר, מקום 19 בעולם, ללא תלות בגודל האוכלוסייה, וזהו סכום השווה ל־43% מהתוצר. על פי הבנק המרכזי, התוצר הישראלי יעלה השנה ב־5.5%, ובשנה הבאה בעוד 4%. המשק בתעסוקה מלאה, שיעור האבטלה כבר ירד ל־3.4%, והיצע המשרות עומד על 150 אלף. להערכת בנק ישראל, שיעור האבטלה השנה יהיה 3.5%, ובשנה הבאה 3.4%. גרעון הממשלה נמוך: השנה יהיה 1.4% בלבד, ובשנה הבאה רק 2.3%.

לצד זה, הצריכה הפרטית משתוללת: השנה נרשמה עלייה של 8%, ובשנה הבאה עוד 5%. בנתב"ג, בכבישים, בקניונים ובתחבורה הציבורית פשוט אי אפשר לזוז בגלל הנהירה והצפיפות. על פי רשות הגז, המשק חסך בין 2014־2021 116 מיליארד שקל משימוש בגז הטבעי במקום בדלקים אחרים, זאת בעוד ישראל מגדילה את ייצוא הגז בשיעור חד.

החוב נטו של הממשלה ביחס לתוצר יורד השנה ל־64%, והוא ימשיך לרדת לכיוון 62.5% בשנים הקרובות, לפי קרן המטבע הבינלאומית. הנתון נמצא בין הנמוכים בעולם המערבי של המדינות העשירות. לפי הקרן, בעוד שלוש שנים שווי כוח הקנייה לנפש של הישראלים יהיה כבר 81% משל המדינות העשירות והמתקדמות ביותר בעולם.

במשך עשרות שנים בישראל וקודם לכן בגלות, למדנו להסתפק במועט. השיא היה בתקופת השואה, שכילתה לא רק 6 מיליון מבני עמנו היהודים, אלא גם מחקה רכוש עצום של היהודים שנצבר במשך מאות שנים. היהודים פיתחו - ובצדק - תחושה של רדיפה, וזו הובילה לצורך לנטוע ולחדש באמצעות לימוד וידע בכל פעם מחדש, לצד הגדלת ההון האנושי שהביא לצבירה של הון לימי מחסור מול הלא נודע.

העוני בישראל בעשרות השנים הראשונות לקיומה והמלחמות התכופות, כולל "המערכות בין המלחמות", יחד עם הצורך לקלוט גלי עלייה מכל מקום בעולם, כמו עכשיו מאוקראינה, רוסיה ואתיופיה, בתקציבים אדירים שלא יאומנו לנוכח כוחה האמיתי של ישראל - גוררים לתחושה האדירה שחייבים לחסוך ליום סגריר, וזאת לא רק על ידי האוכלוסייה, אלא גם ממשלות ישראל לדורותיהן.

אפשר להפסיק לחסוך?
ייתכן שהגיע הזמן שישראל העשירה, ביום עצמאותה ה־74, תפתח ידה הקמוצה ברוחב לב למדינות העולם בסיוע חוץ נדיב, כפי שמרבית המדינות העשירות ואפילו הפחות עשירות עושות כדי לעזור למדינות ולאזורים עניים בעולם, שאינם יכולים להתמודד עם אתגרי הקיום התחרותיים בזירה הבינלאומית המתחדשת ללא הרף. הגיע הזמן לעזור ל"גר, יתום ואלמנה" בעולם וגם בישראל. לישראל אין תקציב אמיתי לסיוע חוץ, אף על פי שהיא מתהדרת בסיוע של מש"ב - האגף לסיוע בינלאומי במשרד החוץ, שתקציבו הוא מספר מיליוני דולרים בלבד.

כאשר ישראל הצטרפה בשנת 2010 לגוף היוקרתי של ארגון המדינות לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, שהוא ה־OECD, היא התבקשה להגביר את מחויבותה לסיוע חוץ, ולהתאים את יעדיה לשינויים המתחוללים בעולם ולכללים המנחים את הארגון. על אף שעבר יותר מעשור, ישראל אינה בארגון ה־ODA, כלומר official development assistance, שתורם באמצעות רשימה של המדינות המחויבות לסיוע חוץ במסגרת "הוועדה לסיוע פיתוח" Development Assistance Committee (שמו DAC), המתפרסמת ע"י ה־OECD. ישראל נמצאת ברשימת המדינות שאינן ב־DAC.

סך כל תרומת מדינות ה־OECD באמצעות החברות בוועדת הסיוע היה בשנת 2021 כ־179 מיליארד דולר, המרב מזה שנים, בעקבות הסיוע למלחמה בנגיף הקורונה. הסיוע היה בהיקף של שליש האחוז מהתוצר של המדינות התורמות, עדיין מתחת ליעד של האו"ם, שקיווה להגיע ל־0.7%. מדינה שמעניקה סיוע חוץ במסגרת הסדורה של ODA חייבת לעמוד בשלושה תנאים: סיוע לממשלה זרה או לסוכנות רשמית שלה, קידום המשק של המדינה המקבלת, וכן תוכניות רווחה.

סיוע כספים, אם הוא במתן הלוואה, חייב להיות מתחת לעלות המסחרית לגיוס הון. תרומות בין סקטורים פרטיים או אגודות לא ממשלתיות אחת לרעותה אינן נלקחות בחשבון סיוע החוץ. מבקר המדינה אמר כבר לפני למעלה מעשור כי לדעתו ראוי היה שישראל תשלים את הטיפול בהכנת טיוטה על ידי משרד החוץ להצעה לממשלה, שתבחן את המשמעויות של הצטרפות לארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח. יש טענה לא מוכחת בוויקיפדיה, שלא נמצאת בכתובים, שישראל נותנת סיוע חוץ בהיקף של 280 מיליון דולר בשנה.

גם אם הייתה המדינה מוציאה את הסכום הזה, הוא היה העלוב ביותר מקרב המדינות החתומות על האמנה של ה־DAC, ואף מקרב מדינות מחוץ ל־DAC. אפילו אם נקבל זאת כעובדה, נגלה שישראל נמצאת במקום האחרון עם סיוע חוץ של 0.07% מהתוצר - פחות ממדינות ברשימה עם ישראל שמחוץ ל־DAC, כגון הודו הענייה עם 0.65% מהתוצר, טורקיה שנפרדת מ־1.15%, הונגריה שתורמת 0.1% או קרואטיה עם 0.14%. רק רוסיה תורמת פחות מישראל בכל הרשימות - 0.03%.

היינו כחולמים
במדינות שכן נמצאות רשמית ברשימה של הוועדה לסיוע פיתוח של הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, יש כאמור מדינות נדיבות שישראל טוענת כי היא חולמת להשתוות להן. מדינות יותר דומות לישראל: דרום קוריאה עם 0.15% סיוע חוץ מהתוצר, אירלנד 0.31%, יוון שבקושי נושמת 0.14%, ניו זילנד 0.28% ופורטוגל הענייה 0.16%. הנדיבות ביותר הן נורווגיה, שלה הכנסות אדירות מנפט, עם 1.02% מהתוצר, שוודיה עם סיוע חוץ של 0.99% מהתוצר, דנמרק 0.71%, גרמניה 0.6%, צרפת 0.44% ובריטניה 0.5%.

ארה"ב עם התקציב האבסולוטי הגדול ביותר של 34.6 מיליארד דולר, תורמת 0.16%. ישראל, חסכנית בכל הנוגע לעזרה למדינות זרות, מקבלת נתח נאה מסיוע החוץ האמריקאי - עם סכום של 3.3 מיליארד דולר, מקום שני לאחר אפגניסטן שזוכה ל־4.89 מיליארד דולר והרבה לפני ירדן עם 1.72 מיליארד דולר. מצרים מקבלת 1.46 מיליארד דולר ועיראק 960 מיליון דולר. אפילו לבנון מקבלת מארה"ב השנה 790 מיליון דולר.

מדינות מעניקות סיוע חוץ מטעמים שונים: חיזוק בריתות אזוריות ושמירה על השלום, עזרה צבאית לשמור על אינטרסים של זו שמעניקה סיוע, סיוע שבעקבותיו ייפתחו שווקים לשירותים וסחורות שניתנו בתחילה חינם, סיוע הומניטרי לאזורי אסון, סיוע הומניטרית ורפואי כדי למנוע התפשטות מחלות וזיהומים ולייצב ולקדם מערכות בריאות במדינות חלשות, סיוע כדי להתערב בענייניה של מדינה זרה, כפי שהאירופאים מתנכלים לישראל (באמצעות תרומה לארגונים ישראלים וזרים שעוינים לציונות) ומתערבים באופן בוטה בעניינינו, כשאנחנו משום מה לא מתערבים בענייניהם.

וישנן עוד מטרות נעלות יותר או פחות, כמו שיפור מערכות לשלטון דמוקרטי נוסח המערב, עזרה למערכות החינוך ובשנים האחרונות סיוע רחב בתחום איכות הסביבה, בעולם שמזדהם ומתחמם ללא גבולות. סיוע ניתן גם כדי לעודד ארגון שלטון בסגנון מערבי על כל מערכותיו ממשרדי ממשלה, הבנק המרכזי ותפקידו, משפט ומשרדי ממשלה תפקודיים, כגון תחבורה ותקשורת, כפי שארה"ב עזרה לפולין לאחר שזו עזבה את הגוש הקומוניסטי.

החברים החדשים שלנו
הגיע הזמן שישראל תושיט יד אזרחית לסיוע, סיוע כספי של ממש, אולי יחד עם האמירויות ובחריין, באמצעות תוכניות חומש לעזרה בכל התחומים עם בקרת כספים נאותה, סיוע אזרחי בלבד. האמירויות מחוץ למסגרת הסיוע DAC מעניקות כ־470 מיליון דולר בשנה, שהם 0.55% מהתוצר. ישראל צריכה לתת באופן מוצהר סיוע אדיר למצרים לאורך שנים, ללא התנשאות, במסגרות אזרחיות שיחזקו השלטון הדמוקרטי, יתכננו ויישמו רפואה, ילודה וחינוך גבוה - וכל זאת בשיתוף פעולה בינלאומי מול מדינות שלישיות.

ביום העצמאות ה־74 של ישראל, היא צריכה וחייבת להעניק סיוע אזרחי בידע, בסחורות ובשירותים בתחומים שישפרו דיפרנציאלית את רמת החיים של האזורים שאינם חתרניים נגד הרשות הפלסטינאית ונגד ישראל, כאשר הכל גלוי ולא במסתורין.

סיוע חוץ דחוף ישראל חייבת לתת גם לאוטונומיה הכורדית בצפון עיראק, בענייני בריאות, קשרים בינלאומיים, שירותים פיננסיים וקשרי מסחר. לא רק על החרב לבדה נבנה ידידות בת עשרות שנים עם הכורדים. בעת ובעונה אחת - ומבלי להכעיס את הטורקים על סיוע לכורדיסטן, בשנתה ה־74 על ישראל להעניק סיוע כספי נדיב וללא התנשאות לטורקיה, שבה שוכן עַם ידידותי לישראל לאורך שנים. טורקיה נמצאת בקשיים כספיים אדירים.

על ממשלת ישראל להכניס את בנק ישראל לעובי הקורה לסיוע באמצעות עסקאות החלף, SWAP, עם טורקיה, גם אם זה יעלה לנו במחיר יקר. באפריקה סיוע ארוך טווח של ישראל הוא חובה, יש מקום ניכר לפעילות לעזרה לעמים שבהם שולט עד היום הקולוניאליזם הכלכלי המערבי, הממשיך להתעמר במדינות שקיבלו עצמאות ועדיין מדוכאות ללא יכולת המראה. באפריקה יש מדינות יציבות הזקוקות לעזרה שלנו, כמו קניה ואוגנדה.

ביום העצמאות ה־74 של המדינה, שכבר נמצאת בין העשירות בעולם, הגיע זמן לעשות צדק חברתי גם פנימה: לא עוד מדינת תל אביב וכל השאר לרגליה, לא עוד פריפריות גיאוגרפיות וסוציו־אקונומיות נחותות ביחס למרכז העשיר והמתנשא. לא עוד חוקים מטיבים עם המרכז העשיר באצטלה לדאגה מרעש אדמה. לא עוד המשך הטבות לתעשיית ההייטק המרוכזת כמעט כולה בתל אביב רבתי. לא עוד מערכות בריאות שמפלות לרעה את מי שגר מעל כמה עשרות קילומטר מתל אביב, להוציא ירושלים.

לא עוד מערכות חינוך שאינן מבוססות על שוויון בתוצאות ולא על תקציבים. לא עוד שלטון במדיה הציבורית והפרטית שמבוסס אנשים מאזור אחד, צבע אחד ודעה אחת, בצד קישוט סמלי של "האחרים". מדינה עשירה יכולה לאפשר פלורליזם בפועל. המגוחך הוא שהשכבה השלטת, שיש לציין שעושה זאת בחוכמה ועורמה לאורך עשרות שנים, היא שדורשת פלורליזם בעודה מתכוונת להמשיך ולתת את הטון.

בשנת ה־74 למדינת ישראל, הגיע הזמן להחזיר את השלטון לעם לאחר שנחטף על ידי היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה שהעם לא בחר בהם. בשנת 2022 מותר להחזיר את הקרקע שנגזלה על ידי רמ"י. בשנת 2022 חייבים להפסיק מינוי של ועדות ציבוריות כאילו ניטרליות, שהן בפועל מהשכבה השלטת, שייבחרו בפונקציונרים לשירות הציבורי, התאגידי או המסחרי - עם תוצאה ידועה מראש.

עדיפים כבר מינויים פוליטיים גלויים שניתן לבקר. החל מהשנה, לקראת יום העצמאות ה־75 למדינה, יש להפסיק לייחס חשיבות לכל פעם שיש גינוי של גילויי גזענות באמירות בפרהסיה של ידוענים, זה פשוט לא מעניין. טוב שיש גילויי גזענות החושפים לאור השמש את האמת המרה, בנוגע למה שהשכבה השלטת חושבת על "האחרים". השנה לא רוצים גינויים שאי אפשר לעשות בהם דבר בקניות בסופרמרקט, אלא רוצים מעשים ושינויים שאפשר לפרוט אותם לידע, לעמדת כוח, לתעסוקה, לקניות ולרכישות - לכל.