אירועים גלובליים ומקומיים, בין שמדובר בנושאי ביטחון, בנושאים רפואיים או במחדלים, הם בעלי השפעה על יוקר המחיה. הם מגדילים את הפערים בין ההיצע הנמוך לביקוש הגבוה ומשמשים כפלטפורמת תירוצים מבוססת היטב לכל שאיפה להעלאת מחירים.
לכאורה, יש גם השפעות שאמורות להיטיב עם הצרכן: במקרה שבו ההיצע עולה על הביקוש, במקרה של הוזלת חומרי הגלם או במקרה של צניחת שער החליפין של המט"ח, המשפיעים באופן ישיר על מחירי הקנייה והייצור. הבעיה היא שאלה אינם מגיעים בדרך כלל לכיס שלנו. מתי לאחרונה התבשרתם מפי חקלאי, יצרן, יבואן או קמעונאי כי הייתה לו שנה טובה, ולכן הוא עומד להוריד מחירים? נשמע כמו מדע בדיוני, נכון?
ב־8 במאי, בתחילת השבוע, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) דוח המציין את השפעות המלחמה באוקראינה על התחומים השונים בתעשייה המקומית. 9% מהעסקים דיווחו על השפעה ניכרת בעקבות המלחמה, ו־32% מכלל הנסקרים דיווחו על השפעה מסוימת עקב המלחמה. עוד ניתן להסיק מהדוח שעסקים קטנים הושפעו במידה גבוהה יותר מעסקים גדולים, ו־34% מכלל העסקים חוששים ואינם יודעים מה יהיו ההשפעות וההשלכות העתידיות של המצב הנוכחי, עד מתי יימשך ואם תיפסק המלחמה או תחריף.
המכירות נפגעות, הרווח - לא
אף על פי שאנו סוקרים ובוחנים את ההשפעות מעבר לים, גם המצב הביטחוני בארץ משפיע על התעשייה והמסחר, על דפוסי הצריכה ועל הפנאי והבילוי - ואלה משתנים וגורמים לחוסר יציבות במשק. לאחר יותר מחודש המושפע מחגי ישראל ומחגי האסלאם, צפינו בשינויים בהיצע בשוק ובהשפעותיהם על המחירים עקב חוסרים במוצרים, עקב עיכובים ועקב בעיות לוגיסטיקה ואספקה לנקודות המכירה.
למרבה הצער, הנוסחה למכור פחות ולהרוויח יותר היא חלק מתרבות המסחר המקומית. כך עובד הראש של הקמעונאי: "אם אנו זקוקים לשני טונות עופות טריים, אך הצפי הוא שנקבל חצי טון - שימכרו בכל מקרה, אין סיבה שנשחק את הרווחיות".
ולא תמיד מדובר במחסור במוצרים. גם ימי עבודה, למשל, הם משתנה חשוב. מצד אחד, כולנו בטוחים שהחגים מביאים לשגשוג ולעלייה בפעילות הכלכלית. מצד שני, זה נכון רק בנוגע לחלק מהתחומים. כך ימי המכירה מתמעטים בשל החופשות, אך דמי השכירות, המיסוי והמשכורות נשארים זהים. אז אם אנו צופים לגידול במחזורי המכירה היומיים, עדיין מדובר בפחות ימי מכירה. לכן לא כל חג הוא ברכה לכל קמעונאי, וגם ברמה הצרכנית נאמר בזהירות שלא תמיד העובדה שאנו קונים יותר, משמעה שאנו גם צורכים יותר.
לעתים קרובות לרוב מוצרי המזון יש מכנה משותף בדמות חומרי הגלם העיקריים: סוכר, שמן, קמח, מלח, תירס, קקאו וכמובן נפט (ודלקים שונים), האחראים למחירי התובלה, חומרי הפלסטיק ואריזות האכסון. כמו כן, חומרי הגלם נסחרים בבורסת הסחורות ומושפעים מתנודות מדדי המסחר. חברות הענק מגובות בדרך כלל בחוזים ארוכי טווח, והתנודות היומיות אינן משפיעות עליהן באופן ישיר, אלא באופן עתידי. אולם, ההשפעה על הצרכן לרוב היא מהירה יותר, כי האירועים מספקים סיבה להתייקרות בניסיון לייצב את מחירי השוק ולהתאימם למציאות שאולי תתקיים.
זכות הציבור לדעת?
בצד השני של ההתרחשויות אנחנו נחשפים לניסיונות רבים (ולצערנו, כושלים) שעולים מדי יום על מנת למצוא פתרונות ליוקר המחיה. לדאבוננו, כל פתרון מגביל נולד עם פתרון מגדיל, כך שתמיד יהיה מי שיידע להרוויח מרעיון חדש. השבוע, למשל, הוגשה בקשה להצעת חוק בקריאה טרומית מאת ח"כ ולדימיר בליאק (יש עתיד) - הצעה שעיקרה לחייב חברות ענק, שמוגדרות כמונופול ואינן ציבוריות, להציג את הדוחות הכספיים שלהן לציבור.
יש כאן הצעה שלא תואמת את חוקי המסחר בעולם: חברה פרטית היא חברה פרטית, וציבורית היא ציבורית, ולכל אחת יש החוקים, היתרונות, החסרונות, הזכויות והתחייבויות שלה. לא ברור איך גוף פרטי נתבע להציג דוחות לציבור. אבל אפילו אם מתעלמים מהבעייתיות הזאת, מה כבר יכול הציבור להבין מהדוחות? הרי כל השקעה לטווח הרחוק יכולה לשנות את נתוני הרווח ולהציג רווח שלילי לעיני המתבונן. גם ההגדרה לחברה פרטית כמונופול היא מצומצמת מאוד (הרעיון עלה עם ההחלטה של חברת אסם משנת 2016 להימחק מהמסחר בבורסה).
שינוי בנכונות לעבוד
בעיה נוספת שמשפיעה על שוק הקמעונאות היא בעיה של מחסור במשאב האנושי: חרף הנתון שנראה, לכאורה, מרשים עם פחות מ־3% אבטלה בשוק העבודה, עדיין ההיצע גבוה יותר ב־20% מהביקוש.
משבר הקורונה הוביל את דפוסי התעסוקה לתרבות חדשה. תפקידים במשרות של שירות לקוחות, ליקוט, תפעול, סידור מוצרים בחנויות או עבודה בקופה הפכו לצורך שקשה למצוא לו מענה. גם תחלופת עובדים גבוהה, גיוס עובדים לא מתאימים וכולי מוסיפים עוד נטל על הקמעונאים: עלויות הדרכה והכשרה, הגדלת השכר כדי למשוך עוד מועמדים וכדומה. כל אלה מובילים לשחיקה ברווחיות, וסופם שיתגלגלו להעלאות מחירים ולפגיעה בכיסו של הצרכן.
מוצרי הסל הבסיסי שלנו עלו, ומה שטרם עלה - יעלה בקרוב, גם אם לפי שעה הקמעונאים עדיין מתאפקים וחוששים להיות הראשונים שיעלו את המחירים.
מחירי שמני היסוד זינקו מ־6.90 שקלים בממוצע ל־8.90 שקלים, מחירי העוף הטרי זינקו ביותר מ־25%, הדגים והבשר הקפוא זינקו ואיתם הירקות הקפואים ביותר מ־20%, ומחירי הקטניות בקופסאות שימורים מציגים התייקרות בסדר גודל דומה.
עזוב פרי, קח חטיף
התופעה המדאיגה יותר היא המחירים הנפוצים בקטגוריית הפירות והירקות. איך אבטיח, שהוצע לנו בעבר בטווח מחירים בין 90 אגורות ל־1.90 שקלים, נמכר עתה ב־13 שקל לק"ג? אפרסקים נמכרים ב־45 שקל (ברשת am:pm) ודובדבנים ב־100 שקל (ברשת סאלח דבאח), ליצ'י נמכר ב־40 שקל לק"ג בשופרסל דיל, ומשמש וענבים תמצאו ביותר מ־50 שקל לק"ג.
איך מוסברת עליית המחירים הזאת, שהגיעה לרמה שכמעט שום משפחה בישראל לא תוכל להרשות לעצמה? הרי לא מדובר כאן בטכנולוגיה חדישה. גם קשה להאשים, במקרה של רוב הפירות, את עלויות המכולות באוניות המשא או את הרגלי העבודה הקלוקלים, לכאורה, של עובדי הנמלים.
רגע לאחר שמשפחת ישראלי עשתה מאמצים כנים לחנך את ילדיה להחליף את חטיף השוקולד של עלית בפרי טרי, היא נאלצת להתמודד עם מציאות שבה היא יכולה לרכוש ממתקים, אך ידה אינה משגת לרכוש את התחליף הבריא להם.
ערכנו סקר מדגמי בפירות העונה על מנת להבין וללמוד כמה הם עולים לנו, מהם הפערים בין רשת לרשת וכמה נשלם השנה יותר ממחירי השיא שהכרנו בעבר. דבר אחד בטוח: בזמן שהחקלאים נלחמים בקמעונאים ומאשימים אותם בפערי תיווך חזיריים, הנפגע היחיד הוא הצרכן הישראלי, שממשיך לשלם ביוקר על מוצרי מזון מן הצומח - שפעם היו חלק מסל הצריכה אפילו במשפחות מעוטות יכולת, והיום הם הופכים לנגד עינינו לנחלתם של העשירים בלבד.בבב
הכותב הוא מנכ"ל המכון לחקר הקמעונאות