חיים בין הטיפות: סיפורים על עבודה בשגרה הרטובה

"אני חייבת את המגע של המים, זה כמו חיבוק לגוף"

רומי ששון, 43, מטפלת בוואטסו (שיאצו במים), הבעלים של ״אקוולינה״ ביישוב שואבה, במועצה האזורית מטה יהודה.

"אני לא רואה את עצמי חיה בלי להיכנס למים. אני עוסקת זה 13 שנים בטיפול במים שהוא גם פיזי וגם רגשי. כל יום אני נכנסת למים. אני חייבת את המגע של המים, זה כמו חיבוק לכל הגוף. אני עובדת במים חמים של 35 מעלות. גם מים בטמפרטורה כזו הם מרעננים, וברגע שאת יוצאת החוצה, לא חם לך. כמו כן, הבריכה נמצאת בהרי יהודה, אז כל הזמן יש משב אוויר קריר".

חום הקיץ: "אני לא מסוגלת להתמודד עם הקיץ, סובלת מאוד. אני לא בן אדם של חום, ולכן הבריכה היא סוג של מפלט עבורי".

חוויה זכורה: "החוויה הכי מדהימה שזכורה לי היא שפתאום החלה לידה במים של מישהי שטיפלתי בה, בלי שהיא בכלל הרגישה. זה היה הריון ראשון שלה, הטיפול היה לה כל כך נעים, היא עשתה מתיחות ולא הרגישה שהיא מתחילה ללדת. אני הרגשתי, קראנו לבעלה, הם נסעו לבית חולים והיא ילדה".

קושי: "בעבודה במים יש גם קושי. יש ירידה של רמות הסוכר בדם, ולפעמים יש תחושה של עייפות קיצונית או רעב קיצוני. צריך לדעת לאזן זאת ולהיות מאוד מחוברת לגוף, לדעת לאכול במינונים, ולא להגיע למצבים קיצוניים".

אחרי העונה: "אין לי עונות, הבריכה מקורה ואני עובדת כל הזמן. נמצאת במים כל יום 4 עד 8 שעות".

"יש אורחים שכבר מחפשים לראות אם אני נמצא בבריכה"

אריה אברהם, 73, מציל במלון רות צפת, מרשת מלונות דן.

"תמיד אהבתי מים. בלי מים אני לא יכול לחיות. מים זה ספורט, זה לשחות, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות בלי קשר לעבודה. אני עובד כמציל 50 שנה. אני נהנה לעבוד עם אנשים, להכיר אנשים, לעבוד בבריכה. אני מתייחס לכל אורח שמגיע: 'שלום, מה נשמע?', מתעניין בשלומו, נהנה להכיר אותו. ב'רות צפת' אני עובד שלוש שנים. יש אורחים שכבר מחפשים לראות אם אני נמצא בבריכה".

חום הקיץ: "אני אוהב חום, יכול לשבת שעות בבריכה, זה לא מפריע לי. אני לא נכנס להתרענן במי הבריכה כדי לא להפריע, אלא נכנס כשיש צורך. אבל אני כן עושה דוש מדי פעם כדי להתרענן, ושותה מים".

חוויה זכורה: "עבדתי בזמנו גם בים והצלתי הרבה אנשים. באחת הבריכות שעבדתי בהן היה לי מקרה עם רופא שהגיע מוקדם לשחות, קפץ למים, ראיתי שפתאום קשה לו והוא תופס בסולם. היה לו דום לב, הצלחתי לעשות לו החייאה עד שהגיע האמבולנס".

קושי: "אני לא מרגיש קושי בעבודה בבריכה. בבוקר אני רץ שעה, מתאמן בחדר כושר 40 דקות ואז ממשיך לעבודה בבריכה. בשעה 19:00, כשאני מסיים בבריכה, אני עושה עוד הליכה. אני חי ספורט, לכן גם לא מרגיש קושי בעבודה".

אחרי העונה: "הבריכה נסגרת בתחילת אוקטובר, ואז אני עובר לעבוד במטבח, חותך סלטים, עושה כל עבודה שנותנים לי במלון ומחכה שהבריכה שוב תיפתח".

״אחרי יום כזה חם יש כאן איפה להתרענן"

צח בלילי, 26, עובד בפארק המים ימית 2000 בחולון.

"מים הם קודם כל אהבה עבורי, משהו כיף, מרענן. אני עובד במקום כשש שנים. עשיתי מגוון תפקידים, כגון אחראי מגלשות, הצלה ועוד. אנשים באים, נהנים, ואני יחד איתם".

חום הקיץ: "חם, אבל משתדלים לשתות הרבה מים, לחבוש כובע, לשים קרם הגנה, וגם מנסים לעודד מבקרים להקפיד על כך. במהלך העבודה אני מתרכז בעבודה, אבל אחרי יום כזה חם כמובן יש כאן איפה להתרענן".

חוויה זכורה: "כל יום יש פה חוויות חדשות. כולם פה כמו משפחה, יש אווירה מאוד טובה. לעבוד כאן זו חוויה כי כל יום אתה פוגש אנשים חדשים, והכל באווירה של בילוי. אנשים באים לכיף, ואנחנו עובדים באווירה של כיף".

קושי: "חודשי יולי־אוגוסט הם מאוד חמים, החום בשיא, אבל אנחנו כאמור משתדלים כמה שיותר לשתות מים, להגן על עצמנו מפני השמש, וכמובן ממשיכים את העבודה".

אחרי העונה: "פתחנו במרץ, ואנחנו סוגרים בערך באוקטובר. אני גם צלם אירועים, אז בקיץ אני משלב את הצילום עם 'ימית 2000'. כשהמקום נסגר, אני עובד רק בצילום".

"כל דבר שקורה לי, גם לטוב וגם לרע, מתחיל ומסתיים במים"

שירן דהן, 39, מדריכת גלישה, בעלת ומנהלת מועדון הגלישה Sea U Surf באשדוד.

"20 שנים אני בתחום. מים הם החיים בשבילי. כל דבר שקורה לי, גם לטוב וגם לרע, מתחיל ומסתיים במים. יכול להיות לי הבוקר הכי קשה בעולם עם חדשות רעות, אנרגיות רעות, אבל ברגע שאני נכנסת לגלוש או ללמד גלישה, זה מוציא ממני את כל הרעל. התנועה של הים, הגלים, הריכוז שזה דורש ממך - לקרוא את הגל, לנוע בקצב שהוא מכתיב לך - זה כמו לקבל חיבוק ממישהו שאתה אוהב ביום ממש רע. אני גם גולשת להנאתי. אני נמצאת כל יום במים לפחות שלוש־ארבע שעות שבהן אני מלמדת, בלי קשר לזמן שאני גולשת להנאתי".

חום הקיץ: "כמו שחיה מסתגלת בטבע לתנאים שהיא נמצאת בהם, גם אנחנו מתרגלים לחום בעבודה שלנו. המים עוזרים מאוד להתרענן, וכמובן שאני גם תמיד מוגנת מהשמש".

חוויה זכורה: "היה ילד על הספקטרום שהגיע אלינו מארצות הברית ורצה ללמוד לגלוש. בהתחלה היה לו מאוד קשה, הוא לא הצליח לעמוד על הגלשן. ביום השלישי הוא הצליח לעמוד על הגלשן, כל הצוות מחא לו כפיים, אמרו במיקרופון 'כל הכבוד' וכולם היו עם דמעות בעיניים. הילד קיבל את כל האהבה והתמיכה כדי להצליח, ואז הבנתי שאני עושה משהו נכון בחיים האלה".

קושי: "אנחנו עובדים בתוך הים. הקושי היחיד הוא אולי העייפות, אבל מתגברים על זה ונכנסים שוב ושוב למים".

אחרי העונה: "בחורף אנחנו פחות מדריכים, כי אנשים מסתייגים מהקור של המים, אבל אני ממשיכה לגלוש כל השנה".

"כל שנייה שאני יכולה, אני מעדיפה להיות במים מאשר בחוץ"

אדוות גל, 50, חברה בצוות הדולפינים, בריף הדולפינים באילת.

"מים הם קסם עבורי, אין חיים בלי מים. גדלתי בים סוף, חייתי בסיני עד הפינוי, אני חיה במים. כל שנייה שאני יכולה, אני מעדיפה להיות במים מאשר בחוץ. חוץ מהעבודה בריף, אני גם מדריכת שחייה לתינוקות והידרותרפיסטית. בריף הדולפינים אני נמצאת 27 שנים. חיות בריף שלוש דולפינות, ויש לנו עמן קשר המבוסס על היכרות, אמון ואהבה. אנחנו מבלים את היום שלנו בחברתן בתוך המים ומחוץ למים ורואים שהכל בסדר איתן. יכול להיות שאכנס למים פעמיים־שלוש במהלך יום העבודה. כל יום הוא שונה ותלוי במה עובר על הדולפינות באותו יום. הדולפינות יוצאות חופשי לים הפתוח וחוזרות לריף, לבית שלהן. הן בוחרות איפה ומתי להיות".

חום הקיץ: "אני פשוט נשארת רטובה, בעבודה שלי אין אופציה אחרת. או שאת במים או שאת עם לייקרה רטובה, כך שתמיד ההרגשה מרעננת".

חוויה זכורה: "אחת החוויות המרגשות הייתה כששחיתי עם הדולפינות כשהייתי בהריון בחודש שביעי. ואז לונה הדולפינה עמדה מתחת לבטן שלי וסרקה אותי עם הסונר שלה, הגרסה המשוכללת לאולטרסאונד שלנו".

קושי: "אחד הקשיים הגדולים הוא האויב היחיד של דולפינים: בני אדם. הם לא פוגעים בדולפינים מתוך רוע בדרך כלל, אלא מתוך בורות, והבורות היא מאוד גדולה. כשאת נתקלת באנשים שפוגעים בדולפינים, שהם ממש חלק מהמשפחה שלך, אז התחושות לא פשוטות באופן טבעי".

אחרי העונה: "אין אצלנו עונות, הריף תמיד פתוח".