את התווית שדבקה בו בילדותו כ"ילד מקולקל" איש העסקים, היזם והמנכ"ל דרור שגב לא ישכח לעולם. למעשה, התווית הזאת מניעה אותו לפעול ולהצליח. עד כמה רחוק הגיע? הוא כתב את הספר "ילד מקולקל" על דרכו מהמערכת שהכתירה אותו בנערותו כמי שיש לו פוטנציאל לא ממומש ואז זנחה אותו, לפני שהפך לאיש עסקים ויזם שנותן תוצאות בשטח.
"הייתי בן 14 כשהוועדה הפדגוגית של התיכון שבו למדתי החליטה שאני צריך להישאר כיתה. שנה לאחר מכן זרקו אותי מבית הספר", מספר שגב. "זה קרע אותי מהמסגרות החברתיות שהייתי חלק מהן והשפיל אותי, ובעקבות זאת פיתחתי ייאוש סמוי. חוסר האמונה העצמית שהמערכת הטמיעה בי הוביל אותי לחידלון".
כיום שגב, בן 56, שמתגורר בשוהם, נשוי ללימור ואב ליהונתן בן ה־25 שחי באוסטרליה ולאריאל בת ה־22 שנמצאת בהודו, הוא מנכ"ל קיסריה אריזות, חברה ליבוא אריזות קוסמטיקה, מהמובילות בענף. החברה, יבואנית אריזות לענקיות, כמו ד"ר פישר, ללין, קרליין ואהבה, קיימת כבר 15 שנה, ושגב המנכ"ל שלה ב־13 השנים האחרונות. עם 15 עובדים במשרד ועוד 20 עובדים במחסנים החברה מייבאת אריזות, שפורפרות, צנצנות ובקבוקים מסין לענף הקוסמטיקה הישראלי. מחסני החברה ממוקמים בקיסריה, בעוד החברה מנוהלת מפתח תקווה.
מחלימים מהקורונה
"החברה צומחת כל שנה בצורה משמעותית. בתקופת הקורונה התחילה יפה והמשיכה טוב, כי ייבאנו את המשאבות ואת הפקקים לאלכוג'ל", מסביר שגב. "בשנה וחצי האחרונות המצב בשוק קצת יותר קשוח בגלל הקורונה ובגלל שרשרת ההובלה העולמית שהעלתה מחירים בכל העולם באלפי אחוזים. השוק השתנה. הוא אומנם חזר לאחרונה לעצמו, אבל עבר לאונליין כמעט ב־100%.
"למשל, לחברות המתמחות במוצרי ים המלח, מוצרים שגם אותם החברה שלנו משווקת, הייתה עצירה במכירות בשל הקורונה ובשל הירידה הדרמטית בתיירות העולמית. יש שינוי בתפיסת המוצר, בתפיסת הצרכן. הקורונה עשתה סדר חדש, והיום המכירות הן אחרות לגמרי, מה גם שהמחירים עלו בצורה דרמטית. חומרי הגלם של הקוסמטיקה ושרשרת האספקה התייקרו, ולכן המסחר העולמי נפגע".
מה קורה בתקופה האחרונה?
"לשמחתי, בחודשים האחרונים המחירים יורדים והדברים קצת חוזרים לעצמם. חל תהליך של מינוף מחדש של מכירות בחנויות עם תנועה שמזכירה את מה שהיה, ועדיין למי שנפגע בימי הקורונה קשה מאוד להתאושש. חברות שלפני הקורונה שגשגו בימי הקורונה סבלו מפחות צרכנים. החברות הגדולות שרדו. אבל הרבה קונים עברו לאונליין, וזה משפיע על השוק. השינוי הוא תפיסתי ומחשבתי. זה עניין הדרגתי שמתרחש באופן טבעי".
מה גם שאתם עובדים עם סין...
"הספקים בסין עוברים תהליך קשוח של קורונה אינסופית עם סגר משמעותי ועם ייצור איטי יותר. הרבה חברות סיניות סוגרות או משהות את העבודה, סוגרות מפעלים לתקופות בנות שבועיים עד חודש, וכך נוצרים פתיחה ופיתוח של שווקים חדשים, כדוגמת קוריאה, יפן ותאילנד, שחזרו לעבוד. ברגע שבו השוק הסיני חלש בצורה משמעותית, יש בעיה".
מה שיטת הניהול שלך?
"אנחנו עובדים במעגלים קצרים, אין מערכות שלמות. אני מעורב בכל, אבל הכל משוחרר. אני יודע מה קורה, אבל יש לי אמון מלא בעובדים. אני מתווה את קו העבודה ומשחרר, מתעסק יותר בניהול השוטף. אנשי המכירות, הלוגיסטיקה והאסטרטגיה שלי נפלאים. חשוב לי לתגמל בצורה נכונה ונדיבה, וזה בא לידי ביטוי בנאמנות העובדים. אני מאמין באאוטסורסינג בכל הקשור למערכת המשפטית, לשילוח ולחשבונאות מתוך חשיבה אסטרטגית. המחסן גם הוא לוגיסטי, ואני לא מאמין בניהול רחב, אלא בניהול מפורק. אני נעזר באנשי מקצוע תמורת כסף".
בלי בגרות ותואר
כיום ניכר ששגב שולט בצורה מוחלטת בעסקים שהוא מנהל ומשמש כיזם שלהם.אבל אחרי שנזרק מהתיכון, חש בכאוס בלתי נשלט. "הייתי בים, גלשתי רוב הזמן, שיחקתי מטקות. הייתי 'ילד מקולקל', פרוע שלא מחובר למערכת הלימודים", הוא אומר.
הוא התגייס בגיל 18 ושירת כלוחם במוצבים בלבנון. אחרי השירות הצבאי נסע לטיול למזרח, נשאר בהודו, ביקר בתאילנד, מכר ביפן תמונות, "אבל מצבי הרגשי היה בעייתי, כי הייתי מתוסכל מחוסר היכולת שלי ללמוד. היו לי הפרעות קשב מורכבות, ועם הזמן התגברתי עליהן וכיום אני שולט בהן.
"אחרי הצבא ניסיתי ללמוד במכינה ולא הצלחתי. ניסיתי להשלים בגרויות ולא הצלחתי. עד גיל 25 הייתי ברמן בכל בר בתל אביב, מתוסכל. החברים שלי למדו ביום וישנו בלילה, בעוד אני ישנתי ביום ועבדתי בלילה, ודברים קרו לי. הייתי שרוי בייאוש סמוי. הייתי תקוע במחשבה איך להתפתח, לא ראיתי אופק".
בגיל 30 החל לעבוד כמפיק קטלוגים בדפוס. "הכרתי בחור שהיה לו משרד לאסטרטגיה שיווקית ועשינו קמפיין משותף לאפריקה ישראל, להולידיי אין ולקראון פלזה. פתאום מצאתי את עצמי בעולם הפרסום. גדלנו והתחלתי לנהל קמפיינים פוליטיים לראשי ערים ולראשי מועצות בבחירות ברשויות מקומיות, כמו רעות, ראש העין, קריית מלאכי ונתניה. עבדתי עם 28 מועמדים לראשות עיריות. עשיתי דברים יפים מאוד והובלנו מהלכים. אבל בגיל 39 נמאס לי לעבוד כפרסומאי והרגשתי שאני חוזר על עצמי. עבדתי קשה והלכתי לאיבוד בתהליך העבודה".
הרגשת שחסרה לך ההכשרה האקדמית או הבית־ספרית?
"לא. הייתי ממש טוב. הייתי חזק וממוקד. למדתי תוך כדי תנועה קופירייטינג ואסטרטגיה, אך תמיד בצבץ מתוכי חוסר הרצון להשתעבד. פרשתי מהמשרד, קראתי ספרים והתחלתי לכתוב. התפרנסתי מאסטרטגיה פרטית לחברות, אבל רוב הזמן כתבתי. ואז התחלתי להיות יבואן קטן ופרטי לצעצועי ילדים, עבדתי עם כפר השעשועים, למשל, אך לא היה עניין, עד שהגיעה ההצעה מקיסריה אריזות".
מי סופר?
מאז ומתמיד קרא וכתב, וברגע שהחל להתבסס מקצועית, החל גם לפרסם ספרים. ספרו הראשון "חוצה" (2012) הוא סיפור מסע אוטוביוגרפי בחלקו; ספרו השני "ילד מקולקל" (2016) עוסק בילדותו, בהתבגרותו וגם ביכולתו להתחשל וכולל פסקול מוזיקלי; וספרו השלישי "אין לי מספיק מילים בגוף" (2020) עוסק גם הוא במסע של גיבור. "בכל הספרים שלי יש גיבורים שנמצאים בחיפוש. אני מאמין שבכל ספר יש חלק ממני", הוא מציין.
מה, לדעתך, הוציא אותך מהייאוש שעצר את ההתקדמות שלך בחיים?
"הפסיכולוג שהלכתי אליו. הוא אילץ אותי בדרך הקשה להתאפס על החיים שלי כשאמר לי: 'אני עמוס. אין לי זמן לטיפוסים כמוך. לך לעבוד בעבודה רצינית, תראה לי שלושה־ארבעה תלושי שכר עוקבים ואתחיל לטפל בך'. הייתי המום. חשבתי שגם הוא לא מאמין בי ולא רוצה לעזור לי, אבל זה גרם לי להתחיל לעבוד. בסך הכל הייתי צריך מישהו שיאמין בי. לכן הניהול שלי מתבצע תוך הענקת גב ותמיכה, אמונה וטיפוח. אני חושב שזה חשוב יותר מבוס קר ומנוכר שיש לו דיפלומה".
בשנת הלימודים החדשה שגב עומד להגשים חלום ישן ולהתנדב למערכת החינוך. "אמרתי לעצמי לא פעם שיום יבוא וכל מי שמערכת החינוך השאירה אותו כיתה יתבע את עלבונו מהחברה בריבית - גם אני. כשילד סופג השפלות, אישיותו נעשית עצובה, רותחת ומבעבעת, וזה מכמיר לב. אני עושה הכל כדי שילדים לא יחוו תחושת אי־מסוגלות. מספיק מדברים על חרמות בין ילדים. זה חשוב וחיוני, אבל לא מעלים על סדר היום את העובדה שגם מורים טועים לפעמים בגישה שלהם כלפי התלמידים, ואני אעשה הכל כדי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה".
ב־1 בספטמבר שגב יתחיל להתנדב ברחבי הארץ כדי לפגוש תלמידים ומורים ולספר להם את הסיפור שלו. "אחרי הכל", הוא אומר, "חייבים להצמיח לילדים האלה כנפיים".