יוחאי נאמן, בן 69, מנכ"ל מעדני יחיעם
מי אני: אדם פתוח ויצירתי, ומעריך ידע והשכלה בד בבד עם השקעה. הדוגמה האישית חשובה לי מאוד ואיתה הצניעות, לדעת לקבל את האחר, ללמוד ולעבוד בצוות.
שורשים: הוריו של אבי מצ'ורנה בהונגריה. אבי החליט לעלות לארץ עם בן הדוד שלו בסיום התיכון, בגיל 18, לפני המלחמה, ואיבד בה את כל משפחתו. הוא עבר מקיבוץ לקיבוץ, עד שהצטרף לגרעין המייסד של יחיעם. לפני עשור נסענו איתו לטיול שורשים בהונגריה, כשהקימו בעיר שלו אנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה.
אמי נולדה בעיירה קטנה בהונגריה וגרה בבודפשט בתקופת המלחמה וניצלה, כיוון שהייתה חולה בשחפת והייתה מאושפזת בסנטוריום. היא ושניים מאחיה שרדו. אחד מהם הגיע לירושלים, השני הפך לחרדי בנטורי קרתא בלונדון, והיא הגיעה מיד אחרי המלחמה ליחיעם. ההורים הכירו בקיבוץ והתחתנו, ואחי, הבן הבכור, היה הילד הראשון שנולד ממש בקיבוץ.
בשנים הראשונות אבי היה לולן, אחר כך עבר להנהלת חשבונות ובגיל 40 החליט לצאת ללמוד, הוסמך כרואה חשבון ועשה ביקורות בכל הקיבוצים. חוץ מזה, הוא היה שחקן חובב וכתב למגירה ולאירועים בקיבוץ. אמי הייתה האחות הראשונה של הקיבוץ, תפקיד חשוב בזמנו, וכשלא היה רופא זמין, הפניות התנקזו אליה.
הילדות שלי: נולדתי ביחיעם, השני מתוך ארבעה ילדים, כשהצעירה היא הסופרת נעמי נאמן. עד סוף כיתה ו' היינו בלינה משותפת במבנה שבו למדנו, ואכלנו וישנו יחד - קבוצה מגובשת של 20 ילדים. בשבילי זאת הייתה חוויה נפלאה, נטולת טראומות.
בכיתה ז' עברנו לגור במוסד עם ילדים מקיבוץ געתון ועברון, ארבעה בחדר. היו בחינות, אבל לא תעודות עם מספרים ולא בגרות. בסוף כיתה י"ב הגשנו עבודת גמר ברמת סמינריון באוניברסיטה. אני כתבתי על המעבר של קצינים מהצבא לאזרחות, ובין היתר ראיינתי את עזר ויצמן. רציתי להיות שדר ברדיו, כי אני מאוד אוהב תקשורת ועיתונות. אחרי שנת י"ג בקן של השמו"ץ ברמת אביב, התגייסתי כחייל וקצין בתותחנים.
קיבוץ: מגיל 13 עבדתי במתחם הבננות - עבודה פיזית ומעניינת. בתיכון יצאנו ליום עבודה מלא בשבוע ושלוש פעמים עבודה חלקית שם, וכשסיימתי את השירות חזרתי לבננות. אחרי שנתיים הפכתי למרכז הבננות, ואז טסתי לעבוד שנה באבטחת אוניות סוחר בחו"ל. כשחזרתי ליחיעם, ביקשתי לצאת ללימודים.
ראיית חשבון: הייתי בן 29, התקבלתי למכינה בירושלים, ובסיומה רציתי להירשם ללימודי תקשורת. מכיוון שלא היה תואר ראשון בתחום, התפשרתי על כלכלה ועל ראיית חשבון. בשנה האחרונה ללימודים התחלתי לעשות סטאז' במשרד פאהן קנה בתל אביב. כבר הייתי נשוי עם ילד, ועברנו לקיבוץ נחשון, שהיה באמצע הדרך. בקבוצת הלימוד שלי השתתפה סמדר ברבר־צדיק, מנכ"לית בנק לאומי, שכבר אז הבריקה.
ריקי: אשתי, במקור ממעלות, מורה וגננת, שהוסמכה במכללת אורנים. היא הייתה מורה בבית הספר האזורי בקיבוץ כברי והתמחתה בלימודי שפה, קריאה וכתיבה. היא מולטי־טאסק, מוכשרת בחקלאות, בספרות ובנגרות.
העבודה הראשונה שלה כגננת הייתה ביחיעם, והיא גרה שתי קומות מתחתיי. התחתנו ונשארנו ביחיעם. אחרי שגרנו בנחשון ונולד הבן הבכור שלנו, ריקי לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן שהוא יהיה בלינה משותפת, ובעקבות ההתעקשות והאומץ שלה הבעבוע שהיה מתחת לפני השטח פרץ החוצה ופסקה הלינה המשותפת ביחיעם. יש לנו שלושה ילדים, ואף אחד מהם לא גר בקיבוץ.
מרכז משק: אחרי שעברתי את בחינות ההסמכה ולפני שנת ההתמחות השנייה הקיבוץ לחץ עליי לוותר עליה ולנהל את הקיבוץ. זה היה בתקופת הסדרי החוב, כשהמצב הכלכלי שלנו היה קשה וקיבלתי עליי את דין התנועה. ההתנהלות שלנו הייתה בזבזנית והושתתה על תקציבים ועל מענקים שנגמרו, ועם אינפלציה גבוהה וריבית נומינלית שהפכה לריאלית הגיעה ההתרסקות.
חלק מהחוב שלנו נמחק וחלקו הוחזר, והיינו צריכים לאמץ אורח חיים שפוי יותר. למשל, רוב השירותים, כמו מספרה או מרפאה, היו פתוחים עד 15:00 בצהריים, ואפשר היה לקבוע תור רק על חשבון שעות העבודה. בחודש הראשון שלי בתפקיד ניהלתי שיחות עם נותני השירות וביקשתי מהם לפתוח כמה פעמים בשבוע גם אחה"צ כדי להעלות את הפריון וכולם הסכימו. גם דברים שהיו חופשיים, כמו לקחת אוטו כשמתחשק, הפכו למתוקצבים. זה היה תהליך גמילה לא פשוט.
מעדני יחיעם: ב־1992 נכנס המפעל למשבר קשה וב־1993 הוקפצתי לשם עם עוד בחור כדי להבריא אותו. מאז אני שם, ובמרץ הקרוב אחגוג 30 שנה. אף פעם לא הרגשתי שאני דורך במקום. אי אפשר לרחוץ באותו הנהר פעמיים. אם פתוחים לחוויות ולעניין, האנשים והסיטואציות משתנים. היו לי הצעות ממקומות אחרים במהלך השנים. פעם אחת אפילו ניסיתי להתקבל בתיאום לדבר אחר, ובסוף נשארתי.
כשנכנסתי לא ידעתי כלום על תחום הבשר. ביקשתי מהמנהל היוצא להישאר עוד חודש וחצי. עברתי מחלקה־מחלקה, עבדתי שם עד הצהריים ואז נפגשתי עם אנשי האדמיניסטרציה, ראיינתי, רשמתי, למדתי, שאלתי אילו שינויים צריך לעשות, מעין סטאז'. הקמנו מועצת מנהלים עם יו"ר חיצוני והפרדנו את המפעל מהקיבוץ, כדי שיתנהל כעסק כלכלי עצמאי לחלוטין וההחלטות שלו יתקבלו לפי הפרמטרים בשוק - ניהול של חברה ציבורית בלי להיסחר בבורסה.
עליית מחירים: פנינו ללקוחות שלנו וביקשנו אישור להעלות את המחירים ב–9.7%. בכל הכנות, העלינו מחירים בפעם האחרונה ב־2011 ועד לפני שנה לא הייתה סיבה למפעל כמונו לייקר אותם. במהלך השנים שכר העבודה עלה ב־25%, אבל שאר הפרמטרים לא עלו וחברות אחרות ייקרו את המוצרים, כי האווירה אפשרה את זה.
החל מיולי 2021, אחרי הקורונה, התשומות עלו מאוד. לפני שנה פנינו וביקשנו לעדכן את המחירון ולא אישרו לנו אותו. עכשיו אין לנו ברירה. אנחנו לא חברה שמפסידה, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לשם.
גרין לנטרן: ההחלטה למכור את החברה הייתה נכונה, מפני שיש בה הגדלת סיכוי והפחתת סיכון. ידענו שאם הקיבוץ רוצה למצוא שותף טוב, נהיה חייבים לאבד את השליטה. הקרן מורכבת מאנשים מוכשרים המתמחים במזון ומשקיעים בחברות, כמו גד ופלדמן, ואנחנו עובדים תשעה חודשים ביחד. מצד אחד הם בעלי הבית, ומצד שני הרצון שלהם שנמשיך לנהל את החברה והסיוע שלהם מביאים תוצאות. אחרי המכירה ואחרי שהייתי כל כך הרבה שנים בחברה, לא חשבתי עליה במונחים של אבל.
תחרות: מאוד קשה. זוגלובק וטירת צבי הן חברות מאוד טובות, ותיקות וגדולות מיחיעם, וטירת צבי שייכת לתנובה. נתח השוק של כל אחת מהן הוא כ־35%, ואנחנו מחזיקים ב־15% בלבד. אם עובדים בצורה כלכלית עם צוות מנהלים ועובדים מקצועי, איכותי ומסור, יש מקום לשלוש חברות. למרות התחרות העזה אם בזוגלובק ייתקעו עם חלק במכונה, אנחנו נשמח לעזור להם, והם יעזרו לנו. עם טירת צבי זה לא יקרה.
חו"ל: יש לנו חברת בת בארה"ב שרכשנו ב–2012 בתחום הבקר, והיא יושבת בניו ג'רזי וחזקה מאוד בשוק הכשר. היצוא שלנו לארה"ב הוא תחת המותג הוד גולן. כרגע אנחנו לא מייצאים לאירופה בגלל הגבלות שפעת העופות והמחסור בעוף שמאושר שם בארץ.
רשתות שיווק: מתנהל איתן משא ומתן בנוגע למיקומים על המדף. אם השוק מספיק משוכלל, ואצלנו הוא בהחלט כזה, המיקומים מבטאים קודם כל את רצון הרשתות, בהנחה שהן מסתכלות על מפת התחרות ועל הצרכנים, יחסי התן וקח, החוזקות והחולשות, והם גם מביאים לידי ביטוי את הגודל היחסי ואת התועלת לצרכן. כשנותנים שירות טוב למוצר טוב לאורך זמן, אפשר להצליח עם קוטן יחסי לשמור על מיקומים טובים. גם לחוזק המותג יש משמעות ויש השפעה על העובדה שאנחנו פחות מפרסמים.
פנאי: התחלתי לרוץ מאוחר, בגיל 58, ובגיל 63 עשיתי את המרתון הראשון שלי. אני גם חבר בקבוצת "רצי כפר ורדים". בפברואר ארוץ חצי מרתון בים המלח, ובגיל 70 אני מקווה לעשות עוד מרתון אחד. אני רץ שלוש פעמים בשבוע שמונה ק"מ ובסופ"ש 10־18 ק"מ.
צופה פני עתיד: גרין לנטרן ביקשו ממני להמשיך ולנהל את החברה במשך שלוש שנים, ונותרו לי עוד שנתיים ושלושה חודשים, ואז אמשיך הלאה. אולי אפנה להוראה, ואהיה מורה לילדים צעירים, ויכול להיות שארצה לשמש יו"ר פעיל בחברה. את החלום שלי להיות עיתונאי כבר לא אגשים, אבל אולי סוף־סוף אשב לכתוב.