דובי אמיתי
בן: 62
יו"ר התאחדות האיכרים ויו"ר נשיאות המגזר העסקי
מי אני: אוהב אנשים, שואף למצוינות, שם לעצמי מטרות ומגיע אליהן בדרך שלי.
שורשים: סבא וסבתא רבא שלי מהצד של אבא הגיעו למטולה ב־1896 ומאז המשפחה נשארה שם. הם התחילו לעבוד בחקלאות מצומצמת, וכשהברון רוטשילד רכש עבורם שטחים המשק התפתח והגיע ל־ 300 דונם. אבא נולד במטולה.
אמא ניצולת שואה, שאיבדה את הוריה במלחמה, עלתה לארץ עם דודה שלה, נקלטה בתל יוסף ואחרי שנה הגיע למעברה בקריית שמונה, שם הכירה את אבא. היא לא סיפרה לנו הרבה על מה שעברה. אני יודע רק שהוריה זרקו אותה מהרכבת כשהייתה בת חמש ואמרו לדודה שתשמור עליה. היא הייתה מאוד חרדתית בכל מה שנוגע לילדים, ומאמצע שנות ה־70, כשהמצב הביטחוני החמיר, זה קיצר לה את החיים.
הילדות שלי: בשנים הראשונות, אחרי שאבא קיבל את הנחלה, המצב הכלכלי בבית היה קשה והשירותים היו בחוץ. כולנו יצאנו לעבוד, כי לא היה כוח אדם חיצוני. מגיל ארבע הסתובבתי בין הפרות והתרנגולות והייתי במטעים. למדתי ביסודי במטולה בממלכתי דתי, והנחתי תפילין. לקראת התיכון, כשהיו חטיפות, חדירות וירי, נשלחתי לפנימייה החקלאית בפרדס חנה. שיחקתי הרבה כדורגל, אהבתי את החקלאות ופחות את הלימודים. היה ברור לי שאהיה חקלאי ותמיד משכתי אחריי הרבה אנשים והובלתי תהליכים.
שלום הגליל: מיד אחרי שהתגייסתי יצאתי לכל הקורסים הפיקודיים וכשהשתחררתי אבא אמר שיש לי שתי אפשרויות: או לחזור למשק או לחזור היום. אז חזרתי. אבל בין לבין פרצה מלחמת שלום הגליל ובעקבות הקרב בכפר סיל מול הקומנדו הסורי, ביחד עם פלוגת הוולקנים, שאשכנזי, קפלינסקי ועמירם לוין היו מלוחמיה, הייתי מועמד לקבלת עיטור המופת שאותו לא הסכמתי לקבל.
עמירם לוין, שאותו חילצתי בחילוץ הרואי משדה התעופה בביירות, אמר לי בדיעבד דובי, אנחנו עושים מה שנדרש מאיתנו ולא צריכים עיטורים. מה שעניין אותי היה להמשיך עם החיילים שלי, ששלושה מהם איבדתי והם נמצאים איתי כאן, בתמונה שנמצאת מאחוריי. אחרי השחרור עליתי בסולם הדרגות במילואים והיום אני אל"מ, עושה מה שאני יכול, עד שיגרשו אותי.
איריס: אשתי, שותפה אמיתית ומי שעיצבה את המסעדות של המשפחה וניהלה אותן. ב־2015 היא החליטה לפרוש ולהיות עם הנכדים. היא ילידת ראש פינה, הכרנו בצבא והתחתנו. אנחנו גרים במטולה, יש לנו שלושה ילדים ושני נכדים.
חקלאות: חזרתי למשק ולמשפחה. אחרי שנה נבחרתי לכהן כיו"ר מרבית האגודות החקלאיות במטולה, ובמשך 25 שנים ניהלתי אותן. את הידע שלי רכשתי תוך כדי תנועה, לא באקדמיה. למדתי מגורמים שהיה מה ללמוד מהם, קראתי המון, והשתמשתי בחושים שלי, באינטואיציה ובחשיבה. במקביל פיתחתי את המשק שלי.
מסעדות: אמא הייתה בשלנית ממדרגה ראשונה. כשנפתחה הגדר הטובה, היא פתחה בקצה המושבה מסעדה בשם "פונדק הגבול" שהגישה אוכל לבנוני והמשפחה גיבתה אותו. כשפעם באתי לעזור והתנהגתי לא יפה, היא לא נתנה לי יותר לעבוד מחוץ למטבח. בשנת 2000, אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, הפונדק נסגר ואחי ואני פתחנו את "הטחנה", שבינתיים יצאתי ממנה בגלל חוסר זמן ויש לה מספר קצביות ברחבי הארץ.
התאחדות האיכרים: ב–2007 חברים חקלאים מהאזור החליטו לנסות להוביל מהלך שבו אתמודד לתפקיד יו"ר ההתאחדות ואחליף את פסח גרופר. התלבטתי אם ללכת על זה ובסופו של דבר הייתי שם יום וחצי בשבוע והמשכתי לעבוד במשק.
ההתאחדות היא התנועה המיישבת הראשונה שקמה במדינת ישראל וייסד משה סמילנסקי, וישבה את פ"ת, רחובות וראשל"צ. היא נמצאת בכל צמתי ההחלטות בענף החקלאות, ביחד עם התנועה הקיבוצית. אחרי שנבחרתי הקמתי את "צוות 6" שכולל את המועצות האזוריות, תנועת המושבים, הארגונים הכלכליים של הקיבוצים והתאחדות האיכרים. את המו"מ על הרפורמה ניהלנו בצוות משולש שכלל את עמית יפרח מתנועת המושבים, אבו וילן ואני.
חקלאות: אני מודיע לך שאני רוצה את הרפורמה יותר משר האוצר והחקלאות. אני שם את כל האמת על השולחן, גם אם היא תשפיע לרעה עליי. וכן, החקלאות נמצאת בסוג של סטגנציה. על זה אין ויכוח. למה היא נמצאת שם? כי המדינה לא משקיעה בה כלום. כי אני לא מצליח לקבל את כמות המים שאני צריך. ולא רק שאני חי בהקצבות, המחיר של המים גבוה במאות אחוזים מזה שמקבלים הירדנים. ראש הממשלה ושר האוצר מדברים על הורדת מחיר המים ובמקביל, רשות המים הוציאה לשימוע את ייקור התעריף לחקלאות ב–150%.
לפני שבועיים־שלושה אני שומע שמקורות מחלקים דיווידנדים למדינה. אני מבין שיש כסף במקורות. זו חברה לא יעילה, יש בה הרבה כסף ואני משלם ביוקר על המים. ואני אומר - כן, המדינה צריכה לסבסד את המים לחקלאים, לא בתרגילים ולא באמצעות השקעות, אלא הפחתה משמעותית.
עובדים זרים: אומרים לי, תתחרה עם העגבנייה מטורקיה, תן לנו לעשות יבוא פתוח. ואני אומר, אין בעיה, אנחנו רוצים תמיכה ישירה נורמלית. תנו לנו חכות ולא דגים מסריחים. כרגע ברפורמה רק הורידו מכסים. לא קיבלנו שקל מכל ההבטחות של המיליארדים. אני רוצה להוריד את הרגולציה המטורפת על עובדים זרים. גובים מאיתנו 50 מיליון שקל בשנה על עובדים זרים ואנחנו צריכים להפריש להם פנסיה.
ענף החקלאות זקוק ל־45 אלף עובדים ונתנו לנו חצי מהמכסה הדרושה ואז נפתח שוק שחור של עובדים וזה רע מאוד. צריך לאפשר לנו להעסיק עובדים זרים כמו באירופה, חלק מהם לזמן ארוך וחלק עונתיים, אבל לא נותנים לנו עובדים לטווח קצר. השוק השחור והמגעיל גורם לעלייה מטורפת במחיר ולמחסור בידיים עובדות.
יצוא חקלאי: אם לפני חמש שנים היצוא החקלאי עמד על 5 מיליארד שקל, הוא ירד למחצית. זה מנוע צמיחה שהיינו יכולים להתפאר בו. אבל עם הורדת המכסים, לא רק שאין יצוא, השטחים ננטשים. הורידו מכס על שום והתחילו לייבא שום בלי ערכים בריאותיים מסין. מ־10,000 דונם שום ירדנו לגידולים של 1,500 דונמים וקיבלנו שום סינתטי.
תחרות עם חו"ל: אין לי בעיה לבטל את המועצות והמכסות, אבל תנו לי נעלי ספורט טובות, כדי שאוכל להתמודד עם האתלט מספר אחד בספרד ובטורקיה. תחרות היא דבר בריא, מייצרת התייעלות ופריון. אני לא מתווכח עם סמוטריץ' על זה.
צריך פעם אחת לעשות עבודה כמו שצריך במל"ל, ולהבין שבגלל משבר האקלים והמלחמה באוקראינה, מדינות רבות שמות דגש על ביטחון המזון בהתבסס על הייצור המקומי. בגרעינים אנחנו לא יודעים להתמודד, אבל עם מזון טרי מהחי ומהצומח, אני אוכל את כולם בלי מלח, גם באיכות וגם בטריות.
טרור חקלאי: אני עובד עם "השומר החדש" בהרבה תחומים, הכשרות של מתנדבים, גיוס תקציבים, אבל כאזרח וחקלאי בישראל, אני רוצה ומאמין, שתפקידם של המשטרה ושל מג"ב לתת לנו את הביטחון ולא לתת לעבריינים לפעול בשטח בחופשיות. הצפון הפך לתא שיש בו כמות אמל"ח בכמות מטורפת והחקלאים מאוימים.
נשיאות המגזר העסקי: בהתאחדות האיכרים, התעשיינים והחקלאים הגיעו למסקנה שהם צריכים להתאחד ולהקים גוף שייצג את המגזר העסקי מול הממשלה וההסתדרות, והקימו את לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים שבראשה עמדו בעבר דן פרופר, דב לאוטמן, עודד טירה ושרגא ברוש.
להתאחדות האיכרים יש כיסא בנשיאות ועד 2015 הייתי חבר מן המניין ואז סגן ומ"מ של שרגא ברוש. במהלך השנים למדתי את המגזר העסקי לעומק והחלפתי את שרגא כשהיה צורך. בסוף 2019, כהוא החליט להתפטר מתפקידו, הוא אמר לי, דובי, בוא תחליף אותי עד שייערכו בחירות, אתה המתאים ביותר. ביקשתי ממנו שיחשוב טוב לפני שהוא מציע לי, כי תפקיד היו"ר היה מסורתית בידי התאחדות התעשיינים.
תוך שלושה חודשים היו בחירות, ואחרי התייעצות עם חברי הנשיאות, החלטתי להתמודד לתפקיד ונבחרתי. על הרקע הזה פרשה התאחדות התעשיינים בראשות רון תומר, יו"ר התאחדות התעשיינים, מהארגון. התאחדות המלאכה והתעשייה, שמאגדת את העסקים הבינוניים, נשארה איתנו.
קורונה: סמוך למועד שבו נבחרתי כיו"ר קבוע של נשיאות המגזר העסקי, פרצה הקורונה. ב־17 בפברואר 2020 קיבלתי טלפון מביבי להגיע אליו לפגישה עם יו"ר ההסתדרות ונציגות הנשיאות ואז התחלתי להבין את גודל האירוע. יד עם ארנון בר דוד ושר האוצר הסכמנו על יציאת עובדים לחל"ת עד חודש אפריל ועבדתי מול הממשקים של המגזר העסקי. שם נרקם הקשר הטוב שלי עם ארנון, יחד קיבלנו החלטות לא פשוטות וצלחנו את התקופה הזאת.
הסכמי שכר: אני לא הולך למלחמה. המודל שהצבתי לעמי הוא שת"פ וישיבה סביב שולחן עגול בין הממשלה, המגזר העסקי וההסתדרות. אם מישהו חושב שהוא יכול לנהל את המדינה אחרת - הוא טועה. ואני מנצל את ההזדמנות הזאת לומר לשר האוצר וליו"ר ההסתדרות, שהמשולש הזה מחויב המציאות.
לאור האינפלציה והעלאת הריבית, שמשפיעה על עשיית העסקים, צריך להשאיר את האגו בצד למען העתיד הכלכלי של מדינת ישראל ולזכור שהקטר שמניע את הכלכלה הוא המגזר העסקי. אני מדבר עם ארנון כמה פעמים בשבוע, ובניגוד להרבה ראשי הסתדרות לפניו, הוא לא איש של שביתות, אלא של הבנות.
עסקת חבילה: הייתה טעות שעסקת החבילה לא עברה ואני אומר לממשלה, שהמגזר העסקי רוצה ודאות ויציבות. לא נוכל לחיות בעולם שבו מקבלים החלטות כל שבועיים ומשנים אותן. אני רוצה שיבנו תוכנית לחמש שנים כמו בצה"ל כי מי שמשלם על תחלופת הממשלות הבלתי סופית הם אנחנו. אנחנו מוכנים להעלות את השכר, אבל למי שמגיע ולא באופן רוחבי, שגם זה שמרוויח 5,000 שקל יקבל אותו וגם מי שמקבל 30 אלף שקל ייהנה ממנו. זה לא הגיוני.
מי שנמצא מתחת לשכר החציוני, צריך להעלות לו את השכר, אבל צריך למצוא מנגנון אחר ולא טייס אוטומטי שנותן העלאות לכולם באופן גורף. בואו נטפל במי שצריך. אני לא רוצה את זה, בדיוק כמו שלא אהבתי שבקורונה הורידו כסף מהליקופטרים. אני את ה־2,000 שקל שלי נתתי למי שצריך.
יוקר המחיה: יש ריכוזיות בקמעונאות ורשות התחרות לא עושה את תפקידה. מגיע לנו כצרכנים שוק תחרותי. המדינה חייבת להפסיק לספסר בקרקעות כדי להוריד את מחירי הנדל"ן וההיצע צריך לעלות על הביקוש, אבל הטיפול הדחוף ביותר הוא במחיר הקרקע. השקעה בתשתיות ובעיקר בתחבורה היא עניין מרכזי וגם לא יזיק לטפל ברגולציה המטורפת ובעולם התובענות הייצוגיות שהורגות את העסקים, ו־98% מהן תביעות סרק.
אם רוצים לטפל בפריון חייבים להמשיך ולהשקיע בהכשרת עובדים. שרת הכלכלה היוצאת אורנה ברביבאי העבירה לידינו את "מנהלת המעסיקים" שניהלנו עם ההסתדרות ובאמצעותה הכשרנו 20 אלף עובדים, שנקלטו בסוף ההכשרה על ידי מעסיקים לעבודה. מעבירים עכשיו את זרוע העבודה למשרד העבודה ואני מקווה שהיוזמה המבורכת הזו תימשך, אבל הדבר המרכזי שסמוטריץ' צריך לעמוד עליו, הוא שמירת המסגרת התקציבית.
בצלאל סמוטריץ': נפגשנו בשבוע שעבר לפגישה ארוכה ועניינית. אני מאוד קרוב בדעותיי הכלכליות לשר האוצר ומאמין בשוק תחרותי, אבל לתת לכולם את אותם התנאים. מצאתי אצלו אוזן קשבת וירידה לפרטים. אני מאמין שנעבוד בשיתוף פעולה וגם הוא הסכים שיש צורך בהידברות סביב שולחן עגול.
הליכוד: אני ליכודניק, פעיל מאחורי הקלעים, לא רוצה להיות בפרונט. אני מכיר את כל הגורמים, יש לי המון חברים מקרב חברי הממשלה, אנשים שאני מאוד מעריך, אבל הפוליטיקה לא מעניינת אותי.
פנאי: כשאני חוזר בעשר בלילה הביתה, אשתי שואלת אותי, למה אתה לא יכול לישון, ואני מסביר שהראש שלי לא מפסיק לעבוד. אני יו"ר בכמה חברות, אחת מהן בתחום הקנאביס. כל העיסוקים שלי ממלאים גם את הפנאי.
צופה פני עתיד: יש לי עוד ארבע שנים כיו"ר נשיאות המגזר העסקי ובמקביל אני כל הזמן עושה פיתוח עסקי לעצמי. כמי שאידיאולוגית מאמין באהבת המדינה, ביכולת וביצירתיות שלנו, אני רוצה לפתח את המגזר הזה ולהפוך אותו למוביל בעולם.