לקראת יום האישה: הכירו את האמהות והבנות שמשלבות בין משפחה לעסקים

"תעשה מה שהיא רוצה"
האם: שרונה רומנו לזר, בת 54, מתגוררת בעמק חפר, נשואה פלוס 3, הקימה את חברת אורגניקזון לפני 14 שנה, חברה יבואנית, משווקת ויצרנית של מוצרים אורגניים ואקולוגיים. הרעיון מאחוריה הוא לקחת כל מוצר צריכה יומיומי ולהפוך אותו כמה שניתן לבריא לאדם וכמה שניתן לפחות פוגע בסביבה, עם טביעת רגל אקולוגית מינימלית.

הבת: ניצן לזר, בת 23, מתגוררת בתל אביב, רווקה, לומדת קיימות וממשל באוניברסיטת רייכמן, סוכנת מכירות שטח באורגניקזון. עד עכשיו הייתה אחראית על כל אזור שמתל אביב ודרומה, ומאז שהתחילה ללמוד אחראית על כל אזור תל אביב-יפו.

"ניצן הייתה תמיד בעסק", מספרת שרונה לזר. "המותג הראשון שייבאנו היה להיגיינה נשית. ניצן הייתה ילדה כשהסתובבה והסבירה על המוצרים. לפני הצבא היא עבדה איתנו שנה ועכשיו זאת שנתה השנייה בחברה. בכל פעם עשתה דברים קצת אחרים, התחילה לבוא בחופשות. לפני שהיה לנו מחסן, הבנות ישבו והדביקו מדבקות יבואן על המוצרים בשיא הקיץ עם מאוורר גדול".

מתי החלטתן שניצן תיכנס לעסק באופן רשמי?
ניצן: "עוד לפני הצבא ידעתי. מבחינתי הצבא היה הפסקה בעבודה בעסק משום שכולנו חיים את זה בבית. זה עסק שלנו. זה פרי דמיונה של אמא, אבל גם בבית היא אומרת העסק שלנו. אם את לוקחת אבולוציה של מוצר, אמא הביאה מוצרים ושאלה אותנו איזה ריח יותר טוב. תמיד היינו מעורבות".

שרונה: "שלושתן אמרו שיעבדו במותג. לפני כמה שנים כשהצגתי ליסמין בתי הקטנה את מנהלת השיווק היא נזעקה שזה התפקיד שלה. הצבא הציע לניצן להישאר ואמרתי לה שזו בחירה שלה, למרות שרציתי שהיא תעבוד איתי. אני רוצה ליהנות מההשקעה שלי. אבל בסופו של דבר אם ניצן תחליט לעשות משהו אחר, היא תעשה מה שהיא רוצה. חופש בחירה בעיניי הוא דבר חשוב ובכל יום הבנות שלי יכולות לבחור מחדש".
ניצן: "אני לא מצטערת על ההחלטה לעבוד עם אמא".

את חושבת על היום שבו את תצאי והיא תישאר?
שרונה: "אני חולמת על היום הזה. אני יזמית באופי שלי והניהול השוטף שואב פנימה ואני צריכה לזוז גם לטובת העסק. זה לא אומר שאני לא אהיה בכלל, אבל כן רוצה לזוז מהשוטף. זה ייקח זמן, לא מהיום למחר. אני מאוד שמחה שניצן לומדת קיימות והיא עפה על זה והעולמות מתחברים לה ביחד, למרות שזה לא היה מתוכנן. לא ברור מאליו שדווקא ניצן תחליף אותי. היא צריכה להיות מספיק מוכשרת לזה".
ניצן: "אני כמו יתר הסוכנות בחברה. זה שאני הבת של שרונה לא אומר כלום".

שרונה: "הצוות יודע שלבנות שלי יש מחויבות יתר, לא הפוך. לא מעגלים פינות כי זה העסק שלהן. הבנות שלי צריכות לתת 120%. העובדים עושים 100% והבנות שלי עושות יותר. לא ברור מאליו שהעסק יעבור אליה. המשרה והתפקיד צריכים להתאים לה".

לא פוגע?
ניצן: "לא בהכרח מה שמתאים לאמא מתאים לי. צריך לנהל אנשים, לנהל תקציב".
שרונה: "אני יכולה לקבל עובד לתפקיד מסוים ואראה שזה לא הפורטה שלו, אלא בזבוז אנרגיה וכוחות במקום שבו הוא נמצא. העסק דינמי ואזיז עובד למקום יותר מתאים אם הוא לא בא לידי ביטוי ואני לא נהנית ממנו כעסק".

יש ביניכן חוסר הסכמות בעבודה?
ניצן: "הממשק שלנו לא מאוד גדול. יש אחראית מכירות אז אם יש בעיה עם לקוח, לא אפנה לאמא כי זה לעקוף סמכות ולא אשים אותה במצב לא נעים. מה גם שבסופו של דבר אני מנסה להוריד מאמא עבודה, לא להעמיס עליה עבודה. אני מנסה לווסת דברים למקומות הנכונים ולא להטריד אותה. לפעמים אני רואה דברים שאמא לאו דווקא רואה כי אני בשטח ורואה את הניואנסים שאני חושבת שאמא לא רואה".
שרונה: "אני רואה הכל, אבל במסגרת התפקיד אני חייבת לסנן רעשים ובוחרת לעשות את זה כדי שאוכל להתקדם קדימה מפוקסת".

את מרגישה שיש עלייך לחץ לקחת על עצמך את העסק?
ניצן: "אין ספק שזה מלחיץ. אמא לא קיבלה את העסק, היא הקימה אותו בשתי ידיים ואני צריכה להיות סופר זהירה ולשאול את עצמי אם אני מסוגלת לעשות את זה. אפשר להביא כל אדם מבחוץ, אבל המטרה של אמא היא לא לעשות את זה, אלא להשאיר את העסק במשפחה. אני לא רוצה להרוס משהו שאמא בנתה. זה לא המצב, אבל אני רוצה לעשות הכי טוב".

שרונה: "אני לא זורקת את הבנות שלי או את הבנות מהמשרד למים. אני נותנת להן כלים והכוונה וקורסים כדי להצליח במה שהן עושות. העסק מפרנס הרבה אנשים והמטרה הניהולית היא שהעסק ימשיך לעבוד לאורך זמן, יתפתח ויצמח. השאלה היא איך עושים את זה ועדיין שומרים על יחסי אנוש תקינים מול כל מי שעובד בעסק והבנה שקורים דברים בחיים".

זה עסק צעיר. יש מקום לדור צעיר בעסק?
שרונה: "אני מאוד פתוחה ואוהבת שינויים ויודעת שהדור הצעיר יכול לחולל שינויים שאני כבר לא בגיל אליהם. חשוב הבלנס בין הידע וניסיון החיים של הגיל הבוגר, לבין הירוקים וחוסר הפחד והתעוזה של הגיל הצעיר. חשוב לתת להם לעשות טעויות ולעוף".

"לא קראה לי אמא"
האם: דניאלה רייבנבך, בת 55, מתגוררת בסביון, נשואה פלוס 2, בעלת משרד יחסי ציבור דניאלה רייבנבך תקשורת זה 28 שנים. בין לקוחותיה רשת קניוני עופר מקבוצת מליסרון, חטיבת המזון של שסטוביץ, לוריאל ישראל, גולברי, רשת סקארה, קבוצת גרג, בן אנד ג'רי, קבוצת טיב טעם, רשת סקופ, זגה פינות אוכל, קבוצת בריל (גלי, ניין ווסט, לי קופר). בעסק 16 עובדות.

הבת: יובל רייבנבך, בת 29, מתגוררת במגשימים, נשואה, מנהלת את מחלקת המשפיענים והדיגיטל של המשרד שכוללת מעל 30 מותגים מובילים. בימים אלו זכתה המחלקה באחד המכרזים היוקרתיים בישראל שעליו התמודדו כ־15 חברות שונות - טיפול המשפיעניות של חברת לוריאל ישראל.

"אני מעסיקה רק נשים משום שאני רואה בזה תיקון כאישה. אני מאמינה שנשים צריכות להרוויח כמו גברים ונכון לעכשיו זה לא המצב", אומרת דניאלה רייבנבך. "יובל, כמובן, עובדת איתי. היא נכנסה למשרד לפני חמש שנים אחרי סיום התואר הראשון שלה. היא התחילה עם עצמה כמחלקה של אישה אחת וכיום יש תחתיה חמש עובדות שהיא מנהלת וזה הולך ומתרחב".

היא יזמה את המחלקה?
"שוחחנו אם תיכנס לתחום ובאותה תקופה זיהיתי שהעולם הולך לשם ושמשרד יחסי ציבור ללא זרוע דיגיטלית ילך לאיבוד כי היום הכוח הוא שילוב של קמפיין יחסי ציבור יחד עם קמפיין רשתות חברתיות. כשדיברנו אם היא בכלל נכנסת וממשיכה את התחום או הולכת לכיוונים אחרים לגמרי, היה ברור שאם היא נכנסת זה לפתוח משהו חדש שיהווה מנוע צמיחה לעסק ויביא חדשנות ורעננות ויעשה משהו אחר. אני טובה ביחסי ציבור והייתי צריכה חידוש ורענון מכיוון אחר".

עשיתן הסכם לפני הכניסה לעבודה?
"היחסים המשפחתיים לא דוברו, ובכל פעם הופתעתי כשיובל דיברה עם הלקוחות, העובדים והספקים ולא אמרה אמא, אלא קראה לי דניאלה. היא לא אמרה שהיא הבת שלי ואנשים הופתעו כשגילו. למדנו לעבוד יחד תוך כדי תנועה. לא היו הסכמים או תנאים ואני מלמדת אותה דברים כי אני יודעת שהיא תצטרך אותם בטווח הארוך כשאפרוש.

אני מלמדת את הערכים של המשרד, המראה שלי ושלה מול העובדים, מול הלקוחות, מול הספקים. היא מראה שלי וצריכה להיות הכי בסדר בעולם ולחשוב על כל דבר שהיא אומרת ועושה כי היא מייצגת אותי, אבל אף פעם לא ישבנו ודיברנו על זה באופן מסודר".

מה את תורמת למשרד?
יובל: "תחום יחסי הציבור עבר בשנים האחרונות מהפך משמעותי. במסגרת זו משרדי יחסי ציבור נותנים היום ללקוחות מעטפת של 360 מעלות. מעט מאוד משרדים השכילו לפתוח ולשלב באופן מקצועי מחלקות משפיענים שמנהלות תקציבים גדולים ללקוחות.

בעזרת המחלקה שלי הלקוחות מקבלים ערך מוסף על ידי תגבור ביצירת מודעות, מכר ומוניטין למותג. אנו עובדות בסינרגיה מלאה, אך גם מתנהלות עם אתגרים שונים מתחום היחסי ציבור".

איך ההרגשה לעבוד עם אמא?
"אמא מבחינתי מודל לאישה מצליחה, עצמאית, חזקה ומובילה, שהצליחה להקים את אחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בישראל, עם רשימת לקוחות מכובדת, אך יחד עם זאת די קשה לעבוד עם אמא. מצד אחד "היא הבוסית" שלי וגם "אמא שלי" ודי מבלבל שני הכובעים הללו. אני יודעת שלאמא שלי ניסיון רב, אבל לעתים אני רוצה גם להתנסות לבד ולהרגיש עצמאית.

נכון שאנו עובדות יחד וצמוד ולשמחתי יש לי את הטריטוריה שלי וכיום אני מנהלת באופן עצמאי צוות של חמש עובדות, ולזכות אמא שלי, היא לא מתערבת לי במחלקה, רק אם אני מבקשת ייעוץ או כתף, היא תמיד שם בשבילי".

יש ביניכן אי־הסכמות?
דניאלה: "מלא. בעיקר על הניהול. יובל רואה את הדברים אחרת ממני, זה דור אחר. אני יותר קשה, אסרטיבית. אצלי שעות עבודה צריכות להיות מדויקות. שיטות העבודה שלי שונות, היא אומרת שאני אולד פאשן. היא בדור שרוצה יותר לעבוד מהבית ואני פחות מאשרת כי חושבת שהעבודה שלנו היא דינמיקה ברמה היומיומית. הגישה שלי לעבודה יותר מחויבת מהדור הצעיר. יובל עושה עבודה מצוינת, הלקוחות מתים עליה והיא מביאה תוצאות, אבל היא עושה את זה בנונשלאנט בזמן שאני עובדת קשה. יכול להיות שזה בגלל שקשה לי לשחרר".

יובל: "אנחנו לא מסכימות בעיקר על שיטות ניהול. אמא שלי מאוד קשוחה מול צוות העובדות, בעוד שאני מאמינה בדור הצעיר שצריך לשחרר ולתת לו את המקום הניהולי שלו בשביל לפרוח ולהתקדם".
דניאלה: "יובל לא אוהבת שאני מתערבת במחלקה ויוצרת קשר ישיר עם הבנות. היא אומרת שאני צריכה לעבור דרכה. קשה לה להבין אותי ולי קשה להבין אותה. אנחנו חמש שנים יחד בעבודה ועדיין קשה לנו כי אני מייצגת דור אחר לגמרי ממה שהיא מייצגת".

את חושבת על הרגע שבו תצאי מהעסק והיא תירש אותו?
"כל הזמן חושבת על זה. אני יודעת שאם השרביט יעבור אליה הצלחתי בחיים. המשרד שעבדתי בו כל כך הרבה שנים כל כך קשה ממשיך, עובר לדור הבא, ואולי ימשיך לנצח. מהיום הראשון שהכנסתי את יובל לעבודה אני עובדת בלתת לה את השרביט. זה החזון שלי שיהיה לזה דור המשך".

ההכנסות עלו מאז שיובל נכנסה לעסק?
"באופן משמעותי כי זה היה מנוע הצמיחה שלי. יובל היא יחידת רווח נפרדת מהמשרד, היא עושה קמפיינים עם משפיענים שמכניסים כסף נוסף לפעילות שלי. יובל מוסיפה למשרד בין 15%־20% רווח ואני יודעת שזה ילך ויגדל".

"שמישהי תדבר עם לקוחות"
האם: תרזה קליין, בת 74, מתגוררת בגבעת שמואל, אלמנה פלוס 4, פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת תל אביב. במשך ארבעים שנה ניהלה את המעבדה לסיווג ותיאום רקמות בבית החולים בילינסון, במסגרת התאמת רקמות לכל בתי החולים של קופת חולים - כליות, לב, ריאות ומח עצם, ועסקה בבדיקות אבהות בבתי משפט.מתגוררת רחוב אחד ליד בתה, שעמה היא עובדת.

הבת: ד"ר להבית אקרמן, בת 52, מתגוררת בגבעת שמואל, נשואה פלוס 4, רופאת עור ובעלת רשת של שלוש קליניקות של רפואה אסתטית.
"הוציאו את אמא לפנסיה והיא הכינה לעצמה אלטרנטיבה לפנסיה, גם לעזור לי, כי חיפשתי עוד כוח אדם כשהתרחבתי, וגם כדי שיהיה לה עיסוק" מספרת ד"ר להבית אקרמן.

"לפני הפנסיה אמא עבדה מעט, ואז עבדה כל יום ועכשיו זה ירד לפעם בשבוע כי החלה לעבוד בעזר מציון".
תרזה: "אני עובדת בהשתלות מח עצם. יש מאגר ענק של תורמי מח עצם בעזר מציון המאגר הישראלי, מעל מיליון תורמים. אני מומחית לאיסוף בטכניקה מיוחדת ועושה זאת שלוש פעמים בשבוע וביתר הימים אני עובדת עם להבית, עושה את מה שמותר לי לעשות. אני לא רופאה, אני מדענית, מותר לי לעשות לייזר וטיפולים שאינם הזרקות. הזרקות עושים רק רופאים".

למה החלטתן שיהיה נכון וטוב לעבוד ביחד?
להבית: "המטרה לעבודה המשותפת היה בעקבות הניסיון הרב של אמא בקשר אישי עם אנשים".
תרזה: "חשבנו שיהיה טוב שמישהי תדבר עם לקוחות, תבין מה הם רוצים, תרגיע את הפציינטים. יש לי הרבה ניסיון והרבה סבלנות, אז אני גורם מאזן ומרגיע בקליניקה ואני כבר לא מדברת על עזרה טכנית. אני מחזיקה למטופלות את היד ומרגיעה אותן".

להבית: "ברפואה אסתטית החלק הטכני הוא קטן יחסית ויש הרבה מסביב. הרוב הוא לדבר, להקשיב, להבין, להסביר את הטכנולוגיות החדשות וחשוב שמי שעושה את זה יהיה אדם אינטליגנטי ולא עוד טכנאית שתעשה טיפול. אמא היא אדם עם ניסיון, לא אישה צעירה אלא מישהי שיודעת לתקשר עם נשים מבוגרות".

קורה שאתן לא מסכימות על דברים?
תרזה: "אני לא חושבת שאני יכולה לא להסכים על להבית".
להבית: "אמא רגילה שהיא מנהלת מעבדה ולפעמים היא יושבת בייעוץ ונותנת דעתה. אני מזכירה לה שבחדר הזה אני המנהלת".
תרזה: "אני נוטה לומר לאנשים שהם נראים טוב. הטיקט של להבית היא רפואה שדוגלת בטיפולים טבעיים ולא אגרסיביים".

להבית: "אני מדברת עם מישהי על חוטים והמסת שומן ואמא אומרת לה, 'את לא צריכה את זה'. אבל אלה לא אי־הסכמות. אמא סומכת עליי ויודעת שזה המקצוע שלי. מה שכן, היא מכינה לי סנדוויץ' עם שניצל ומכריחה אותי לאכול אותו ב־12 בצהריים ומכריזה, שעכשיו אני בהפסקה".
תרזה: "יש בינינו הבנה מלאה. יש בדיחות אישיות ופרטיות".
להבית: "אנשים אוהבים את האינטראקציה בינינו. הייתה תקופה שהיא הייתה בקליניקה כמעט כל יום וכשהלכה לעזר מציון שאלו איפה היא".

איך את מכנה אותה בקליניקה?
להבית: "בהתחלה לא ידעתי איך לקרוא לה והחלטתי לקרוא לה אמא. היו פציינטיות שחשבו שזו בדיחה. אם היא נבהלת משטף דם אני כותבת לה על פתק תירגעי. צריך לשמור פאסון, אלה טיפולים רציניים".
תרזה: "אנחנו מאוד מקפידות, מתעדות כל דבר, מצלמות, שומרות את המדבקות, אלה מסמכים רפואיים".
להבית: "מעבר לעובדה שזה כיף לנו זה נותן שירות יותר טוב ומרגיע למטופלים".
תרזה: "אני רואה בזה רק רווח. בקליניקה אני מרגישה בבית, מסתדרת עם הצוות, זאת אווירה נהדרת ובסך הכל זה חיובי מאוד".