בימים האחרונים ראינו נוסעים פורצים לשטח האווירי בנמל התעופה בן־גוריון ומחפשים את המזוודות שלהם וכן צפינו בשרה בממשלת ישראל מתעמתת עם מפגינים בין כותלי הטרמינל המרכזי בשדה.
"תפסתי אותו עם סכין ומצבר ביד": במוסך בפ"ת משחזרים את רגעי האימה
"לפקח על ממשלת ההפיכה": ביקורת מפתיעה משמאל על ההסכם הצפוי עם סעודיה
במציאות הישראלית בשנים האחרונות הופכים מסלולי ההמראה לבמה המרכזית לתופעות שלא מתרחשות בעולם התעופה, לפחות לא בחצי הכדור הצפוני ובמדינות דמוקרטיות מתקדמות ומתפתחות. לראות ולא להאמין: מאות נוסעים בשטח האווירי של שדה התעופה, זהו האזור שבו מסיעים המטוסים לעבר מסלולי ההמראה ובחזרה אל עמדות הנחיתה. זהו האזור שבו צריך לדעת לציית לתמרורים ולשילוט המיועדים לאותם מטוסים - וזה בהחלט אזור מסוכן מאוד לנוסעים.
השטח האווירי אמור להיות סגור הרמטית בכל שעות היממה, נדרשים אישורים מיוחדים והסמכה מתאימה על מנת להסתובב בו, אישורים שאינם קבועים ומתחדשים מעת לעת. חדירה של מאות נוסעים מכל סיבה שלא תהיה היא מסוכנת להם קודם כל, כמו גם לכלי התחבורה הנעים בשטח כמו הגוררים ומשאיות המזון המספקות את המטוסים, מכליות הדלק והטרקטורים הגוררים שיירה ארוכה של עגלות עמוסות מזוודות.
נוסעים השבים מטיסה אמורים לקבל את המטען במסועים ובוודאי שלא להגיע אליו בעצמם. זה לא אמור לקרות, לא קורה בעולם וזה מאוד מסוכן, אבל זהו רק תסמין של תופעה הרבה יותר משמעותית.
במשך עשרות שנים מדינת ישראל חיה עם שדה תעופה אחד. אומנם יש עוד שדה תעופה עם מסלול חדיש וטרמינל מרהיב עם פוטנציאל אדיר, אבל עם כמות נוסעים נמוכה כמו של שדה באי קטן ביוון לא מתחרים בנמל התעופה בן־גוריון.
שדה אחד מייצר כותרת אחת, כל מה שקורה בתעופה מתעצם כי הוא מתרחש במקום אחד בלבד ההופך לסמל - וראינו זאת ביתר שאת בתקופת הקורונה. אמרנו זאת פעמים רבות מעל כל במה אפשרית: מדינת ישראל לא יכולה להתרכז תעופתית במקום אחד, ועכשיו כל נוסע מבין זאת וצריך להצטרף לקריאה.
זה כבר לא הקיץ העמוס ולא המזג הישראלי העצבני לפני שבת. אנחנו בבעיה חמורה והפתרון עדיין לא נראה באופק. כל דבר שקורה בנתב"ג מתעצם, מביך ומזמן לעתים פרובוקציות מכוונות והכל במקום היחיד הרלוונטי בישראל שממנו ניתן לצאת את הארץ בדרך האוויר ולשוב אליה.
יותר תשתיות תעופתיות יקלו על העומסים ההולכים וגדלים, הם לא ישנו את התנהגות הנוסעים, אבל יוכלו להתחרות ביניהם על שירות יותר טוב, לתת מחירים טובים יותר, ולנוסע הישראלי תהיה בחירה מהיכן הוא רוצה להמריא או לנחות, כן - גם בגלל זמן הקרקע הקצר או בגלל שהחניה נוחה והקפה במחיר שווה לכל נפש.
כך מתגאים שדות תעופה רבים בעולם, הקוראים לנוסעים להשתמש בשירותיהם הטובים ומתחרים ביניהם.
אז נכון שהמדינה קטנה ועשרות שדות לא יהיו כאן, אבל גם באוסטריה אין ובעוד מקומות, אבל לנוסע תמיד יש חלופה ואפשרות בחירה. כמה מאיתנו שוקלים בכלל לטוס דרך שדה התעופה בעמאן למשל? במדינה מתקדמת כפי שאנחנו טוענים להיות, צריכה להיות חלופה ריאלית לנוסע הישראלי בדרך האוויר.
שדות תעופה לוקח לבנות בערך שבע שנים, במקרה הטוב. רק הליכי התכנון לוקחים שנתיים לפחות והבנייה גם היא תיקח זמן. כלומר אנחנו תקועים עד 2030 במציאות עגומה שרק תלך ותחמיר. לפיכך נראה עוד תופעות כאלו בסיר הלחץ שנקרא נמל התעופה בן־גוריון ואם נסיים במידה של ציניות ניזכר כי דוד בן־גוריון היה חלוץ ובנאי, יזם אמיץ שלא פחד לייצר חלופה ועתה, בגלל השדה הנקרא על שמו, הופך לאט־לאט לסמל של קיבעון, אירועים מביכים והיעדר אלטרנטיבה תעופתית, המביאה אלינו תמונות שלא חשבנו שנראה, אך כנראה עוד יחזרו על עצמן.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי