כתבתי הרבה טקסטים בחיי, אבל המילים האלה שנכתבות, רגעים לפני יום כיפור, הן החשובות ביותר שכתבתי. הן חשובות לי והן חשובות לכל הורה, אימא או אבא שאוהבים את ילדם. ביום כיפור הזה ידעתי שאני הולך לבקש סליחה רק משני בני אדם שהם הקרובים לליבי, היקרים לי מכל – הילדים האהובים שלי.

אנחנו בני אדם, ובני אדם יכולים לטעות, לשגות, לפגוע – באנשים בוגרים. אבל הילדים שלנו, בכל גיל, הם לא שק החבטות של הבעיות שלנו. בכיפור הזה ידעתי, יום-יום אני עושה משהו שפוגע בהם, וזה לא מגיע להם. אני, וכל הורה (כן, כולם. תודו) פשוט מתמקדים בדבר הלא נכון – בכל היסח דעת טכנולוגי שנמצא בסביבה. 

אבא, אימא, אתם שקוראים כעת את המילים האלה, אתם יכולים לצקצק כמה שאתם רוצים. להגיד "אני? אני לא חוטא בזה", אתם יכולים לא להודות – אבל עמוק בפנים זה כולנו. עוד מייל מהעבודה, עוד החלקה של הסטורי, עוד החלקה בפיד בפייסבוק, עוד מייל מהעבודה, עוד הודעת וואטסאפ עם תוכן לא חשוב. כן, זה קורה לכולם, בצורה כזו או אחרת. ההיסחים הטכנולוגיים מסביבנו גוברים עלינו, על הצורך לתת את הדבר הכי חשוב והכי בסיסי לילדים שלנו – תשומת לב. זה לא מרוע, זה אנושי. להודות. 

"מתפלל על הילדים שלי שלא יירשו את השריטות שלי, שיחבקו אחד את השני, אמן שיהיו בריאים תמיד", כתב ושר באופן מצמרר חנן בן ארי. בזמן שאני כותב את הטור הזה אני מקשיב לשיר הזה, שהוא עבורי דרך להבין שאני טועה, שאני אנושי ושוגה בשנים האחרונות. הוא מצמרר. חנן מודה ונותן גם לי את הכוח להודות ולעשות משהו אחרת. 

מה הרווחנו מעוד שעה בעבודה מול המסך? בזמן שהיינו יכולים להיות ליד הקטנטן בן השנתיים, שצומח לי וגודל לי בצורה מופלאה מול העיניים. מה הרווחתי מעוד דקה של מענה לקרייסס בעבודה, שיכול היה לחכות, ובינתיים הייתי יכול לשמוע סיפור מרגש מפי הילדה שלי בת ה-5? אם הייתי או היינו נמנעים היינו רק מרוויחים. 

אבל לא רק השיר של חנן בן ארי גרם לי להבין את הבעיה. הקטנים שלי הם אלה שגרמו לי להבין. ולא, לא בגלל שהם פשוט גערו בי על כך שאני הרבה בטלפון הנייד. אלה בגלל שכשהם קמים בבוקר הדבר הראשון שהם עושים זה לבוא לתת לאבא נשיקה. הם לא אשמים בסגרים, הם לא אשמים בלחץ בעבודה, הם לא אשמים בסביבה הטכנולוגית שלא נותנת לנו מנוח, רק אנחנו אשמים בזה. ויש לנו מה לעשות כדי לשנות את זה. 

השיר המצמרר של חנן בן ארי הוא הפיתרון לשאלות. אחרי ההאשמה העצמית, הוא משרטט בצורה כל כך אופטימית ונוגעת מה אנחנו צריכים לעשות. אז אסיים איתו: 

רוצה להיות שם בשבילם בדיוק כמו שהבטחתי
לשבת בסופו של יום, לדעת שהצלחתי
בינתיים סופר נצחונות קטנים, מבסוט שלא ברחתי
לשירותים או למחשב, פשוט עצרתי והקשבתי
לסיפורים על ציפורים
למחשבות, לציורים
לחלומות שיום אחד יגשימו
לגיבורים, לנסיכות
עם העיניים השותקות
יש ים סודות אם באמת תקשיבו

אז לוקח מכאן את המילים האלה ואת הדבר הקטן שהילדים שלי עושים – אנסה להיות טוב יותר, לקום בבוקר – וקודם כל ללכת לתת להם חיבוק גדול ונשיקה. כי הם שלי ויקרים לי. הכי בעולם.