אם יש לך שמש, תשתמש בלוחות סולארים - אז למה זה לא קורה בישראל?

מחדל החשמל: עשרות יזמי ייצור אנרגיה סולארית עומדים בתור לכניסה למשק החשמל הישראלי, ואם זה היה תלוי בהם – רוב החשמל בארץ היה מגיע ממקורות מתחדשים. בשנת 1998 התקבלה לראשונה בתולדות המדינה החלטת ממשלה שקבעה כי על ממשלת ישראל "לפעול לקידום פיתוח טכנולוגיות לניצול יעיל של אנרגיות חלופיות, ועל ידי כך להפחית את התלות בדלק מיובא ולהקטין את זיהום הסביבה".

אלא שלמעלה מ־25 שנה חלפו, ואנרגיות מתחדשות מהוות רק 12% בחישוב שנתי מסך מקורות ייצור החשמל של ישראל שטופת השמש – אחד ממחדלי התשתיות הגדולים בתולדות המדינה.

"להקל על חבל תקומה לייצר חשמל סולארי"
מסייע לשמור על הסביבה: הסטרטאפ הישראלי שמגדיל את ייצור החשמל הירוק

רוב החשמל בישראל מיוצר כיום על ידי חברת החשמל. מערך ייצור החשמל שלה מבוסס על חמש תחנות כוח הפועלות באמצעות פחם, גז מחצבים או מזוט. בגרמניה ובספרד אנרגיות מתחדשות מספקות למעלה ממחצית מצריכת החשמל בחישוב שנתי, ובאיסלנד הנתון הוא מעל 99%. אז למה דווקא במדינה שטופת שמש כמו ישראל, התלות של משק החשמל באנרגיה מזהמת גדולה כל כך?

המחדל הגדול

דוח מעקב של מבקר המדינה שפורסם במרץ האחרון חשף עוד טפח מהמחדל שמאחוריו עומדת מדינה, שלא באמת רוצה ליישר קו עם העולם המפותח. המבקר קבע כי משרד האנרגיה עדיין לא קבע יעד לאנרגיות מתחדשות לשנת 2050, וכי היעד של ישראל לשימוש באנרגיה מתחדשת לשנת 2030 בשיעור 30% נמוך בהשוואה ליעדים של מדינות אחרות - הנעים בין 40% ל־100%.

רק ב־2022 הושג היעד הצנוע של 10% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, שישראל הייתה אמורה להגיע אליו שנתיים קודם לכן. לפי ההערכה של המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2025 ייצור החשמל מאנרגיה מתחדשת מתוך סך הצריכה יהיה כ־14% - נמוך משמעותית מיעד הביניים, שנקבע כ־20%. "מצב זה הוא תוצר של חסמי יסוד ופרקטיקות הקיימים זה שנים, ואשר ממשלות ישראל התקשו בהסרתם", נכתב בדוח המבקר.

הממשלה גם לא יישמה את החלטתה מיולי 2018, שנועדה להביא להפסקת הפעולה השוטפת של יחידות ייצור החשמל מפחם בחדרה. יותר משנה לאחר המועד שנקבע, נמשך ייצור החשמל בתחנה באמצעות פחם כדלק ראשי. זאת ועוד, עקב המחסור העולמי בפחם, היחידות מופעלות באמצעות פחם עתיר גופרית המביא לרמות זיהום ולפליטות של גזי חממה הגבוהות אף מאלו שפלטו בעבר, בעוד כמות ייצור החשמל מפחם נותרה זהה. הממשלה בכלל החליטה כי לשם "הבטחת שרידות משק החשמל", יחידות אלה יעברו לשימור - כלומר הפליטות מהן לא יופסקו לחלוטין, דבר שימנע מישראל לעמוד ביעדיה.

רשת ריכוזית ופגיעה

ב־13 במרץ בשעה 10:59 נרשמה היסטוריה קטנה בתולדות משק החשמל הישראלי. שבוע לפני פרסום אותו דוח מטעם מבקר המדינה, ולמשך שעתיים נדירות, למעלה ממחצית מהחשמל שנצרך בישראל הגיע ממקורות אנרגיה מתחדשים.

שילוב של שמיים בהירים שהביאו לתפוקה גבוהה של פאנלים סולריים, יחד עם ביקוש נמוך לחשמל, הביאו להישג התקדימי – גם אם רגעי. "הנתון שהושג באותו יום משקף את הפוטנציאל העצום בניצול אנרגיות מתחדשות", אומר איתן פרנס, מנכ"ל איגוד חברות אנרגיה ירוקה לישראל. "אם היינו מתנהלים אחרת, הייתה לנו היום כמות כפולה של אנרגיות מתחדשות ואפשר היה לראות תוצאות כאלו גם בחורף וגם בקיץ".

מעבר ליתרונות הסביבתיים של אנרגיות מתחדשות, הן גם פחות פגיעות למתקפות ופעולות עוינות, משום שהן מתבססות על רשת מבוזרת של עשרות אלפי מתקני ייצור מקומיים - ולא על מספר מצומצם של תחנות כוח גדולות. התייחסות לכך ניתן למצוא בדוח שכתב ד"ר דניאל מדר, יועץ וחוקר מוביל בתחום האנרגיה והסביבה, עבור ארגון גרינפיס ישראל. בדוח התבצעה השוואה בין רשת ריכוזית המבוססת ברובה על דלקי מאובנים (בדומה למצב בישראל כיום), מול רשת חשמל מבוזרת המבוססת ברובה על אנרגיה פוטו־וולטאית (שמש) ואגירה שלה.

מהדוח עלה כי משק האנרגיה הישראלי נמצא בפגיעות רבה בשל העובדה ששלוש אסדות גז בים התיכון מספקות כבר היום 70%־80% ממקורות האנרגיה בישראל. "המשך ההישענות על דלקים מזהמים (גז מחצבים ונפט) מהווה סיכון ביטחוני ובטיחותי, בדמות רשת ריכוזית ופגיעה", קובע מדר.

משרדי האוצר והאנרגיה מקדשים זה שנים את הפקת החשמל מגז המחצבים למרות פגיעות התשתיות, הסיכון הסביבתי ופליטות גזי החממה - וזאת בתירוץ של "חוסן אנרגטי". ד"ר מדר מתייחס לכך וקורא "להשקיע בפיתוח חלופות עדיפות כמו ייצור אנרגיה סולארית, הקמת מתקני אגירה, מיקרו־גריד ורשתות חכמות. השקעה זו תאפשר מעבר הדרגתי לעבר רשת חשמל מבוזרת, שבה המרחק בין ייצור החשמל וצריכתו קטן מאוד, ובדומה לרשת דיג, גם אם מספר קווים או צמתים נפגעים - התפקוד לא נפגע באופן מלא, ועדיין ניתן להעביר חשמל לרוב חלקי המדינה".

אז יתרונות סביבתיים יש, ביטחוניים בוודאי (דוגמה לכך ניתן היה לראות ב־7 באוקטובר, כשביישובים רבים במערב הנגב הושבת החשמל). אז מה קורה פה?

אין מקום בכביש

דורית דוידוביץ'־בנט הפכה את קידום האנרגיות המתחדשות למפעל חיים. בימים אלה היא מסכמת 17 שנים כמייסדת וכמנכ"לית החברה לאנרגיה מתחדשת אילת־אילות, חברה לתועלת הציבור שבמשך למעלה מעשור נעשתה המנוף העיקרי לפיתוח בר־קיימה של הערבה הדרומית ואילת, והפכה את חבל הארץ המרוחק ליצרן החשמל הירוק המוביל בישראל.

בזכות יכולת יוצאת דופן לרתום את המגזר הפרטי של יזמי האנרגיות המתחדשות בישראל, ועם משקיעים ועבודה סיזיפית מול הגופים הממשלתיים - זכה המיזם להכרה רחבה בישראל ובעולם. אין בישראל אדם שמכיר את יתרונות השוק הפורח הזה ואת מגבלות הרגולציה והתשתיות יותר מבנט. שאלנו אותה מדוע סך ייצור החשמל בישראל בחישוב שנתי מאנרגיות מתחדשות עומד רק על 12%.

"העלות צנחה דרמטית"

"זה קרה מכמה סיבות", פותחת בנט. "בהתחלה כל הסיפור היה יקר מדי, אבל עלות הקמת התשתיות והייצור צנחו דרמטית ככל שהעולם התחיל להשקיע בתחום ולבצע את המעבר. בהמשך חברת החשמל עמדה על הרגליים האחוריות והתנגדה לכניסת הייצור מאנרגיות מתחדשות, עד הרפורמה שהפקיעה מידיה את הייצור הבלעדי של חשמל. היום הסיבה העיקרית לכך היא מצב רשת החשמל הארצית, שפשוט לא יכולה לקלוט את כמויות האנרגיה הסולארית שאפשר לייצר בישראל כל עוד הממשלה לא נותנת אור ירוק לפיתוח הרשת הנדרש במיליארדים".

40% מייצור החשמל בישראל מופק באמצעות יזמים פרטיים. לרובם יש אפשרות לייצר חשמל גם מהשמש, אבל התשתית בישראל בנויה כמשק חשמל ריכוזי: יש רשת אחת ובתוכה צריך לפנות מקום לחשמל סולארי. דמיינו כביש בעל שלושה נתיבים, ששניים ממנו מיועדים אך ורק למשאיות כבדות – ורק הנתיב הנוסף משמש למכוניות פרטיות המונעות בבנזין. כעת דמיינו טור ארוך של מכוניות חשמליות שמנסות להשתלב בנתיב הבודד הזה, ותבינו את הבעיה.

כדי לפנות מקום נרחב לחשמל נקי, יש צורך בהרחבת הכביש. לשם כך דרושה השקעה ניכרת שהמדינה אינה מעוניינת בה – כמו גם בפירוק נדרש של הרשת הריכוזית של חברת החשמל לרשתות קטנות ומקומיות.

בלעדיות בייצור

בדומה לכל שוק ריכוזי, חברת החשמל, שנאלצה כבר לוותר על בלעדיות בייצור החשמל ובניהול המערכת, לא מעוניינת בנגיסת נתחים גם בהולכת החשמל ובחלוקתו. עיריות ורשויות מקומיות אומנם מקימות תאגידי אנרגיה לוקאליים בשיתוף המגזר העסקי, אבל הקצב אטי, הרגולציה הממשלתית מכבידה ונדרשת רפורמה נוספת, משלימה, במשק החשמל. הדבר הזה לא קורה.

"בהחלט נכון לומר שאני מייצרת, אבל אין לחברת החשמל אפשרות לקלוט", אומרת בנט. "התוצאה מזעזעת, כי אי אפשר לקלוט היום כמעט בכלל את יכולת ייצור החשמל מהאנרגיות המתחדשות. בממשלה כבר הבינו שהאגירה של אנרגיה סולארית יכולה להיות תחליף לרשת הקיימת, ותוך שנה או שנתיים היא יכולה להביא אותנו ל־17% חשמל מאנרגיות מתחדשות. אני לא מבינה למה זה לא קורה. האוצר הוא שמחליט אם להשקיע או לא. לפני כמה חודשים התקבלה החלטה על השקעה ברשת של 17 מיליארד שקל, אבל זה לא מספיק, המערכת צריכה עשרות מיליארדים".

בנט יודעת שהשקעה כזו לא תגיע מיד, ושפתרון מסוים לבעיה יכול לבוא גם מהוצאת ההולכה והחלוקה של החשמל ברמה המקומית מחברת החשמל אל המגזר הפרטי, כשחברת החשמל נשארת אחראית על קווי המתח העליון - "הכבישים הבין־עירוניים" של רשת החשמל.

"אם ברפורמה הבאה יצליחו להפריט קווי מתח גבוה ונמוך ולתת לספקי החשמל לנהל אותם, הם בעצמם ישימו את הכסף כדי להתחבר. הם ישקיעו מחשבונם בתחנות משנה קטנות, באגירה וכו', ויעלו את תפוקת קליטת החשמל הסולארי לרשת הארצית ב־30%. זה גם חלק מהחוסן של משק החשמל, והמדינה צריכה לעודד את זה".

אופטימיות זהירה

טענת הנגד הרווחת היא שישראל קטנה מדי למשק חשמל מבוזר, ועל כך בנט מתקוממת. "בגרמניה יש חברות חשמל גם ל־1,000 מגה־וואט ופחות. אני חושבת שגם בחברת החשמל כבר מבינים שצריך ניהול מבוזר של הרשת", היא אומרת. "גם המדינה צריכה להבין שעליה לתת מחיר יותר זול לקרקע עבור פרויקטים של חשמל סולארי. היא תרוויח פחות מהקרקע, אבל תחזיר את העלות בתעריף החשמל הזול - שלא לדבר על חיסכון העלויות העקיפות של נזקי שינוי האקלים, השפעה על בריאות הציבור ונזקים לתשתיות. האוצר אומר שהשפעת שינוי האקלים על ישראל מוגבלת, אבל הוא טועה.

"אנחנו ממוקמים בהוט־ספוט (נקודה חמה, כינוי לאזור בעולם שהטמפרטורה הממוצעת בו עולה בקצב מהיר יותר מזו של הממוצע העולמי - י"ב). אם הממשלה תשקיע בתוכנית שתאפשר ליצרני החשמל הסולארי את המקום ברשת ואת כדאיות הייצור, היא לא תצטרך להמשיך להשקיע מיליארדים בהקמת תחנות גז או ביבוא פחם שרק מחריפים את העלויות העקיפות של נזקי הזיהום ופליטות גזי החממה. כבר היום השוק הפרטי יכול להביא עם תמיכה של הממשלה להיפוך מגמה, כך ש־70% מהחשמל בישראל ייוצר מהשמש ואגירה של חשמל סולארי ורק 30% מגז מחצבים. אבל צריכה להיות החלטה להגיע לשם, והתחנה הראשונה היא להגיע ל־30% לעומת ה־12% שאנחנו נמצאים בהם היום עד סוף העשור הנוכחי".

ולמרות הכל, בנט כבר מסתכלת קדימה באופטימיות: "יש שחקן חדש של חומר גלם לאנרגיה שאפשר לאגור לטווח ארוך ולתחבורה. קוראים לו מימן ירוק. כמו שהכנסתי את השדה הסולארי הראשון לישראל, שהיה אז מאוד יקר, אני רוצה להכניס את המימן. לאט, בטוח ונכון. אני רוצה ללוות רשויות מקומיות להפוך לתאגידי אנרגיה מקומיים, ולעזור לחברות לעשות את המעבר מהאנרגיה הישנה. אם נגיע למצב בערים שכל בניין ייצר 25% מהאנרגיה שהוא צורך, זה יהיה הישג מדהים.

"מהפכות לא קורות בן רגע, כמו שפוליטיקאים אוהבים. אנרגיות מתחדשות זה עניין שדורש יעדים וחזון, וזה כנראה הרבה יותר מדי מבחינתם, אבל השוק חזק וגדול ורוצה להצליח, והוא ידחוף את כולם", מסכמת בנט. "היזמות תדחוף את הרגולציה והממשלה, כי השוק הגלובלי מדבר באותה שפה. גם המהפכה הסלולרית התחילה בעולם וביטלה את ההמתנה להתקנת קו טלפון ביתי. ביום שמש נהדר אחד, יותר ממחצית מהחשמל שנצרך בישראל היה מהשמש. אפשר להרחיב את זה לרגעים נוספים. זה אפשרי".

האוצר: "יש צורך בכניסת השוק הפרטי"

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "לפני כחצי שנה אושרה תוכנית פיתוח למקטע ההולכה עד שנת 2030, בהיקף של למעלה מ־20 מיליארד שקל. הפערים המוצגים, הנוגעים לעומס על התשתיות ופיתוח לא מספק של הרשת, מדגימים את הצורך בכניסה של השוק הפרטי לתחום זה - שכן המשך הרחבת תוכנית הפיתוח כפי שנטען לא תפצה על פערי הביצוע. פערים אלו גורמים לעיכובים בקליטה של אנרגיות מתחדשות, ולא מאפשרים, בין היתר, לעמוד ביעדי ההתחדשות שעליהם הממשלה החליטה. עם זאת, ישראל נשענת כמעט רק על אנרגיות מתחדשות שמקורן מהשמש, לכן שמירה על ביטחון אנרגטי משמעותה אספקת החשמל לרשת גם בימים נטולי שמש באופן שדורש המשך השקעה בתחנות כוח קונבנציונליות".