מלחמות היהודים: הציונות הדתית שוב בדרך לפילוג

בנט התווה את הקו הכל כך ישראלי היום, המקבץ לתוכו את כל מי שרואה את עצמו יהודי במידה כלשהי. הספקטרום הרחב מאוד של יהדות לא מחייב הגדרה עצמית מוחלטת. יש המון אפור בין "דתי" ל"חילוני", ובכלל, מי מתעסק עם הגדרות כאלה? זה כל כך ניינטיז. היום יש בתי ספר משלבים, יש "כיפות שקופות", יש טקסי קבלת שבת מעורבים, כבר אין צורך להשתייך לזרם כלשהו. במסלול של בנט אין מחויבות למסלול "תרי"ג או כלום עד סוף ימיך" כפי שהיה בעבר. לכן ישנם במפלגה שלו יוני שטבון, הסמן המאוד דתי, מול איילת שקד, שקרובה בספקטרום לחילוניות הגמורה. לכן הוא קרא למפלגה שלו "הבית היהודי", ולכן כל כך הרבה יהודים מרגישים בה בבית.

התווה את הקו הישראלי של המפלגה. בנט. צילום: פלאש 90


אריאל שייך למפלגת תקומה, ובכנסת ה-19 יש לה ארבעה נציגים: שר השיכון דנן, ח"כ אורית סטרוק, ח"כ הרב אלי בן דהן וח"כ זבולון כלפה. מבחינה פוליטית-אידיאולוגית הם לאו דווקא יותר ימניים מהבית היהודי. כאן וכאן יש מתנחלים, גם אריאל וגם בנט כיהנו כראשי מועצת יש"ע, ושניהם מייצגים את הציבור הימני באמונה. ההבדל העקרוני הוא שתקומה היא לא מפלגה דמוקרטית, וכל ההחלטות החשובות בה נקבעות על ידי פורום רבני תקומה היושבים במזכירות המפלגה. כוחם גדול אפילו מכוחם של רבני ש"ס היושבים במועצת גדולי התורה: שם כוחם טוב לייעוץ בלבד, וכאן הוא מוחלט וקובע.

אבל רק למראית עין. משום שאין חיוב לשאול את הרבנים, אריאל שואל את מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה בכדי לקבל את התשובה שהוא רוצה. רבני תקומה לא משמיעים קול אחד, ולכן ניתן להקשיב למי שמשמיע מה שנעים לשר לשמוע באותו רגע נתון. גם בתוך הגוף הקובע יש כמובן מאבקי כוח. בבחירות הקודמות, למשל, הצליח הרב ליאור, אחד מרבני תקומה, להעיף את כצל'ה, שהיה שליחו של הרב מלמד במפלגה. זהו גוף פלואידי, הנוצר על מנת לתת תוקף הלכתי לכאורה לתקומה, ולגייס מצביעים מבין שורות תלמידי הרבנים.

ניפגש בי"ד בטבת

בנט הציע לאריאל להתמודד בפריימריז כבר לפני שנה, ואריאל התנגד. הוא דורש שריון. בנט מוכן לתת לו את המקום השני ברשימה, ועוד 100 מתוך 1,300 בעלי זכות הצבעה בגוף הבוחר. אריאל טוען שזה לא הוגן, משום שאיש ממפלגתו לא ייבחר באופן זה. הוויכוח, מבחינת אריאל, הוא כמותי ולא עקרוני. ברגע ששר השיכון ירגיש שיש כאן ניסיון לחסל את מפלגתו, הוא יהפוך את הדיון לעקרוני, ילך על כל הקופה ויגיע לפילוג, כפי שעשה בבחירות 2009.

הפריימריז בבית היהודי יתקיימו ב-5 בינואר, או, כמו שאומרים בסיעה, בי"ד בטבת. בשל התנגדותו המוחלטת והעקבית של אריאל להשתתף בהם, כיום אין סיכוי שילך למהלך כזה, כי הוא לא פקד אנשים לגוף הבוחר מראש. גם אם יפקוד היום מאות מתפקדים שיצביעו לו ולחברי תקומה - זה לא ישנה דבר, "תקופת ההכשרה" תמנע מהמתפקדים החדשים להצביע בפריימריז הקרובים.

ההתנגדות של שר השיכון להליך הדמוקרטי במפלגה מעורר עליו התקוממות של חברי סיעתו. השאלה היא מדוע בסיעה שחבריה דומים כל כך, ייאלצו חלק לעבור תהליך קשה ומייגע על מנת לזכות באמון הציבור, ואחרים ידלגו מעדנות אל כיסא הח"כ הנוח. המצב מעורר לא מעט תרעומת. למשל מצד השר אורי אורבך שטען כי "אין הצדקה שגוף אחד ייבחר בצורה כזאת וגוף אחר יקבל את מקומותיו בלא מאמץ". 


אריאל מתרץ את התנגדותו בטיעונים ערכיים, המתריעים שפריימריז הם פתח לשחיתות ומנצח בהם מי שיש לו הכי הרבה כסף לקמפיין. בתקומה חוששים גם מהרפש הניתז בפני המתמודדים בבחירות פנימיות, רפש שהוא רע מאוד לכולם לפני בחירות. האמת היא שאריאל מפחד לא להיבחר.
 

האמת היא שהוא מפחד לא להיבחר. אריאל. צילום: רועי שרון, פלאש 90


מצד שני, אריאל וסטרוק הם שני בולדוזרים ביצועיים. סטרוק, מתוך הכנסת ובשנים שפעלה מחוצה לה, הניעה מהלכים כבירים ומשמעותיים. היא אלופת החקיקה בסיעה, והצעות החוק שלה כוללות חוק האוסר עסקאות שחרור אסירים, "חוק הנורמות" המחיל את החוק הישראלי ביו"ש, "חוק חנין זועבי" המורה על פקיעת כהונה של ח"כ בשל תמיכה במאבק נגד ישראל, חוק השבת מתיישבי צפון השומרון ליישוביהם ועוד. 


אריאל הוא איש ביצוע מצוין, ועל פי דוחות משרדו, בשנה וחצי שבהן כיהן כשר שיווק במכרזים לקבלנים ביו"ש 3,254 דירות חדשות. זוהי קפיצה של כמעט 1,000% (כן, אלף) מהשנה וחצי שקדמו לה, ויש לאריאל במה להתגאות. הבעיה היא שפרויקט הדגל שלו, "מחיר מטרה", עם הקמפיין הוולגרי ("למה מטרה שתשלמו יותר?") קשור בעבותות לפרויקט אפס אחוז מע"מ של לפיד, ובימים הקרובים נדע אם ניתן לנתק את הקשר הזה, ולהמשיך לרוץ עם הורדת מחיר הדירות ב-20% יחסית למרץ 2014. 

קשה להעריך אם אריאל אכן יפרק את השותפות. אך אם יעשה זאת - זאת לא תהיה הפתעה גדולה בהתחשב בהיסטוריה, ורק המצביעים יעמדו נבוכים ולא יבינו על מה ולמה. 