לפני כמה חודשים התארחתי בתוכנית טלוויזיה אזוטרית. אפשר לכנות אותה תוכנית “דיי טיים", אפשר פשוט להודות שהיא מסוג התוכניות שמשודרות בשעות ובימים שבהם רק ז'אנר מסוים של צופי טלוויזיה נמצא מול המסך - פנסיונרים, אמהות בחופשת לידה או אנשים שהשפעת ריתקה אותם ומישהו החביא להם את שלט הטלוויזיה. התוכניות האלה משודרות גם בשידורים חוזרים בשעות הקטנות של הלילה, מול אנשים שלא ממש אכפת להם מה משודר בזמן המאנצ'יז.
התוכניות האלה הן לא בדיוק העדפת הצפייה הראשונה של אף אחד, גם לא של הקהל הזה. מדובר פשוט בקהל שבוי, שבין שידורים חוזרים של “שני גברים וחצי" לתוכנית הלייף סטייל בשפות מתחלפות, איכשהו יוצא שהם נוחתים דווקא על התוכניות האלה - תוכניות אולפן סמי-אקטואליות, המושתתות על אורחים מזדמנים. לפעמים אני אחת מהאורחים האלה - מזמינים אותי לדבר בדרך כלל על נושא שרלוונטי לתחומי הסיקור שלי (שנע, פחות או יותר, בין ביונסה לקים קרדשיאן) או על איזה נושא משיק (כמו למשל, הדיאטה החדשה של ביונסה או של קים קרדשיאן).
אז יצא שהתארחתי בתוכנית הזאת. אני כבר לא זוכרת באמת על מה דיברתי שם - אולי על ניתוחים פלסטיים של כוכבות או על המגמה הגוברת של צילום דוגמניות במשקל עודף. זה בטח היה משהו כזה. אני זוכרת בעיקר את התהודה שהייתה לתוכנית אחרי השידור, וכשאני כותבת תהודה, אני מתכוונת לאפס פידבק. אף אחד לא צפה בזה, כולל אני עצמי, שלא היה לי מושג מתי בדיוק היא משודרת ושכחתי לבדוק. זה דווקא מרגיע אותי, שאף אחד לא צופה ברגעים האקזוטיים הנדירים האלה שלי על המסך. מביך אותי אפילו לצפות בעצמי. זה בעיקר החשש להתמודד עם המציאות העגומה כפי שהיא נשקפת ב-HD . וגם אומרים שהטלוויזיה משמינה בחמישה ק"ג, וצילמו אותי לפחות שלוש מצלמות.
עברו כמה שבועות, התוכנית בהשתתפותי שודרה, איש לא צפה בה כאמור, ואז קרה מקרה: מישהו העלה את הראיון איתי לפייסבוק. אני לא הייתי הפואנטה, אלא מרואיין נוסף באותו הפאנל. הוא אמר משהו שהכעיס מישהו ואותו מישהו טרח לחפש את הפרק באתר הבית של הערוץ, לחתוך בעריכה את הדקות האלה ולכתוב עליהן פוסט זועם. בתוך כמה שעות קיבלתי עשרות תגובות על השתתפותי המרהיבה, שלשמחתי לא הרגיזה אף אחד. פתאום התוכנית נחשפה לכמה אלפי אנשים.
עברו כמה שבועות, התוכנית בהשתתפותי שודרה, איש לא צפה בה כאמור, ואז קרה מקרה: מישהו העלה את הראיון איתי לפייסבוק. אני לא הייתי הפואנטה, אלא מרואיין נוסף באותו הפאנל. הוא אמר משהו שהכעיס מישהו ואותו מישהו טרח לחפש את הפרק באתר הבית של הערוץ, לחתוך בעריכה את הדקות האלה ולכתוב עליהן פוסט זועם. בתוך כמה שעות קיבלתי עשרות תגובות על השתתפותי המרהיבה, שלשמחתי לא הרגיזה אף אחד. פתאום התוכנית נחשפה לכמה אלפי אנשים.
נזכרתי במקרה הזה בסוף השבוע שעבר, כשהשחקן טל קלאי, הידוע כמלכת הדראג טלולה בונט, פרסם פוסט זועם על הראיון המחפיר שעבר תחת ידיה של מנחת תוכנית הבוקר של ערוץ 10 , אמילי עמרוסי. בפוסט ארוך הוא תיאר כיצד אותה עמרוסי נחרדה כשגילתה שמלכת דראג משתתפת בהצגת ילדים לחנוכה וציינה שלא תיקח את ילדיה לצפות בהצגה כזו.
השיתופים והתגובות הגיעו מהר מאוד והתפשטו ברשת, לצד תגובתה של עמרוסי, שמצד אחד ניסתה להיתמם ומצד שני רק חיזקה את עמדתה, שדראג קווינס לא צריכות להשתתף בהצגה לילדים וגם לא טרנסג'נדרים. לא עבר הרבה זמן לפני שמישהו גם העלה את הראיון המדובר לפייסבוק והסערה הייתה פחות או יותר צפויה וגם מתבקשת. התגובות, שרובן תקפו את עמרוסי, היו מוצדקות לפחות לטעמה של כותבת שורות אלה, שתשמח לצפות בדראג קווין על הבמה בכל קונסטלציה והרבה פחות במי שמתחזק דעות חשוכות ולהט"בופוביות.
הסערה לא הסתכמה בפייסבוק: עשרות תגובות הוגשו גם לרשות השידור, לצד כמה עשרות אייטמים שסיקרו את העניין באתרי החדשות. זה היופי בחיים על התפר העדין שבין העולם הישן לעולם החדש. האם הסיטואציה המחפירה הזאת, שמלכתחילה לא הייתה צריכה להתרחש, הייתה מצליחה להגיע לתודעתם של עשרות אלפי אנשים ולצמוח מראיון טלוויזיוני בתוכנית בוקר למשהו שמייצג תופעה נרחבת יותר של דעה קדומה ולהט"בופוביה על ידי אישה שאמורה להיות מראיינת אובייקטיבית? סביר מאוד להניח שלא.
הרבה אנשים רוצים להאמין שהטלוויזיה עדיין אוחזת בכל המושכות, אבל האמת היא שהכוח האמיתי נמצא היום בידיהן של הרשתות החברתיות, המקום שבו הקהל גם יכול להגיב ולבטא את דעתו. דברים יכולים להתרחש על המסך, כמו גם להתפרסם על הנייר, ולהיבלע אל תוך השכחה כלעומת שבאו. הקיום שלהם ברשת החברתית הוא שנותן להם את הנפח והתהודה האמיתיים. זו גם הסיבה לכך שאף תוכנית טלוויזיה, עיתון או תוכנית רדיו לא יכולים להתקיים היום בלי עמוד פייסבוק פעיל. אם באמת רוצים להגיע אל ההמונים. אם באמת רוצים לעורר גלים, הדרך עוברת ברשת.