אז שאני אמא, אני שומעת בכל מיני דרכים יצירתיות את המשפט "תגידי תודה שאין לך בנות". המשפט הזה יוצא בדרך כלל מפיהם של אנשים למודי ניסיון, כלומר הורים לבנות. כל אחדבדרכו טוען שהבת שלו נענית לתכתיבים של אופנות מיותרות ככל שיהיו. "תכתיבים", כלומר, הילדה לובשת תחתונים בחורף ויוצאת איתם מהבית. בדיוק כמו בסיפורי העיירה היהודית על ההוא שאומר לדג: "אתה לא דג", אחרי שמסבירים לו שהוא מוכרח לקדש בשבת על עוף, אבל על השולחן יש רק דג - כך גם היא מאמינה בכל לבה ליצרן שהדבר הזה שנראה כמו תחתונים, אבל מונח במדפי המכנסיים, הוא מכנסיים.
אני לא יודעת איך הייתי נוהגת אילו היו לי בנות, אבל יש לי יסוד טוב להניח שהייתי אוהבת אותן מאוד. מה שבטוח – הפטור שמייחסים לי חברי, אלה שיש להם בנות, התגלה השבוע כבדיה מוחלטת.
יש מחקר שטוען שקיים יחס ישר בין רמת החיים בבית למסת הזבל שמיוצר באותו הבית. אם להסתמך על המחקר הזה, לירדנה עובדיה יש מתחרים הולמים. אנחנו, ועל כך יעיד מצעד משליכי שקיות האשפה המרשים, זורקים זבל לפעמים 4-3 פעמים ביום. בשביל שיהיה מה לזרוק, צריך לקנות, והרבה. זה שנים אנחנו שומרים אמונים לאותה רשת. קנייה אחת מרוכזת גדולה בשבוע, ו-3-2 קניות השלמה. אלה, אגב, הקניות המסוכנות ביותר לכיס.
כמספר השנים שאנחנו שומרים אמונים, מספר השנים שאנחנו שומעים מחבר קרוב, אב לשבעה ילדים, שאנחנו סתם פראיירים.
"יש רשת של חרדים מטרים ספורים מסניף הרשת שבו אתם קונים. לכולשם. 30% פחות בכל קנייה". אין לי תירוץ סביר או הולם להגיד למה לא ניסינו אפילו פעם אחת, אבל השבוע זה קרה. אולי הסיבה היא הניסיון הקודם עם מקומות אחרים: כירושלמית, גזרתי על עצמי להדיר את רגלי מכל מקום שבו מקדם את פנינו שלט בנוסח "נשים מבקשות לשמור על צניעות" ומחלק לנו חצאיות מצחינות בכניסה.
למה להיות פראיירים? קניות בסופרמרקט. צילום: מרק ישראל סלם
זו לא סתם עקשנות. זה חלק בלתי נפרד מהחינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו – לכבד את כל מי שנראה לו אחר, אבל לא להפוך לחגיגת ביטול עצמי. בקיצור, אזרנו עוז ונכנסו לסניף הרשת הזו. צודק החבר. הכל נקי, מסודר, אף אחד לא בחן את צניעותי וגם – 30% פחות בחשבון הסופי.
כשהגענו הביתה פרקנו את כל המצרכים. "מה זה", הפטיר אחד הבנים, "הלכתם לרשת הזאת שמוכרת חיקויים של במבה באריזות של חצי טון?" "תירגע", אמר לו אבא שלו, "קנינו בדיוק את אותם המוצרים שאתם מכירים, אבל בהרבה פחות כסף". חשבנו שדעתו נחה מהתשובה. בכל זאת, מדובר בילד שמגיל שלוש מתעניין בטבלאות הבורסה וביחסי עלות-תועלת. לא שמישהו בבית לימד אותו, הוא פשוט נולד עם זה.
בצהריים התיישבנו לאכול. "הירקות לא טעימים. משהו מוזר באוכל", פסק אחיו הקטן. "באמת מרגישים שלא קניתם מאותו מקום", חיזק אחיו את דבריו.
ואז הבנו. הילדים שלנו הם קורבנות צריכה ואופנה. הקשקוש הזה חדר לכל חלקה טובה אצלנו בבית בלי שנדע בכלל שזה קורה. הם באמת מאמינים שהגבינה, הירקות והחלה שנקנו בסכום נמוך יותר, אף שמדובר באותם יצרנים וחקלאים, מוצלחים פחות. ואם זה לא שיווק טוב, לא ברור מה כן.