"ההורים לא מבינים שאפשר להרוויח מלשחק במחשב יותר משהם מרוויחים בעבודה שלהם"

מבוך המסדרונות האחוריים של מרכז הירידים בתל אביב הסתובב ביום חמישי האחרון בחור צעיר עם חרב פלסטיק גדולה ובלי חולצה, ועצר כל אדם שנתקל בו. "יש לך עט?", שאל, אבל לאיש לא היה עט להשאילו לו. ככה זה כשאתה מחפש דבר ארכאי כמו כלי כתיבה ופיסת נייר בכנס שכולו על טהרת הדיגיטל, גמר ליגת הספורט האלקטרוני הראשון בישראל, אם לדייק.

"זה בהחלט העתיד", אומר מעוז פז (17), שהדרים לאירוע מביתו שבקריית מוצקין. "זה הדבר הכי מתפתח בכל העולם. זה כבר מתחיל להיות ספורט בהרבה מאוד מדינות".

פז הוא מה שהעולם שבחוץ יכנה "גיימר", אבל למעשה הוא משתייך לתת־קבוצה בענף שנקראת E Sports. ההבדל פשוט: אלה הם משחקי וידאו אונליין שבהם היריב הוא שחקן בשר ודם ולא תוכנת מחשב. "המשחקים באונליין הם הסיבה לכך שהתחום הזה כל כך מצליח", מסביר רם לוי (30), שנמנה עם מארגני שלושת חודשי התחרות של הליגה הטרייה, ושחקן בזכות עצמו. "גיימינג זה אתה מול המחשב, וברגע שאתה משחק בצורה כזאת, אתה משתעמם נורא מהר".

באירוע הגמר מדובר היה בשלושה משחקים פופולריים: שוטרים וגנבים, כדורגל פיפ"א ופנטזיה־אסטרטגיה. הליגה נפתחה רק בחודש ינואר, אבל יותר מ־700 שחקנים בישראל כבר נרשמו אליה. "מועדון המעריצים בארץ רחב, וגם בעולם", ממשיך לוי. "נגיד, OverWatch (משחק הפנטזיה־אסטרטגיה - ע"ר) הוא חדש, אבל הוא מתפוצץ. יש בחו"ל מה שנקרא OverWatch League, שזאת ליגה עולמית שקמה בתור ערים. יש קבוצה ללונדון, יש לסן פרנסיסקו, עם תקציבים של עשרות מיליוני דולרים לכל קבוצה. כדי להגיש בכלל מועמדות בתור קבוצה, אתה צריך להציג מינימום תקציב של 18 מיליון דולר. התעשייה של E Sports, שזו נישה קטנה בתוך עולם הגיימינג, מגלגלת לבד מיליארד וחצי דולר בשנה - תחזית רק לשנה הזו. משחקים, מרצ'נדייז, ספונסרים, תחרויות".

אלא שישראל, אפעס, עוד לא שם, הוא אומר: "אנחנו בישראל חיים בשנת 2008 מהבחינה הזאת, לא ב־2018. אם אתה הולך לכנסים דומים בעולם - שם הדגש הוא יותר על E Sports, וכאן הוא בעיקר על גיימינג, כי זה מה שמוכר פה.

E Sports זאת קבוצה לכל דבר. הם מתאמנים בבית, יש להם מאמן שעושה להם טקטיקות, ועובר אחד־אחד על הבעיות האישיות של כל אחד".

קבוצת "אקוס" של מעוז פז היא בדיוק כזו. היא כוללת מאמן, חולצות תואמות ורוח קרב. גם בלי כסף גדול באופק בינתיים, פז וארבעת השחקנים האחרים בקבוצה לוקחים את העסק מאוד ברצינות. "יש לי ארבעה אחים, ושניים מהם משחקים מאז שאני זוכר את עצמי", הוא מספר. "משם התחברתי לתחום. ב־2015 התחלתי לקחת את זה ברצינות מאוד ועברתי הרבה קבוצות, והיום אני פה".

כמה שעות ביום זה נחשב לרציני?

"לפחות שמונה".

ההורים לא מאבדים סבלנות?

"הם עושים הרבה בעיות. אני בכיתה י"א בתקופת הבגרויות, ולפעמים הם לוקחים לי את המחשב. צריך להראות להם שאני מסוגל לשלב את זה עם הלימודים, אבל מאוד קשה לעשות את זה".

חזקים בשיווק

אולם לא רק כסף עדיין אין בתחום הזה בישראל, גם הכרה רשמית אין. ומאחר שכך, דירוג קבוצות ממוסד עדיין אין. עד שזה יקרה, מסתפקים השחקנים שהעפילו לגמר בעיקר בהרבה כבוד. "לרוב, כשאתה רואה קבוצה מבחוץ, אתה לא יודע מה עבר עליה יום לפני", אומר פז. "אתה לא יודע איך היו הדיבורים ביום שלפני האימונים. לפעמים אנחנו באים למשחק בהרגשה יותר טובה, לפעמים פחות טובה. בסופו של יום אתה משחק עם ארבעה אנשים אחרים שיכולים להיות בעלי דעות שונות משלך, וזה הקטע המנטלי שאתה צריך להוריד מעצמך בשביל הקבוצה. אתה צריך ללכת על דברים שאתה פחות מסכים איתם, לפעמים להתפשר".

"בעולם אנשים הופכים למיליונרים מלעשות את זה", מוסיף לוי. "זה אומר תחרויות, זה אומר חסויות. בחו"ל אנשים מרוויחים 10־15 אלף יורו בחודש, לא כולל הזכיות שלהם בתחרויות. אם אני ילד בן 12 ולא מעניין אותי רונלדו אלא CS (משחק המשטרה Counter Strike - ע"ר), והשחקן הכי טוב ב־CS משתמש באוזניות מסוימות, אני אקנה אותן. לשחקן כדורגל יש מדים ונעליים מסוימים. פה יש לך מדים, יש לך מסך, יש לך מחשב, בתוך המחשב יש לך כרטיס מסך, יש לך מעבד, יש לך מארז, יש לך קירור. כל דבר כזה הוא מותג".

מבט אל מה שקורה בעולם בתחום מראה עד כמה רחוק זה יכול להגיע. במדינות כמו דרום קוריאה זה כל כך פופולרי שהוקם איגוד הגיימינג התחרותי הרשמי, זרוע אינטגרלית של משרד התרבות. מיליוני דולרים נשפכים לעתים קרובות על שחקנים, הרבה יותר מכך ברווחים. בשנת 2015 הוקם בקליפורניה אצטדיון הספורט האלקטרוני הראשון בארצות הברית, והשנה ייבנה השני בלאס וגאס. במקביל, ההשקעות בקבוצות אדירות. ביולי 2017 הודיעו, למשל, בעלי קבוצת הפוטבול האמריקאית ניו אינגלנד פטריוטס, והבעלים של ניו יורק מטס כי השקיעו יחד סכום של 20 מיליון דולר בקבוצה של ספורט אלקטרוני. "אנחנו באמת מאמינים שזה העתיד", אמרו אז.

מבט אל אירוע הגמר ביום חמישי מוכיח כי לפחות בעניין השיווקי, ישראל סוגרת את הפער מול העולם. עשרות מסכים צבעוניים הוצבו בהאנגר הגדול בכל פינה - מאולם הכניסה, דרך המסדרונות הצדדיים והחלל הגדול של האולם המרכזי, ועד דלת היציאה האחורית. לפני כל אחד מהם השתרך תור ארוך של בני עשרה וגם יותר מכך, מחכים שייפסל מי שעומד מהופנט מול המסך ומשחק כעת - מכשיר שליטה משוכלל בידיו, אוזניות לראשו - מנסה לצבור כמה שיותר נקודות. בין העמדות הללו ניצבים דוכנים לממכר מוצרים נלווים: קונסולות משחק, אוזניות מיוחדות, לוחות מקשים משוכללים, תיקי גב ייעודיים, לחצני ג'ויסטיק ואפילו משקפיים ללא מספר למניעת קרינה אחרי שעות רבות מדי מול המסך. "זה כדי שהעיניים לא יתייבשו", הסביר האופטומטריסט שהוצב שם. "חוץ מזה, תמיד יום אחרי שמשחקים הרבה מרגישים עייפים. המשקפיים האלה עוזרים גם בזה".

רם, מהצד זה נראה שעולם הפרסום מטמיע את עצמו בקלות בעולם הגיימינג. הכל פה זה פרסומות.

“גם בעולם הפרסום ישראל קצת נשארה מאחור לעומת מה שקורה בעולם. ספונסרים שמים כסף, אבל ממש לא קרוב לסכומים בחו”ל. אם היו הרבה אירועים, היה הרבה יותר כסף שנכנס”.

יש אפשרות להפוך למיליונר מזה?

“מתחרויות בארץ לא, אפילו לא במינימום. אנחנו רוצים שזה יקרה”.

אבל מה זה משנה אם אתה יושב בארץ או באמריקה? הרי המשחקים אונליין בכל מקרה.

“יש מה שנקרא פינג: זה אומר כמה זמן לוקח עד שהביט ששלחתי חוזר אלי. אם אני משחק בארצות הברית והשרת יושב שם, השחקן שנגדי הרבה יותר קרוב לשרת, וכשהוא לוחץ 'לירות' – זה יורה. כשאני לוחץ 'לירות' זה יורה אחרי הרבה יותר זמן. ישראלים למדו לשחק עם פינג באירופה, עם 60־70 פינג, בזמן שאירופים משחקים עם 5־6 פינג. למדנו להתרגל לזה”.

פרשנות בג'יבריש

אולם המצב של הפינג אינו אידיאלי, מה שמביא שחקנים להעדיף לשחק נגד מי שנמצא פיזית קרוב אליהם. בגמר של יום חמישי האחרון, זה בדיוק מה שאירע על גבי שתי במות שהוצבו בשני קצוות האולם בתל אביב. מתוך רמקולים גדולים לצד הבמות הללו בקעו קולות פרשני ספורט שניתחו את המשחקים שהוקרנו על מסך גדול לטובת הקהל. "אנחנו רואים שוב את הקארמה, הפעם בצד של ה־Unknown", ניתח הפרשן הראשון, נער בחתימת זקן שעמד בפינה ובידו מיקרופון פשוט. נער שני שעמד לצדו אחז מיקרופון משל עצמו, והשיב: "אני לא חושב שיש פה Chog-Up, אולי זה משהו ספציפי, כאמור".

זה היה ג'יבריש מוחלט להורים שישבו משועממים בכיסאות היציעים, אך מסר צלול וחד לבני הדור הצעיר שנכחו במקום ונראו מרותקים. "מאיזושהי נקודה, צ'וגאט יכלה לנצח את הנקודה", המשיך הפרשן הראשון, וחברו ענה לו בתובנה משלו: "מאזאר כן הביא ג'יפיאס, חשוב הקונספט של 'אני חייב QSS'".

על במה מול השניים נמתחה שורה של מחשבים, חמישה מכל צד, ומעבר להם ישבו השחקנים עצמם, פניהם מוסתרים מהקהל מאחורי מסכים גדולים. מבחינות אלה, האירוע הזה היה כמו אירוע ספורט לכל דבר; גם מבחינת הרכב הליגה. במהלך שלושת החודשים שבהם היא פעלה, התחרו בה קבוצות מגוונות מכל קצוות הארץ: "נמרי באר שבע", למשל, או קבוצה ממכללת תל אביב, ואפילו אחת של שחקנים תושבי מזרח ירושלים.

אבל אל הגמר שנערך בחמישי האחרון הגיעו מטבע הדברים רק שתיים: "אקוס" של פז, שנחשבת הכי חזקה בליגה בישראל, ומולה exDT של שירן שושן (20) ממושב נטועה. המשחק היה Counter Strike. לוי הסביר את החוקים: "יש טרוריסטים ויש שוטרים ויש כל מיני מפות. המטרה של הטרוריסטים היא להרוג את כל השוטרים, או להטמין את הפצצה באחד האתרים במפות ושהיא תתפוצץ. זו הדרך שלהם לנצח במשחק. השוטרים צריכים להרוג את הטרוריסטים או לנטרל את הפצצה. הקבוצה שמנתחת 15 סיבובים, מנצחת".

פז ושושן רואים בזה הרבה יותר מכך. "אלה חמישה אנשים וצריך למצוא את עמק השווה בין כולם בסוף", אומר שושן. "למשל, שחקן אחד חושב שצריך לשחק מאוד מהר, ואחר חושב שצריך ללכת מאוד בשקט ולקחת את המשחק באיזי. אלה שתי חשיבות שונות שמתנגשות וצריך למצוא את האיזון ביניהן".

פז מצדו מנתח גם את השיקולים שנובעים מהרכב הקבוצה היריבה של שושן. "הם לא באו כקבוצה המקורית שלהם", הוא אומר. "יש להם פה שחקן מחליף. אומנם הוא לא פחות מוכשר מהשחקן המקורי שלהם, אבל זאת בעיה אחת שאני רואה אצלם. אבל כמו ששירן אמר, זה בעיקר איך לקחת את המשחק".

חילוקי דעות או לא, על דבר אחד שניהם מסכימים: מה שנראה להוריהם כמו משחקי מחשב ילדותיים, הוא משלח יד לכל דבר. "אני חושב שמה שההורים שלי לא מצליחים להבין", אומר שושן, "זה שהיום מלשחק במחשב אתה יכול להרוויח יותר כסף ממה שהם מרוויחים בעבודות שלהם".