האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה, שנחת בכדור הארץ לפני כשבועיים, נמצא בימים אלה במטה חברת אקסיום ספייס ביוסטון, שם מתבצע תחקור של המשימה על כלל זוויותיה השונות. "בימים האלה אני משלים את הצפייה בטלוויזיה ובסרטים ששודרו כשהייתי בחלל. ראיתי בין היתר את התיעוד של השיגור ושל הנחיתה כפי שראו אותם בכדור הארץ - וזה פשוט מרהיב", סיפר בראיון מיוחד שנערך מתוך חדר הבקרה של אקסיום, "זה נראה ומגיש כל כך אחרת כשיושבים בפנים, אבל ללא ספק עכשיו אני נהנה להיות עם שתי רגליים על הקרקע".
בראשית הריאיון, הוא שיחזר את תחושותיו ביום השיגור, וברגע ההמראה - הרגע שאמר בעבר כי ציפה לו מאוד. "ההתרגשות היתה עצומה - ביום השיגור התעוררנו בשלוש בבוקר של פלורידה - כדי להסתנכרן עם שעון לונדון (השעה בתחנת החלל הבינלאומית). אכלנו והתבצעה בדיקה אחרונה של תנאי מזג האוויר. כשראינו שהכל תקין נכנסנו למסוק שלקח אותנו למרכז החלל על שם קנדי. טסנו במשך כ-45 דקות בחושך וכשהתקרבנו ראינו את התאורה סמוך לטיל הפלקון 9 - ולצידו את רקטת ה-SLS העצומה, שעתידה להמריא לירח", סיפר.
מבית הנשיא - לקייפ קנברל: המסע של איתן סטיבה בדרך לחלל
"בשלב הזה השמש החלה לעלות ונסענו לחדר ההלבשה כדי להתארגן - וצבטנו את עצמינו, כדי לראות שזה באמת קורה, ואנחנו באמת מתארגנים לטיסה ולא לעוד חזרה", הוסיף, "אחרי שהתלבשנו נכנסנו לרכבים שלקחו אותנו למרגלות הטיל ובדרך שמענו את השירים שבחרנו. הנסיעה לקחה בערך שלוש דקות ומזג האוויר היה מדהים. עלינו באותה המעלית בה עלו אסטרונואטים רבים והתקרבנו לטיל. בשלב זה, ביצענו את שיחות הטלפון האחרונות, והסתכלנו על חוף הים של פלורידה ממעלה. בסיום השיחות, נכנסנו לחללית כשאנחנו מקווים שלא יגידו לנו שוב שדוחים את השיגור".
מתי בעצם הבנתי שזהו - זה באמת קורה?
"זה היה הרגע בו הזרוע המחוברת לטיל התנתקה ממנו, ואז נכנס אור יום לתוך הקפסולה שלנו. פתאום זה הרגיש ממש אמיתי, כי בחזרות לא היה אור יום בקפסולה. ראיתי מבעד לחלון את חוף הים וטיל הפלקון התנדנד מעט ברוח. התדלוק החל כשתיים וחצי דקות לפני ההמראה, ו-45 שניות לפניה - ברגע שבו נאמר בצורה מפורשת שהשיגור יוצא לדרך - הבנתי את המשמעות וחשתי צמרמורת. ארבעתנו התחלנו לספור לאחור בקול רם, כאשר ברגעים הראשונים הטיל ממריא בצורה עדינה מאוד. החוף התחיל להתרחק יותר ויותר ממני, עד שהגענו לסביבה חשוכה לחלוטין. כשאישרו לנו להשתחרר מהכיסאות ראינו את כדור הארץ מרחוק. התלהבנו וצרחנו משמחה".
מהזריחה עד השקיעה
כל דקה בתחנת החלל הבינלאומית מתוזמנת ומתוכננת מראש, וכל אחד מהאסטרונאוטים פועל לפי לו"ז מדויק שנקבע מראש. "יום העבודה נפתח עם ההשכמה בשש בבוקר שעון לונדון, וכשעה וחצי לאחר מכן ישנו תדריך בוקר של האסטרונאוטים עם כלל הסוכנויות, במהלכו עובדים על התוכניות של אותו היום. באחד הימים היתה הליכת חלל של שני קוסמונאוטים, וכלל האסטרונאוטים צריכים להיות מודעים לאירועים כאלה ולאופן בו הם משפיעים על העבודה שלנו. בצהריים נפגשים בחדר האוכל ומחממים משהו שדומה למנה חמה. בשבע וחצי בערב יש תדריך נוסף לסיכום היום, ואחר כך יושבים לאכול ארוחת ערב", סיפר, "בסיום הארוחה מתחילים להעביר את התחנה לתאורת לילה, כדי להכין את הגוף לשינה. כיבוי אורות מתבצע בתשע בערב".
לדברי סטיבה, כלל האסטרונאוטים עובדים במקביל ומסייעים אחד לשני בעת הצורך - בין אם הם מגיעים מאותה סוכנות החלל, ובין אם לאו. "סיוע הדדי הוא הבסיס של העבודה בתחנה, וכולם עזרו לנו כשהזדקקנו לכך", סיפר, "הם הרבה יותר מהירים מאיתנו כך שלא פעם הם סייעו לנו להביא דברים. ניסיתי לרחף אחריהם, אבל רוב הפעמים עד שהגעתי - הם כבר חזרו לנקודה בה היינו בהתחלה".
יש הווי מסוים בחלל?
"אנחנו אוכלים ביחד פעמים רבות וישנה גם ארוחת שישי משותפת לכולם. מדי מוצ"ש כולם צופים בסרט - בשבוע הראשון שלי צפינו בסרט אמריקאי ושבוע לאחר מכן בסרט רוסי עם כתוביות באנגלית".
בהמשך הראיון, סטיבה, טייס קרב בעברו, סיפר כי רגעי השיגור היו פחות קשים עבורו מאשר טיסה במטוס קרב - מבחינת כמות כוח ה-G שהגוף חווה. "מגיעים לסביבות 2G שזה די נעים על הגב והכיסא נצמד אליך מאחורה. בחזור הגענו ל-4.5G בערך", סיפר, "היינו מודעים לשלב הקריטי בכניסה לאטמוספירה, בו מאבדים למשך שבע דקות את הקשר עם הקרקע. שוחחנו אחד עם השני והתרגשנו מאוד. זכרתי שזו הנקודה הרגישה אותה אילן (רמון ז"ל) וצוות המעבורת קולומביה לא הצליחו לעבור. למזלי, הדקות הללו עברו מהר והקשר נוצר שנית. נחתנו בים גלי ונהננו מהנדנודים הללו עד שהספינה הגיעה ומשתה את הקפסולה מהים".
"הכינו אותנו לתחושות שהרגשנו לאחר הנחיתה, אבל זה היה מפתיע. כשה-G נבנה שוב, פתאום קשה להרים את הידיים והרגליים. אחרי הנחיתה לא הצלחנו להרים את הידיים והרגליים, הרגשנו כאילו המשקל שלנו עצום - ובאמת עזרו לנו ללכת ולצאת מהחללית. הנוזלים בגוף לא היו מאוזנים אז התקשינו ללכת יציב, וכפות הרגליים, שלא הלכו על קרקע יציבה שבועות, התקשו לאחוז ברצפה", שיתף, "בדקות הראשונות החזיקו אותנו, ובימים שלאחר הנחיתה הקפדנו לא ללכת לבד למקרה שנאבד את שיוויו המשקל".
איך מתמודדים עם הגעגועים?
"את תוכן השיחה האחרונה לפני השיגור אשמור לעצמי, אבל רק אגיד שמדובר באהבה, ותחילת הגעגועים לרעייתי, לילדים ולנכדים. לשמחתי, הטכנולוגיה מאפשרת להיות בקשר עם כדור הארץ, כך שיכולתי לשוחח עם הצוות של רקיע ועם משפחתי מדי יום. לאחר שיצאנו מהקפסולה, לקחו אותנו ישירות לאורלנדו - שם חיכתה לי אורה רעייתי, זה היה מאוד מרגש. בהמשך נסענו לפגוש את הילדים והנכדים וזה היה הכי כיף בעולם".