רוב תעשיית ההייטק ממוקמת בגוש דן. מי שמגיע מפריפריה חברתית או גיאוגרפית ואינו מכיר את האנשים המתאימים שיכולים לקשר אותו לתחום, צריך פעמים רבות להתאמץ כדי למצוא מקום עבודה שווה ולהפוך חלק מהברנז'ה. אבל לפעמים, חוץ מכישרון וקשרים, צריך גם טיפת מזל ומעסיק שיידע להעריך ולזהות את הפוטנציאל שלך.
עדינה הפרה
"הברנז'ה שלי הייתה עדינה הפרה. לא היו לי קשרים ולא כלום", אומר ליאור כץ, בן 54, מנהל מטריקס בדיקות ואוטומציה, בעברו קאובוי מקיבוץ גשור בדרום רמת הגולן, שפיקד על עדר של 800 ראש בקר.
בגיל 30 הוא עזב את הקיבוץ ועבר לגור במרכז. "בראיון העבודה הראשון שלי בחברת בדיקות אוטומטיות שאלו אותי על הניסיון שלי", הוא מספר. "אמרתי שעבדתי בבקר, ושאלו אם אני מתכוון לבקרים מתוכנתים. אמרתי: 'בקרים של פרות שעושות מו'. אני לא יודע איך עברתי את הראיון. התקבלתי, ולאחר שעבדתי שם התקדמתי לאמדוקס, ומשם המשכתי הלאה".
איך בכלל עוברים מבקר להייטק?
"עד היום אני שואל את עצמי למה זה בכלל קרה. עניין אותי תחום המחשבים. למדתי מדעי המחשב במקביל לעבודה כבוקר. כשבפועל התחלתי לעבוד בתחום המחשבים, בהתחלה הייתי די בשוק. לא הבנתי את האנשים, לא הבנתי איפה אני. אחרי כמה חודשים שלחו אותי לארה"ב, ובכלל הייתי בשוק. בהתחלה גם אנשים לא הבינו איך בוקר משתלב בתעשיית ההייטק: 'מה אתה עושה פה?'. אני יודע שצריך מזל כדי להתקבל. אז גם הייתה תקופה שחיפשו כמו מטורפים עובדים להייטק".
לפני שש שנים כץ עזב את המרכז ועבר לגור במטולה. "היום אני עובד היברידי, מגיע למשרדים בהרצליה פעם־פעמיים בשבוע. כיום עם המודל ההיברידי אפשר לגור בכל מקום", הוא מציין.
"רוב חברות ההייטק וגם הלקוחות הגדולים שלהן נמצאים במרכז הארץ, לכן גם רוב המשרות בתחום נמצאות במרכז. בפריפריה יש פחות מקומות שמציעים עבודה, אף שזה אפשרי", מספרת לירון ברימר, בת 55, ארכיטקטית פתרונות בצוות CTO של חברת הטכנולוגיה מטריקס, המתגוררת בקיבוץ איילת השחר, השייך למועצה אזורית הגליל העליון.
ברימר, ילידת הקיבוץ, עזבה אותו לאחר השירות הצבאי, ואת החיבור להייטק עשתה בזמן שכבר גרה במרכז הארץ. לפני שמונה שנים היא חזרה להתגורר בקיבוץ. "אנחנו רואים כל מיני יוזמות ומרכזי הייטק שקמים בפריפריה, בצפון ובדרום, אבל עדיין רוב המשרות נמצאות במרכז. חשוב לחבר את הפריפריה בדרכי תחבורה יעילות יותר למרכז וגם לחבר את המרכז לפריפריה מבחינת הקמת מקומות עבודה נוספים", היא אומרת. "כיום למי שחי בפריפריה לא פשוט למצוא עבודה בהייטק, אלא אם הוא בוחר לבלות הרבה שעות על הכביש. מובן שיש ערים המחוברות יותר למרכז, אך למקום שאני גרה בו, למשל, אפילו רכבת לא מגיעה".
המודל ההיברידי מקל כיום את ההשתלבות?
"בזכות הקורונה כל נושא העבודה מהבית הוא קצת יותר מקובל היום או אפשרי או שהמעסיקים פתוחים למודל הזה. אבל הוא עדיין די מסובך במובנים רבים, וקשה לחברות ליישם אותו ולעבור בצורה משמעותית יותר אליו. לי היה מזל מהבחינה הזאת. כשחזרתי לפני שמונה שנים לקיבוץ, עוד לא היה מקובל המודל של עבודה מהבית. אולם, בזכות מנהלת שהלכה מאוד לקראתי, בהתבסס על יחסי אמון, הדבר הזה התאפשר. כשעברתי לצפון, כבר הייתה תשתית של אמון שאפשר היה להמשיך עליה את המשרה. גם חלק גדול מהעבודה שאני עושה, אני יכולה לעשות לבד. עם זאת, פה ושם היו פרויקטים שהיא ויתרה בהם עליי, כדי שלא אצטרך לנסוע כל היום בכבישים, וזה איכשהו עבד.
"בקורונה העולם קצת הצטרף אליי, והעבודה שלי מהבית נהייתה כבר הרבה יותר משמעותית מבחינת שילוב בפרויקטים. גם פעילויות של החברה - אפילו סתם קורסים והרצאות - שהתרחשו פעם במרכז, חלקם היום מתקיימים בזום. אני מרגישה איכשהו בת מזל בעניין הזה. לפני הקורונה הייתי נוסעת פעמיים בשבוע, גג שלוש פעמים בשבוע. עכשיו אפילו פחות מזה".
האג'נדה של ההייטק
בני המגזר הערבי שרוצים להשתלב בהייטק צריכים לעתים לעבור משוכה נוספת. "האתגר עבור בני המגזר שגרים לא רק בפריפריה, אלא גם במרכז, הוא להצליח למצוא את המקום הראשון שיעסיק אותם", אומר נאזם עווידה, בן 49 מטייבה, דירקטור לניהול מוצר בחברת אקווה סקיוריטי, המפתחת פתרונות אבטחת מידע לסביבות הענן.
הוא גדל בטייבה וגר בה גם היום. "ברגע שיש דריסת רגל, הדברים כבר מתחילים לזרום, והמעבר מחברה לחברה נהיה קל יותר", הוא מדגיש. "יש סטיגמות על הפריפריה, על המגזר, אבל ברגע שבן אדם מייצר קשרים, אז מתחילים להתגלגל, וחבר מביא חבר. ככה גם קרה לי. רוב ההתגלגלויות שלי בתחום היו כאלה. לחברות שמעסיקות ערבים כבר קל יותר להעסיק יותר ערבים ואף קל יותר להתקבל, כי זאת גם האג'נדה של הייטק - חבר מביא חבר. ככה נעשים רוב הגיוסים בהייטק", הוא מוסיף.
כיצד הצלחת להתברג בתחום?
"אני נמצא בהייטק משנת 1994, כמעט 28 שנים. למדתי בבית הספר להנדסאים באוניברסיטת תל אביב ועשיתי תואר במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. המזל שיחק לי, וכבר בתור סטודנט הצלחתי למצוא עבודה. ראיתי מודעה שדרושים עובדי תוכנה ששפת האם שלהם ערבית. היה לי מזל והתקבלתי, כי חיפשו מישהו דובר ערבית. אז היו ממש בודדים מהמגזר שעבדו בהייטק. בתקופה ההיא זה היה ממש יוצא דופן, ולא דיברו על כך בפומבי". יחד עם זאת, ציין עווידה ש"היום כבר יש יותר מודעות. שומעים על אקזיט, מתחילים לדבר בשפה הזאת. כיום אני רואה יותר אנשים מהמגזר שעובדים בהייטק וגם כאלה שלומדים את התחום ומביעים בו התעניינות. גם יותר הורים דוחפים היום את ילדיהם לכך, מפני שכל הזמן בחדשות מדברים על הייטק. בעשור האחרון אני רואה יותר התעניינות וגם שואלים אותי אם כדאי ללמוד מקצוע כזה או אחר. גם בבתי ספר שמים על כך יותר דגש. אבל עדיין מספר בני המגזר העוסקים בתחום נמוך יחסית".
עווידה מסביר: "עכשיו, אחרי הקורונה, אנשים מהפריפריה שהתקשו להגיע למרכז - המרכז הגיע אליהם. התקופה הזאת טובה מאוד לעובדים, כי יש מחסור וקל יותר לקלוט אותם. אבל בתקופות שאין מחסור יהיו חברות שיעדיפו לקלוט עובדים מהמרכז או כאלה שהם בוגרי יחידות טכנולוגיות בצבא, שמבחינתן הם כבר '50% התקבלו'. אני מנסה לסייע לחבר'ה מהמגזר למצוא עבודה. אני מדריך אותם, מייעץ להם, מנסה לעזור להם דרך חברים שעובדים גם בחברות אחרות ומעביר קורות חיים כדי שיתחילו להתגלגל".
גם שירה זלצר, בת 38, פסיכולוגית, מייסדת־שותפה, מנהלת שיווק ותרבות ארגונית של חברת פיתוח התוכנה קמביום שבירוחם, החליטה לסייע לחבר'ה מהפריפריה שרוצים לעסוק בהייטק. "המוטו שלנו הוא בלי פקקים, בלי מעליות ובלי חניונים. תראו כמה זמן זה חוסך", היא אומרת.
זלצר, דתייה, אם לשישה ילדים, נולדה באלון שבות וגדלה במושב כפר פינס. ממניעים אידיאולוגיים עברה בשנת 2003 לירוחם, ובשנת 2010 פתחה את החברה עם בעלה דוד זלצר, המשמש כמנכ"ל. "עברנו להתגורר בירוחם, בין היתר, כדי לספק מקומות פרנסה לחבר'ה מהדרום שמשוועים להשתלב בתעשיית ההייטק", היא מספרת. "אנחנו חברת פרויקטים שמקימה צוותי פיתוח ייעודיים לחברות שנמצאות במרכז הארץ ולא תמיד מוצאות עובדים. כיום מועסקים בחברה כ־80 עובדים. רוב משרות ההייטק נמצאות באזור במרכז. בלינקדאין, למשל, רואים פערים אדירים בהזדמנות התעסוקתית שיש בפריפריה - צפון ודרום - לעומת המרכז. אבל אם משווים את המצב לזה שהיה לפני עשור, אז מה שקורה כיום הוא ברמת מהפכה. לדוגמה, לפני עשור לא היה קיים פארק ההייטק בבאר שבע. אנחנו בירוחם, דרומית לבאר שבע, ואומנם אליה ההייטק עוד לא הדרים, אבל אנחנו שם".
גם רבים בוחרים לנסוע לעבוד במרכז.
"למי שגר בדרום, זה אומר מעל 100 ק"מ לכל כיוון ביום. הקורונה אומנם פתחה את החברות להיות גמישות יותר, וגם הקלה על העובדים להגיש מועמדות למשרות במרכז הארץ, אך אנשים עדיין מבלים שעות ארוכות בכבישים. כלומר או שמוכנים לנסוע שעות בכבישים, או שמעתיקים את מקום המגורים, או שבוחרים להיות כמונו, שהחלטנו כאידיאולוגיה להקים בירוחם את קמביום ולייצר מקומות תעסוקה בהייטק גם בנגב. זה הגיע מתוך רצון פרטי שלנו להישאר לגור בנגב, לגדל ילדים וגם שיהיו לנו חיים מחוץ לעבודה. זה נתן לנו מוטיבציה להקים את החברה.
עוד הוסיפה באותו נושא ש"ראינו שהנגב מייצר כל שנה מאות בוגרים בתחום ההייטק מאוניברסיטת בן־גוריון, מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון ומהמכללה האקדמית ספיר בשדרות. יש פוטנציאל אדיר להעסקת אנשי הייטק בנגב. כמות הפניות שאנחנו מקבלים לכל משרה היא מטורפת. הרבה אנשים היו רוצים להישאר בנגב ולא להעתיק את מגוריהם לעבר המרכז. יש אופי מסוים לחיים פה, הקצב אחר, יש קהילתיות. לא כל כך מהר רוצים לוותר על זה".
מהו תמהיל העובדים שלך?
"רובם גדלו בנגב: בירוחם, בבאר שבע, בדימונה, בערד ובאופקים. יש גם כאלה שמבחירה הגיעו לנגב, מתוך רצון לשלב בין עבודה לקהילה, אבל זאת לא המסה הקריטית מבחינת העובדים שלנו. אנחנו מרגישים שהעובדים אצלנו באים כדי להישאר, ושזאת לא תחנת רכבת כמו במרכז, שבו פתאום ההוא מציע למישהו יותר, אז מיד הוא עובר אליו. זה כמובן מאתגר גם אותנו, כי אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים של השוק".
יתרונות הפריפריה
"בתור מעסיק שמגייס עובדים אני רואה יתרון חזק מאוד לאלה שצמחו בפריפריה, כי מדובר באנשים שנלחמים בשביל להצליח. אני אוהב מאוד ומכבד את זה", אומר רם יוניש, בן 49, מנהל פעילות קונטרסט סקיוריטי בישראל, המספקת פתרונות לאבטחת יישומים בענן בתהליכי פיתוח.
הוא גדל בקיבוץ בית השיטה שבעמק חרוד, עזב אותו בגיל 21 והיה ממייסדי קלאוד אסנס, שנמכרה ליוניקורן קונטרסט סקיוריטי, ועל בסיסה פועל מרכז הפיתוח והמכירות של החברה בישראל.
"מתן משקל חיובי לאנשים שבאים מהפריפריה הוא לא רק האג'נדה הפרטית שלי, אלא גם של כל החברה כולה. קונטרסט רואה זאת כדבר חיובי", הוא מציין. "לאחרונה, למשל, גייסתי מישהי שנלחמה כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת ולא מישהי שזאת הייתה הבחירה הכי סטנדרטית בשבילה. כמעסיק אני רואה ערך גדול בכך שאנשים מגיעים מהפריפריה, גיאוגרפית ו/או חברתית, ונלחמים להגיע למקום שהם הגיעו".
הוא מוסיף: "אם מדברים על קשרים, אז ודאי שקשרים עוזרים. במשך כמה שנים התנדבתי במכללה שמסייעת לאנשים מהאוכלוסייה האתיופית להיכנס להייטק ונותנת להם הכשרה שהיא לא רק טכנולוגית, והמטרה בסופו של דבר היא להכניס כמה שיותר חברים יוצאי העדה האתיופית לענף כדי שחבר יביא חבר. המטרה שלי כמנטור הייתה לחבר אותם, להשתמש בקשרים שלי ולעזור להם לפגוש את האנשים הרלוונטיים בתעשייה. אז ברור שלהם קשה יותר, וזה בכלל לא קשור לשאלה אם הם גרים בתל אביב או בקריית גת. הרבה יותר קשה להם מאשר לילד שאבא שלו בתעשייה והוא מקשר אותו לחברים שלו".